רום ניגש אל הדלת, תרמיל ענק על גבו. נראה כאילו הוא בדרך לטרק בהימלאיה. אמו מלווה אותו החוצה ושופכת אחריו כוס מים. "זאת מסורת אצלנו, המרוקאים", מסבירה ענת אסייג. "אני עושה את זה בכל פעם שהילד נוסע למכינה".
בעוד מספר חודשים יתגייס לצה"ל. "עוד לא קיבלתי שיבוץ", הוא אומר, "אבל אני רוצה להגיע לסיירת גולני". בדיוק כמו בן דודתו, ענבר בויום ז"ל.
12 צפייה בגלריה
ענת אסייג, דודה וגיסה שכולה, בגל-עד לזכר אחיינה בכניסה לשדרות. "לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים במצבי"
(צילום: יובל חן)
אמא של רום בן ה-19 פחות מתחברת לרעיון. "אני ממש לא רוצה שילך לסיירת", אומרת ענת, "אבל הוא ברעל על זה, ואני לא רוצה להתערב בגורל. אני מקווה שכל מה שיבחר, יהיה לטובה".
אפשר להבין את הפחד שלה. אחרי הכול, ענת מחזיקה בשני תארים שאינם מוכרים על יד רשויות המדינה, אך מהווים משא כבד: דודה שכולה וגיסה שכולה.
אחותה, איילת, היא אלמנתו של גיל בויום ז"ל, לוחם כיתת הכוננות של בארי שנפל בקרב גבורה בבוקר 7 באוקטובר, ואמו של ענבר, חייל משוחרר ומאבטח במתקן קצא"א באשקלון, שנהרג באותו היום בצומת שער הנגב כשהיה בדרכו להגן על הקיבוץ שבו גדל.
ענת אסייג: "כשאמא שלנו ראתה את איילת, היא נפלה לה על הכתפיים והתחילה לבכות. אף פעם לא שמעתי את אמא שלי מתייפחת ככה. היא בת 70 פלוס, אלמנה, לבד, איבדה נכד וחתן. מנסה להחזיק את המשפחה ואין מי שיחזיק אותה. מבחינת המדינה, היא שקופה"
ענת, שמתגוררת כל חייה בשדרות, נזכרת באירוע שהתרחש שבוע לפני האסון. "בערב החג הראשון של סוכות נסענו לחגוג אצל קרובים ביהוד. בדרך חזרה לדרום גיל נסע ראשון ואנחנו אחריו. פתאום אני שומעת רעש חזק מהרכב שלנו. התקשרנו לגיל וביקשנו ממנו לעצור.
"עצרנו במחלף אשדוד, ואני זוכרת את התמונה הזאת של גיל וענבר קופצים מהרכב כדי לעזור לי. הם קלטו שלוחית הרישוי שלי השתחררה ונגררה על הכביש ובגלל זה היה הרעש. ענברי אמר לי: 'נתי, אל תדאגי, אנחנו נוריד לך את זה ולא יהיה רעש'. וגיל אמר, 'מחר אני אבוא אלייך להרכיב את הלוחית מחדש'.
"למחרת גיל התייצב אצלי בבית וסידר את זה. אמרתי לו, 'אם אתה כבר פה, אולי תעלה לבירה?' והוא ישב כאן הספה, ודיברנו על המצב, ועל מה שקורה עם חמאס. רגע לפני 7 באוקטובר. שאלתי אותו, 'גיל, אתה לא מפחד להיתקל במחבל?' וגיל אמר: 'הלוואי שאיתקל במחבל'. וזה בדיוק מה שקרה באותו בוקר, כשהוא יצא ראשון להילחם".
ענת, עובדת משרד החינוך ותומכת הוראה בבית ספר יסודי, היא חלק מהמעגל השני והשלישי של השכול - דודים ודודות, סבים וסבתות, נכדים ונכדות, גיסים וגיסות, בני דודים ובנות דודות, אחיינים ואחייניות, הורים חורגים, גרושים וגרושות.
במלחמה שגבתה את חייהם של יותר מאלפיים בני אדם, מדובר במעגל שהולך ומתרחב ומונה עשרות אלפים.
אחד מהם הוא שמוליק גרייצר, בן 48 מרעננה. שמוליק הוא בעלה לשעבר של דוריס ליבר, אמו של גיא אילוז ז"ל שנחטף מהנובה ונרצח בשבי חמאס.
אין הגדרה רשמית המתארת את הקרבה ביניהם. שמוליק אינו אביו החורג - לגיא יש אבא ביולוגי אוהב וכואב, מישל אילוז - אבל הוא הכיר את גיא מאז שהיה בן שבע ועד הירצחו בגיל 26, אהב אותו אהבת נפש והיה חלק מחייו גם לאחר שנפרד מאמו, שלוש שנים לפני האסון.
"אפשר להגיד שגידלתי אותו", אומר שמוליק, ומראה תמונות משותפות. "זה בבריכה, כשגיא היה ילד. עוד היה לי שיער. זה לפני הגיוס. זה כשטסנו יחד אחרי הצבא. פה גיא לובש חולצה שלי ופה הוא עם מעיל שלי. הוא היה משנורר ממני בגדים חופשי".
שמוליק הוא מעצב תאורה שעובד כבר שנים עם להקת "היהודים" ועם מוזיקאים נוספים, ומשמש במקביל כראש צוות תוכנה בחברת "אמדוקס". גיא היה סאונדמן שעבד גם הוא עם "היהודים" ועם שורה של אמנים ובהם מתי כספי ז"ל, שאף הגיע להלווייתו.
שמוליק גרייצר: "כשהקצין המלווה אמר את המילים 'גיא' ו"לוויה' באותו משפט, התרסקתי. חזרתי הביתה ולא תיפקדתי במשך יומיים. בכיתי יותר ממה שבכיתי על ההורים שלי שמתו"
"חיברתי את גיא לתחום כי ראיתי שהוא אוהב מוזיקה", מספר שמוליק. "כילד, דוריס הייתה קמה איתו בכל בוקר והם היו רוקדים. הם התחילו לבוא איתי להופעות.
"כשעבדתי עם שלום חנוך, גיא ישב מאחורי הקלעים וראה אותו מנגן בגיטרה. זה משך אותו והוא התחיל ללמוד לנגן. כשכבר התחיל לעבוד בתחום, הוא היה מתקשר אליי אחרי העבודה, מספר איך היה, מבקש טיפים על התנהלות בתוך הפקה".
על קיר דירתו תלויים אלבומי זהב ופלטינה שזכה בהם כחלק מצוות ההפקה של "היהודים". "גיא ואני היינו יושבים פה ומשחקים שחמט. בהתחלה הייתי מנצח אותו, אבל הוא התאמן באינטרנט ועם הזמן התחיל לקרוע אותי. תוך כדי היינו מדברים על מוזיקה ועל החיים בכלל. אני כל כך מתגעגע לרגעים האלה.
"לקראת העסקה האחרונה, שבה החזירו את גופתו של גיא, בא אלינו הקצין המלווה ושאל אותנו אם נרצה להביא מישהו מחו"ל להלוויה שלו", מספר שמוליק. "כשהוא אמר את המילים 'גיא' ו"לוויה' באותו משפט, התרסקתי. חזרתי הביתה ולא תיפקדתי במשך יומיים. בכיתי יותר ממה שבכיתי על ההורים שלי שמתו".
12 צפייה בגלריה
שמוליק עם גיא ז"ל. "בכיתי יותר ממה שבכיתי על ההורים שלי שמתו"
(צילום: באדיבות המשפחה)
בני ובנות המעגל השני והשלישי חווים קושי כפול: מצד אחד, הם איבדו קרוב משפחה יקר, מתגעגעים אליו וכואבים את מותו. במקרה של סבים ששכלו נכד, או דודים ששכלו אחיינית, מדובר באדם שהכירו מאז שהיה תינוק רך. מצד שני, הם נדרשים לתמוך בבני המעגל הראשון, ונאלצים לא פעם לשים את הכאב האישי בצד או להסתירו.
"אחרי 7 באוקטובר היינו כל המשפחה אצל אחותי אפרת בגני-תקווה", מספרת ענת, שפונתה עם ילדיה משדרות. "בכל פעם שהיינו נשברים, היינו הולכים לחדר אחר כדי שאיילת והילדים שלה לא יראו. מתחבקים, בוכים, מתפרקים, וחוזרים אל איילת כאילו אנחנו חזקים והכול בסדר והיא יכולה להישען עלינו. אתה רוצה לצעוק ולבכות ולהתאבל, אבל משאיר את הכאב שלך בצד".
זה בולט במיוחד אצל סבים וסבתות שאיבדו נכד או נכדה, שהיו כמו קרן אור בחייהם, ובה בעת נאלצים לראות את בנם או בתם קמלים מבלי שיוכלו לסייע. "ב-7 באוקטובר אמא שלנו הייתה ביוון", מספרת ענת. "כשחזרה לארץ וראתה את איילת, היא נפלה לה על הכתפיים והתחילה לבכות. היא כל הזמן אמרה: 'גיל הלך לנו, ענבר הלך לנו'.
"אף פעם לא שמעתי את אמא שלי מתייפחת ככה. היא בת 70 פלוס, אלמנה, לבד, איבדה נכד וחתן. מנסה להחזיק את המשפחה ואין מי שיחזיק אותה. מבחינת המדינה, היא שקופה".
גם בעבודתה כאשת חינוך נאלצת לעיתים ענת להסתיר את הכאב. "אתה חייב להעמיד פנים כי מדובר בילדים", היא אומרת, "אז אני מוצאת את עצמי בורחת לפעמים, תופסת איזו פינה כדי לשבת עם עצמי במקום להיות עם כולם בחדר המורים.
"בבית הספר שאני עובדת בו מתכנסים בכל יום חמישי באודיטוריום ושרים שירים ישראליים. בכל פעם שאני שומעת את השיר של עידן עמדי 'כאב של לוחמים', אני מיד בוכה. איך שמתחיל השיר אני יוצאת לשירותים, מתפרקת בבכי, מנגבת את הדמעות וחוזרת להעמיד פנים שהכול בסדר".
ילדה מתחת לאלונקה
המעגל השני והשלישי כולל לא רק משפחות שכולות, אלא גם את קרוביהם של החטופים שחזרו חיים מהשבי ונמצאים בתהליך שיקום שיימשך כל חייהם. כזו היא דליה קושניר-הורן מכפר-סבא, גיסתם של האחים יאיר ואיתן הורן.
דליה, 44, מנהלת תחום מחנכים בסוכנות היהודית, נשואה לעמוס, האח האמצעי. את יאיר ואיתן היא מכירה כבר 20 שנה.
12 צפייה בגלריה
דליה קושניר-הורן עם השלט שכתבו לאחר שובם. "זה לא ממקום של 'איזו מסכנה אני'. המדינה צריכה לעשות צדק ולהכיר במי שמגיע לו"
(צילום: יובל חן)
"לעמוס יש קשר מאוד מיוחד עם האחים שלו. כאילו הם שלישייה, למרות שהם לא", היא מספרת. "אז ברגע שהתחלנו לצאת והכרתי את המשפחה שלו, נוצר חיבור חזק מאוד. איתן, האח הצעיר, עבד הרבה שנים בתוכניות של הסוכנות שניהלתי. הוא היה המדריך שכולם הכי אהבו. כך שהקשר איתו הוא כבר לא רק דרך עמוס.
"יאיר, שעלה לארץ כדי להתגייס לצה"ל, חזר לארגנטינה אחרי שהשתחרר. תמיד שמעתי מעמוס על האח מארגנטינה, ונורא רציתי להכיר אותו. ומרגע שנפגשנו, התפתח קשר מדהים. שנה אחרי שעמוס ואני נישאנו, יאיר החליט לחזור לארץ".
האחים הורן נחטפו מביתו של יאיר בקיבוץ ניר עוז. "גם עמוס היה אמור להיות איתם, אבל ביום שישי הוא סיים לעבוד מאוחר ואמר, 'אין לי כוח לנהוג עכשיו לניר עוז, בואי נעשה משהו אחר'. אז נסענו עם הילדים לים, לראות את השקיעה".
12 צפייה בגלריה
דליה עם בעלה עמוס ואחיו יאיר ואיתן הורן ועם בתה. "הילדים התגייסו"
(צילום: אלבום פרטי)
דליה ועמוס הם הורים לשניים, בת 13 ובן 11. "כמו הרבה דודים שאין להם ילדים משל עצמם, יאיר ואיתן מאוד קשורים לאחיינים שלהם", היא מספרת. "עושים איתם שטויות, לוקחים אותם למשחקים של הפועל באר-שבע, לאכול המבורגר. היינו נוסעים כל המשפחה לסופי שבוע אצל יאיר בניר עוז, או שהוא היה מגיע אלינו. ופתאום, בוקר אחד, הדודים שהם כל כך קשורים אליהם נעלמו.
"עד העסקה הראשונה לא ידענו אם הם חיים או שנרצחו. הילדים לקחו את זה מאוד קשה, וכמובן שזה גם עירער להם את תחושת הביטחון האישי. ולצד זה, לראות את אבא שלהם בסיטואציה הכי קשה בחייו, כששני האחים שלו, שהם כמו שתי הידיים שלו, יד ימין ויד שמאל, חטופים בעזה".
דליה קושניר-הורן: "עכשיו, אחרי שכולם חזרו, החיים והמתים, יש איזו ציפייה מאיתנו, המשפחות: יאללה, תחזרו לעבודות שלכם, לחיים שלכם. איזה עבודות? איזה חיים? שנתיים לא הייתי דליה; הייתי הגיסה של איתן ויאיר"
למרות גילם הצעיר, הילדים נטלו חלק פעיל במאבק לשחרור החטופים. "הם באו איתנו לכל הצעדות וההפגנות וגם הצטרפו אלינו לחלק מהנסיעות לחו"ל", מספרת דליה. "אחד הרגעים הכי קשים היה בצעדה מכיכר החטופים לירושלים, שנמשכה ארבעה ימים. השלב האחרון של הצעדה היה מסע אלונקות שעליהן שמו את הפוסטרים של החטופים.
"צעדתי עם גלי, הבת שלי, ובכל פעם שקופצת לי בטלפון התמונה שלה סוחבת אלונקה קטנה כזו, ועליה התמונות של שני הדודים שלה, אני אומרת: זה לא הגיוני. זה לא בסדר. זה לא משהו שילדה צריכה לעשות. ובתוך כל זה, המדינה לא מכירה בילדים שלי כנפגעי פעולות איבה".
גם לאחר שחרור יקיריהן, משפחות השבים אינן יכולות לחזור לשגרה. "יאיר חזר בעסקה השנייה, בפברואר 2025, ולא היה לו איפה לגור. העדפנו שלא יהיה לבד, אז במשך חצי שנה הוא התגורר אצלנו, פה בבית", מספרת דליה. "במקום להשתקם ולטפל בעצמו, הוא נאבק למען איתן אחיו ושאר החטופים שנותרו מאחור".
12 צפייה בגלריה
דליה עם בתה ועם גיסה יאיר הורן בהפגנה לשחרור החטופים, לפני שחרורו של איתן. "הילדים לקחו את זה מאוד קשה, והמדינה לא מכירה בהם כנפגעי פעולות איבה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
בפינת החצר ניצב מנגל עצום ומשוכלל שמאפשר לצלות נתחי בשר שלמים. "כשאיתן חזר מהשבי, בעסקה האחרונה, שלושת האחים בנו יחד את הקונסטרוקציה", מספרת דליה, "ואז שני אנשים מדהימים שעוסקים בתחום שמעו את הסיפור, ותרמו את המנגל עצמו כדי שהם יוכלו לעשות על האש. וכאן, איפה שאנחנו יושבים, זו הפינה שלהם".
בימים אלה הם בונים ממ"ד בביתם בכפר-סבא. "אחרי שיאיר חזר, הבנו שאנחנו חייבים לבנות ממ"ד כדי שירגיש בטוח. אלה אנשים שישבו שנה וחצי או שנתיים מתחת לאדמה, וכל מה ששמעו זה את ההפצצות של צה"ל סביבם. אתה יודע מה זה עושה להם עכשיו, כל אזעקה? הממ"ד זו הוצאה כספית שאף אחד לא מכיר בה".
"הם התבגרו בעשר שנים"
בהיעדר חקיקה שתכיר ותסייע למעגל השני והשלישי של משפחות השכול ומשפחות השבים, מיזם "מעגל משפחתי" מנסה למלא את הוואקום. מדובר בפרויקט משותף של הקרן לנפגעי טרור בסוכנות היהודית, משרד הרווחה והביטחון החברתי וקרנות הביטוח הלאומי.
"אנחנו נותנים כלים וכוח לבני משפחה מהמעגל השני והשלישי גם לטפל בעצמם וגם להיות כתף ומשענת לקרוביהם מהמעגל הראשון", מסבירה ח"כ לשעבר איילת נחמיאס-ורבין, יו"ר הקרן לנפגעי טרור בשש השנים האחרונות.
את המיזם מובילה נחמיאס-ורבין יחד עם מנכ"לית הקרן, יעל רז, ועם שאר עובדות הקרן שכולן, אגב, נשים. אף שהחוק אינו מסדיר את הנושא, במיזם שותפים שני גופים ממשלתיים - משרד הרווחה והביטוח הלאומי (שהוא הגוף שאחראי לשיקום ולטיפול בנפגעי פעולות האיבה ומשפחותיהם שאינם אנשי מערכת הביטחון).
"כל הזמן אומרים שהמדינה לא עושה כלום, ובאמת יש הרבה בעיות וכשלים", אומרת נחמיאס-ורבין, "אבל חשוב לי להראות את אותם אנשים בשירות המדינה שבאמת באו לשרת את הציבור, ועושים את זה במסירות גדולה".
"הביטוח הלאומי רואה ב'מעגל משפחתי' ביטוי עמוק לאחריות שלנו להרחיב את המענה גם למעגלי השכול הרחבים, שלעיתים נותרים מחוץ להגדרות הפורמליות", מציינת מורן מזרחי, מנהלת קרנות הביטוח הלאומי.
אור צוברי, מנהלת אגף "חרבות ברזל" במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מוסיפה: "מעגל משפחתי' הוא ביטוי ליכולת של המערכת הציבורית לפעול ביצירתיות גם ללא הסדרה חקיקתית, במיוחד בזמן מלחמה".
נחמיאס-ורבין: "כל הזמן אומרים שהמדינה לא עושה כלום, ובאמת יש הרבה בעיות וכשלים. אבל חשוב לי להראות את אותם אנשים בשירות המדינה שבאמת באו לשרת את הציבור, ועושים את זה במסירות גדולה"
מאז השקת התוכנית, קיימה הקרן כ-300 מפגשים קבוצתיים בכל רחבי הארץ - מפעילויות ספורט, יצירה ופנאי - דרך טיפולים אלטרנטיביים ועד קבוצות שיח. המפגש עם אנשים כמוהם מעניק למשתתפים לגיטימציה להביע את הכאב שלהם ולחלוק אותו עם אחרים.
שמוליק גרייצר הצטרף לפעילות כמה שבועות אחרי הבאתו של גיא אילוז לקבר ישראל. "זה היה במשמר איילון, באיזו חווה", הוא נזכר. "היו לנו שישה מפגשים, יום בשבוע, והמשכנו אחר כך בזום. לפני המפגש הראשון אמרתי, 'לא נראה לי שזה יעזור לי, אבל ננסה'.
"באותה תקופה הייתי ממש בדיכאון. לא מתקשר עם אנשים, הולך לעבודה עם האף באדמה, ישן חרא בלילה. וכבר אחרי המפגש הראשון הרגשתי שינוי. לימדו אותנו נשימות, עשינו יוגה, דמיון מודרך. יש לי מחברת שרשמתי בה את כל מה שלמדנו ובכל פעם שאני בדאון, אני פותח אותה ונזכר.
"אחרי שהודיעו לנו שגיא נרצח בשבי, התחילו לי התקפי חרדה מטורפים. חשבתי שאני עובר התקף לב. היום, בזכות הסדנה, אני יודע לזהות את ההתקפים כשהם מגיעים, ולפעמים גם מצליח לעצור אותם בעזרת הנשימות שלמדתי בה".
12 צפייה בגלריה
שמוליק גרייצר עם תמונתו של גיא אילוז ז"ל, בנה של זוגתו לשעבר. "יודע לזהות את ההתקפים כשהם מגיעים"
(צילום: יובל חן)
ילדיהם של דליה ועמוס משתתפים בפעילות גלישה שמתקיימת פעם בשבועיים דרך "מעגל משפחתי".
"הם עברו שנתיים של זוועה ושל סיוטים ושל פחדים, וזה מאוד משמעותי עבורם להיות עם 'קבוצת השווים' ולנהל שיח עם ילדים אחרים שמבינים באמת מה עבר עליהם, משהו שהם לא יכולים לקיים עם החברים הרגילים שלהם בבית הספר", מסבירה דליה. "אנחנו בבית ספר שהוא קהילה, עם מורים מדהימים ועם צוות הורים שהיו שותפים פעילים במאבק. ועדיין, הילדים מרגישים יותר בנוח לדבר עם כאלה שעברו חוויות דומות".
האובדן כרוך גם בטראומה: חוסר הוודאות, השיחות האחרונות, הרגע שבו הבינו את גודל האסון. במקרה של משפחת אסייג מדובר בטראומה כפולה: ענת הסתתרה עם רום ועידו, ילדיה, בממ"ד ביתה בשדרות במשך שלושה ימים, כשביומיים הראשונים עדיין הסתובבו מחבלים בשכונתם.
שם, בממ"ד, קיבלו את הבשורות הקשות מקיבוץ בארי, שבו התגוררו אחותה איילת ואחיה אייל עם משפחותיהם.
"אחותי כתבה לי: 'אני שומעת יריות, גיל יצא והוא לא עונה לי, ענבר לא עונה לי'", משחזרת ענת. "לאט-לאט אתה מבין שמשהו גדול קורה. ואחותי ממשיכה לזעוק לעזרה: 'אנחנו שומעים ערבית, תעאל, תעאל'. ואז: 'קודחים לי בקיר, יורים לי על הדלת'. ואחי אייל מעדכן שהמחבלים שורפים לו את הבית. ואיילת מבקשת: 'תתפללו, אני לא יודעת מה עם גיל וענבר'.
"לשמוע את האחים שלך קוראים לעזרה זה הדבר הכי קשה כי אתה חסר אונים, אין לך איך לעזור להם". יחלפו עוד חמישה ימים עד שיגיע האישור הרשמי: גיל וענבר אינם.
דליה ועמוס היו בביתם בכפר-סבא כשהכול התחיל. "יאיר ואיתן כתבו בקבוצת הוואטסאפ של שלושת האחים שהם בממ"ד והכול בסדר", היא משחזרת. "עד 7:30 בבוקר הם המשיכו להתכתב ושידרו שהכול בסדר. ואז הפסיקו לענות. ואנחנו מתחילים לראות ברשתות סרטונים של מחבלים ואני אומרת לעמוס, 'זה ניר עוז, נכון?' והוא אומר לי, 'כן, זה ניר עוז'.
"אנחנו מתקשרים לחברים בקיבוץ ומבקשים שילכו לבדוק. אחד עונה, 'הלוואי שיכולתי לצאת, שורפים לי את הבית, אנחנו נחנקים בממ"ד'. השני אומר, 'אני שומע יריות, אני רואה מחבלים'. רק בחמש או שש אחר הצהריים מתקשר אחד החברים, ואומר שהצבא הגיע ולא מצא בבית של יאיר אף אחד. חשבתי שזו בשורה טובה, כי הם בטח הלכו להתחבא. לקח לי זמן להבין".
במשך 50 יום לא ידעו מה עלה בגורל האחים, "עד העסקה הראשונה, כשחזרו הנשים מניר עוז ובישרו לנו ששניהם בחיים", מספרת דליה. "ואז העסקה קורסת, ואנחנו מבינים שאם זה תלוי בממשלה, זה לא יקרה. ואנחנו עושים כל מה שאפשר במסגרת המאבק.
"יום אחד, כשנסעתי לוושינגטון, הבת שלי אמרה: 'אבל אמא, את עובדת בחינוך, זה לא התפקיד שלך. הממשלה צריכה להחזיר אותם'. היום הילדים שלנו יודעים להגיד לך כמה עסקאות טורפדו ולמה לא החזירו אותם קודם וכמה נחטפו חיים ונרצחו שם, או נהרגו בהפצצות של צה"ל בטעות. הם התבגרו בעשר שנים. זה נורא.
"ועכשיו, אחרי שכולם חזרו, החיים והמתים, יש איזו ציפייה מאיתנו, המשפחות: יאללה, תחזרו לעבודות שלכם, לחיים שלכם. איזה עבודות? איזה חיים? שנתיים לא הייתי דליה; הייתי הגיסה של איתן ויאיר. בקרן לנפגעי טרור באמת מקשיבים לנו. שואלים מה אנחנו צריכים, איך אפשר לעזור. זה נותן תחושה שרואים אותנו ומאפשר להתחיל בתהליך הריפוי".
12 צפייה בגלריה
שמוליק עם גיא בילדותו. "אני מסתכל עליו, ואומר: 'כן, זה גיא, אותו חיוך'"
(צילום: באדיבות המשפחה)
אף שהתגרשו שלוש שנים קודם לכן, שמוליק עמד לצד דוריס מרגע שנודע כי גיא נחטף. הוא היה לצידה גם במכון לרפואה משפטית באבו-כביר, אחרי השבת גופתו. "דוריס רצתה לראות אותו", הוא מספר. "הרופא אמר שאין טעם כי היא לא תזהה אותו במצבו, ובכל מקרה עשו בדיקות דנ"א ושיניים כדי לוודא שזה הוא. אבל זה היה מאוד חשוב לה, ובסוף איפשרו לה להיכנס.
"אמרתי, 'אני איכנס איתה, אבל לא אסתכל'. ונכנסנו. אני עומד עם הגב ומישהו מוריד את הסדין ודוריס אומרת: 'כן, זה גיא'. ואז אני מסתובב ורואה אותו. ואני מוציא את הטלפון ומחפש תמונה שלו מחייך ומביט שוב ואומר: 'כן, זה גיא, אותו חיוך'. והשמענו קטע מוזיקה שמישהו שעבד עם גיא הלחין. ובאותו רגע, הרגשתי סוג של הקלה".
לא להשאיר איש מאחור
"מעגל משפחתי" הוא אחד מתוך שורה של מיזמים שמקיימת הקרן לנפגעי טרור בשנתיים וחצי האחרונות. מאז 7 באוקטובר טיפלה הקרן בכ-15 אלף נפגעים, מתוכם כ-8,000 במסגרות טיפול קבוצתיות. אליהם נוספו בחודשים האחרונים בני ובנות המעגל השני והשלישי, ומספר המשתתפים בפעילויות האלה צפוי להגיע לכ-6,000 איש.
נחמיאס-ורבין מקווה להרחיב את מעגל המטופלים גם לקבוצות של חברים קרובים. "אני פוגשת כאלה שאיבדו חמישה-שישה חברים בנובה, אפילו עשרה חברים, שהיו בשבילם כמו משפחה. גם להם צריך לדאוג".
ענת אסייג: "בכל פעם שהיינו נשברים, היינו הולכים לחדר אחר כדי שאיילת והילדים שלה לא יראו. מתחבקים, בוכים, מתפרקים, וחוזרים אל איילת כאילו אנחנו חזקים והכול בסדר והיא יכולה להישען עלינו"
לקראת סיום הפגישה מספרת ענת אסייג כי התלבטה אם להתראיין. "אני לא רוצה שזה יישמע כאילו אני באה כדי להתלונן", היא אומרת. "הייתי שמחה לא להיות חלק מהמעגל השני והשלישי, אבל כמובן שלא הייתי מתחלפת לרגע עם מי שנמצא במעגל הראשון. אני פה כדי להשמיע את הקול של האנשים שמרגישים לפעמים שקופים, וחשוב לי שמקבלי ההחלטות יראו גם את הכאב שלנו".
כך גם דליה. "זה לא ממקום של 'איזו מסכנה אני'. המדינה צריכה לעשות צדק ולהכיר במי שמגיע לו".
היא מראה לי את הלוח המחיק שתלוי במטבח. תמיד היינו כותבים עליו מסרים זה לזה או הודעות של המשפחה. כשאיתן חזר מהשבי כתבנו: 'עשינו את זה', ומאז לא מחקנו. זו תזכורת לי ולעמוס, אבל בעיקר לילדים, שעשו הכול כדי להשיב את הדודים שלהם הביתה. בסוף, אנחנו רוצים לחיות במדינה שמקדשת את החיים ולא משאירה אנשים מאחור".
וענת מסכמת את חוויית המפגש עם בני ובנות המעגל השני והשלישי של השכול: "לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים במצב שלי, שמרגישים כמוני. פתאום הבנתי שאני לא לבד".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.04.26
