גם עשרות שנים אחרי שרחל רוזנבלט (96) איבדה בשנת 1979 את בנה סגן איתן ז"ל בן ה-20 בתאונת דרכים שאירעה בדרכו לבסיס שבו שירת, הכאב, החלל העמוק ותחושת האובדן ממשיכים ללוות אותה. רחל מקפידה לשתף את נכדיה וניניה הצעירים בסיפור חייו של איתן והם מלווים אותה בעלייה לקברו בחלקה הצבאית.
רחל היא אלמנה מזה כ-17 שנים, ואמא לשני בנים, שמונה נכדים ו-14 נינים. "הנינה הבכורה שלי היא בת 18, וצפויה להתגייס לחיל השריון. היא ביקשה להיות לוחמת כמו כל המשפחה וכל הבנים. בעלי צבי היה בחיל ההנדסה הקרבית במשך 36 שנים והגיע לדרגת סא"ל. הוא היה איש קבע ותיק ואז השתחרר, בתפקידו האחרון שימש כמפקד העתודה האקדמאית.
שלושת הבנים שלי שירתו בתפקדי לחימה. הבכור אבי הגיע לתפקיד מג"ד וולקן בנ"מ, השני הוא איתן ז"ל שהיה קצין בשריון בחטיבה 401 ונהרג בתאונת דרכים בדרכו לבסיס, והבן הצעיר שי בחר ללכת בדרכו של איתן, הלך לשריון והגיע לדרגת סרן באוגדה 36. גם אני שירתי כמקפלת מצנחים בטייסת 101. בעלי המנוח ואני גידלנו שלושה ילדים עם ערכי תרומה למדינת ישראל, הם ספגו בבית את האהבה לצה"ל, גדלו על זה וזה היה טבעי שכולם יהיו קצינים בצבא".
"איתן חי איתנו"
רחל נולדה ב-1930 בצ'כיה, למשפחה יהודית דתייה והתחנכה בבתי ספר כלליים, כשיהודים משולבים בהם. "בערך בשנת 1940, האזור שלנו נכבש על ידי הצבא ההונגרי. בשנת 1944 אספו אותנו ההונגרים והנאצים ושלחו אותנו לאושוויץ ברכבות הידועות לשמצה. העמיסו אותנו כמו בעלי חיים ברכבת מסע, הורידו אותנו מהרכבת. היינו שלוש אחיות, אח, והורים, ואת אמא לקחו עם האח הקטן לצד ואותנו האחיות לצד אחר, ואבא נעלם לגמרי, מאותו רגע לא ראיתי יותר את אבא, לא את אמא ולא את אחי הקטן".
רחל סיפרה על התחושות לאחר מות בנה: "הזמן לא מרפא כלום. כשאני מוקפת במשפחה המפוארת שהקמתי אני מרגישה שזה הניצחון הכי גדול על הנאצים והראיתי גם לנינים שנולדו את הקבר של איתן, הם כולם גדלים על הסיפור שלו ואיתן חי איתנו בבית, עמוק בליבנו".
נותן טרמפים לחיילים
כשהוא כבר בתוך העשור העשירי לחייו, יוסי מורנו חי את מוראות השואה הקשים שחווה כילד בבולגריה הכבושה, את מלחמת ההישרדות היומית שחווה ובעיקר את המחיר הכבד ששילם על הגנת העם והמולדת. בנו יובל ז"ל, נהרג בשנת 1986 בתאונת דרכים בגיל 21 בעת שירותו הצבאי. מורנו, בן 90, אלמן מקריית טבעון, הוא אב לבת, סב לשבעה נכדים ולחמישה נינים.
943מורנו נולד בעיירה קטנה בדרום בולגריה, קרוב ליוון ולטורקיה. "נולדתי בבית יהודי, ספרדי, מסורתי דובר לדינו", הוא אומר. "התחנכתי בגן ילדים יהודי, וכשהייתי בכיתה א', בשנת 1, אספו אותנו הנאצים ולקחו אותנו ברכבת לאושוויץ. עד אז שמו עלינו מגבלות רבות, כמו איסור ניהול חשבון בנק, איסור יציאה מהבית בערב. אבי היה תעשיין זעיר והכריחו אותו להכניס את עובדיו כשותפים. התחושה הייתה שהנאצים והבולגרים מצירים את צעדינו. לא היה לי מושג שלוקחים אותנו להשמדה ולמדתי על כך בדיעבד. עצרו את הרכבת בעיירה שקרובה לרומניה, ויהודים שמתגוררים בעיירה לקחו אותנו וחיינו שם במשך חודשים. התגלגלנו ממשק למשק, מחווה לחווה, החלפנו בתים בקצב שבועי, כשהמטרה היא רק לשרוד, למצוא אוכל, מקום מגורים.
יוסי עלה לארץ במאי 1949, התגייס לנח"ל ושירת כלוחם. נולדו לו שלושה ילדים. בנו הצעיר יובל ז”ל נהרג בעת שירותו הצבאי בתאונת דרכים, כשהיה בדרכו מהמוצב לבסיס. “אני חי את האסון הזה רגע-רגע, שנייה-שנייה”. ליוסי חשוב לספר על בנו יובל ז"ל שהוא היה ילד טבע, אהב טיולים, והיה בעל ידע רחב בפרחים. הוא עסק בפעילות חינוכית וארגן פעילויות לחיילים. "אני נותן טרמפים לחיילים ובסוף הנסיעה מחבק אותם כדי להרגיש את הריחות של יובל, את ריח השמן של ניקוי הנשקים. אני מתנדב כבר שנים ועוזר לאנשים כדי לעזור לעצמי".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.04.26
