הם היו אחים לנשק, צעירים שחלמו על הטיול שאחרי הצבא, שבבוקר 7 באוקטובר לחמו עד טיפת הדם האחרונה, מעטים מול מאות מחבלים. לוחמי פלוגה ב' של גדוד 13 בחטיבת גולני עמדו בשערי מוצב נחל עוז, בחמ"ל, בפתח המיגונית ובחדרים, והדפו את המחבלים במשך שעות, עד הכדור האחרון.
הפלוגה שילמה מחיר יקר: 18 לוחמים וקצינים נפלו בקרבות מול המחבלים, ואחרים נפצעו. 53 חיילות וחיילים נהרגו במוצב באותו יום, ו-10 נחטפו לעזה.
מתוך ההריסות בנחל עוז וסימני השריפה בחמ"ל שהוצת אחרי שהמחבלים לא הצליחו להכניע את הלוחמים, בהובלת מפקד הפלוגה, רס"ן שילה הר אבן ז"ל, עולה סיפור על גבורה בלתי נתפסת.,
לוחמי פלוגה ב', "זאבי הדממה", הגיעו לתפוס קו במוצב נחל עוז כדי לספק הגנה על המוצב ולאורך גדר הגבול עם עזה שבתחומי הגזרה.
"ביום שבת, שמחת תורה, בשעה 06:29, נפתחו עליהם שערי הגיהינום. הילדים שלנו שהיו במוצב בנחל עוז, כמו כל החיילים והחיילות שהיו במוצב, נלחמו בגבורה. הם לא ברחו או הסתתרו מפני המחבלים, אלא נלחמו כשהם יודעים שלא ייצאו חיים מהתופת", אומרת בגאווה ליאת כרמי, אמו של אורי, אחד מ-18 הנופלים.
5 צפייה בגלריה
"נלחמו כשהם יודעים שלא ייצאו בחיים". 18 לוחמי גולני שנהרגו בהגנה על מוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר
(צילום: באדיבות המשפחות)
מפקד הפלוגה רס"ן שילה הר אבן ז"ל, מפקד המחלקה סגן יוחאי דוכן ז"ל והלוחמים, סמ"ר אורי כרמי ז"ל, סמ"ר רועי ברקת ז"ל, סמ"ר ישי פיטוסי ז"ל, סמ"ר סהר מידאני ז"ל, סמ"ר ברק בן דוד ז"ל, סמ"ר יעד בן יעקב ז"ל, סמ"ר דור ירחי ז"ל, סמ"ר דור לזימי ז"ל, סמ"ר אדיר בוגלה ז"ל, סמ"ר דוד רתנר ז"ל, סמ"ר נאור סיבוני ז"ל, סמ"ר דביר זכאי ז"ל, סמ"ר איתי אברהם רון ז"ל, סמ"ר נהוראי אמיתי ז"ל, סמ"ר דניאל דנינו וסמ"ר דולב אמויאל ז"ל.
הפלוגה והגדוד המשיכו להילחם בעומק רצועת עזה, כולל בקרבות הקשים בשג'אעיה, שם איבדו את המג"ד, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, ואת מפקד הפלוגה, רס"ן רועי מלדסי ז"ל, שהחליף את המ"פ שנפל בלחימה במוצב נחל עוז.
עוגן יציב בתוך הסערה
מתוך האבל הפרטי של כל משפחה ומשפחה הלכה והתגבשה קבוצת ההורים, שהתחילה במפגש של הדלקת נר שישי בחג החנוכה הראשון אחרי נפילת הבנים. "מתוך האבל, מבלי שתכננו, צמחה הקבוצה שהפכה עבורנו למשפחה", מספרת צילה סיבוני ששכלה את בנה נאור.
5 צפייה בגלריה
"בזכותם אנחנו חיים". ההורים השכולים ב"פטיו של נאור", אצל צילה סיבוני במושב גילת
(צילום: באדיבות המשפחות)
סיבוני, כמו חברותיה למשפחת האימהות, אומרת כי "חשוב לנו שידעו שהבנים שלנו, לוחמי פלוגה ב' בגדוד 13 של גולני, נלחמו יחד עם לוחמים נוספים שהיו במוצב, עד טיפת דמם האחרונה ועד הכדור האחרון, כדי להציל את מי שהיה במוצב.
"הם עיכבו בגופם מאות מחבלים שהיו בדרכם לקיבוץ נחל עוז. ללא הלחימה שלהם המצב היה גרוע בהרבה", היא מספרת כשהיא יושבת במרכז "הפטיו של נאור", חדר שבנתה בחצר ביתה במושב גילת שבנגב, שמארח חיילים ואזרחים שמגיעים לשמוע "על הגבורה של נאור ושל חבריו, לוחמי פלוגה ב'".
לפני שבנה נפל, ליאת כרמי פגשה מדי יום את משפחות השכול במסגרת תפקידה כעובדת רווחה באגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון. "העבודה הכינה אותי לרגע הזה, שהצטרפתי בעצמי למשפחות השכול כשבני אורי נפל בקרב", היא אומרת.
"ביום אחד חרב עלינו עולמנו", מוסיפה כרמי, "הקב"ה בחר בנו להיות משפחה שנפילת הבנים הגיבורים מחברת בינינו. בחרנו לתעל את האנרגיה להפצת הגבורה של לחימת הבנים, שרצו אל התופת מבלי לחזור. קיבלתי מתנה מהקב"ה שזכיתי לגדל ילד כזה. האור של הלוחמים ילווה אותנו במסע חיינו, בזכותם אנחנו חיים ונחגוג עצמאות 78".
הילה מידאני, אמו של סמ"ר סהר מידאני ז"ל: "הקבוצה הזו עבורי היא קבוצת השווים היחידה. רק האימהות כאן באמת מבינות ומרגישות את מה שאני חווה. הן היחידות שמדברות את השפה שלי, בלי מסכות ובלי צורך להסביר את תהומות הכאב"
ככל שחלף הזמן, המפגשים בין ההורים הפכו להיות על בסיס קבוע: הם יוצאים ל"שבתות כוח" ביחד, טסו לחו"ל פעמיים, נפגשים לסדנאות שיח ויצירה, ובעיקר מדברים כל יום בקבוצת הוואטסאפ התוססת.
הילה מידאני, אמו של סמ"ר סהר מידאני ז"ל, אומרת כי הקבוצה, בפרט זו של האימהות, הפכה למקור הכוח שלהן להתמודד עם האובדן והשכול. "הקבוצה הזו עבורי היא קבוצת השווים היחידה. המקום שבו המילים מיותרות, כי רק האימהות כאן באמת מבינות ומרגישות את מה שאני חווה. הן היחידות שמדברות את השפה שלי, בלי מסכות ובלי צורך להסביר את תהומות הכאב.
"הקבוצה הזו מהווה עבורי עוגן יציב בתוך הסערה, אי של שפיות שמעניק לי אוויר לנשימה. בזכות השותפות הזו אני מוצאת את הכוחות להחזיק מעמד ולהמשיך הלאה, למרות הכול. כאן אני לא לבד".
סיבוני בחרה להתמודד עם האובדן של בנה דרך סיפור חייו וגבורתו. "אני לא מפסיקה לדבר עליו. אני מרצה בצבא ובכל מקום על נאור שלי, שמבחינתי הוא נוכח בחיינו. עבורי זה המנוע להתמודד עם השכול והכאב, זה פשוט מרפא אותי.
"היום יש לי חיבור רגשי ועמוק עם אימהות הנופלים, אנחנו מידי יום מדברות בקבוצת הוואטסאפ. שם כל אחת מרגישה בנוח לספר כמה קשה לה הבוקר, אם היא ביום גרוע או ביום שמח. החברות לא שופטות, רק מחזקות ומחבקות. אנחנו גם מרשות לעצמנו לשמוח, לשיר ולרקוד יחד, פשוט להשתולל כמו גולנצ'יקים במפגשים שהיו בארץ ובחו"ל".
"תמיד קבוצת השווים נותנת הרבה כוח אחד לשני, הם יכולים להבין זה את זו, לפעמים רק במבט, ולפעמים רק החיבוק בלי מילים מייצר המון חוסן", אומרת כרמי. "האימהות הן האחיות שלי למסע חיינו, ברגעים של טוב וברגעים של פחות טוב. כשאני מרגישה שלא טוב לי, אני כותבת בקבוצה ואף אחת לא תרים גבה ולא ישפטו אותי. יש המון הכלה".
בשבוע שלקראת יום הזיכרון, הן אומרות כי עבורן "כל יום הוא יום זיכרון, וככה אצל כל המשפחות, על הבן שיצא לקרב ולא שב הביתה".
5 צפייה בגלריה
"מביאים איתם את זכר בניהם הלוחמים הגיבורים". הורי הנופלים מפלוגה ב'
(צילום: באדיבות המשפחות)
ביום חמישי האחרון (16 באפריל), הן הגיעו לחגוג עם משפחת סיבוני בחתונה של בנם הבכור דור עם כלתו ליב. "ההורים של הנופלים מפלוגה ב' הגיעו להשתתף בשמחתנו", מספרת צילה, "הורים שבאים עם לב שמכיר כאב שאין לו מילים, אך בוחרים להגיע ולחבק את החיים.
"נוכחותם היא עדות חיה לעוצמה, לאהבה שאינה נגמרת, ולבחירה להמשיך למרות הכול", צילה ממשיכה, "הם מביאים איתם את זכר בניהם הלוחמים הגיבורים, את הרוח, את הערכים, ואת האור שממשיך ללוות אותנו גם ברגעים של שמחה.
"דווקא מתוך השבר הם בוחרים לעמוד כאן הערב, להזכיר לכולנו שהחיים חזקים מהכול, ושהאהבה לעולם לא נופלת ואורם של הבנים שלנו ממשיך להאיר".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.04.26
