ענר אטר מדבר תוך כדי הליכה. הזמן לקראת מפגש ה"בא-לגן" הקרוב קצר, והמלאכה מרובה: צריך לסדר את כיסאות הפלסטיק על הדשא בפארק הציבורי, לוודא שהמרצה מוצא את דרכו אל נקודת המפגש הסמוכה לגינת הכלבים, ולסגור פרטים אחרונים.
עבור אטר בן ה-83, המפגשים הללו הם יותר מדרך נעימה להעביר בוקר שמשי של אמצע שבוע. ה"בא-לגן" הוא בשבילו דרך חיים, ובשורה שיש להפיץ. לשם כך הוא מוכן להפוך עולמות: לדבר בוועדות הכנסת, להיפגש עם נציגי שלטון מקומי ומשרד הרווחה, ובעיקר לא להפסיק לדבר על המיזם שלו, שנולד לפני כשלוש שנים.
הרעיון למיזם נבט במוחו זמן קצר לאחר שאשתו נפטרה. "נפלתי לבור הבדידות", הוא מספר, "יש לי משפחה נחמדה, אבל כל אחד טרוד בענייניו.
"כך קורה שאדם קם בבוקר ושואל את עצמו למה לקום, ולשם מה. אין עם מי לחלוק חוויות, אין את מי לשתף. מצאתי את עצמי הולך לשוק כדי לקנות עגבנייה, ואחר כך חוזר שוב כדי לקנות מלפפון - הכול רק כדי להעביר את הזמן, ולא להרגיש לבד".
אטר, שעבד עד יציאתו לפנסיה כמהנדס תעשייה וניהול, החליט לעשות מעשה. הוא ירד אל גינת דובנוב במרכז תל-אביב, הסמוכה לביתו, ותלה שם שלטים שבהם הזמין קשישים כמוהו להצטרף לקבוצת וואטסאפ משותפת, שמטרתה ארגון מפגשים משותפים.
חבורה שכונתית של בני 80
הצורך, מתברר, היה עז. כיום כוללת הקבוצה עשרות גברים ונשים, כולם בשנות ה-80 לחייהם, שנפגשים כמעט מדי יום בגינה, במיקום קבוע. העירייה הקצתה עבורם כיסאות פלסטיק ומנעול, והם אחראים לקבוע פעילויות והרצאות - שרובן מועברות בהתנדבות, ולא פעם המרצים עצמם הם בני ובנות הגיל השלישי.
השבוע, צוין שם גם יום הולדתו של אטר עצמו ("זו אמורה הייתה להיות הפתעה, אבל אני כבר ידעתי שזאת התוכנית", הוא מגלה).
3 צפייה בגלריה
"מגיעים לכאן אנשים שבעבר לא הייתי אומר להם שלום ברחוב, ועכשיו אנחנו חלק מאותה הקבוצה"
(צילום: יריב כץ)
בינתיים, יוזמת "בא-לגן" כבר הועתקה למקומות נוספים.
מה ייחודה של היוזמה?
"במרכזים קהילתיים יש חוגים והרצאות, חלקם מרתקים, אבל אתה הולך, שומע, וחוזר הביתה עד השבוע הבא", מסביר אטר, "גם אצלנו המפגשים מבוססים על הרצאות ותכנים, אבל הפעילות כמעט יומיומית והמטרה היא לבנות חברותא, חבורה שכונתית.
"היציאה לגינה, לאוויר הפתוח, באפס עלויות, במפגש שפתוח לכולם - זה נותן הרבה יותר מאשר ישיבה בחדר סגור באיזשהו חוג. מגיעים לכאן אנשים שבעבר לא הייתי אומר להם שלום ברחוב, היינו שקופים זה לזה. ועכשיו אנחנו חלק מאותה הקבוצה, מדברים כל יום".
גדליה (88), אחד מחברי הקבוצה, מוסיף: "החיים שלי טובים - יש לי אישה, אני שומע מוזיקה, קורא ספרים, מאזין להרצאות דרך הזום, אבל הייתה חסרה לי חברותא, מגע אנושי. במרכזי הקשישים למיניהם לא מצאתי את עצמי.
"יום אחד הבת שלי כתבה לי: 'אבא, קראתי שיש מיזם שנקרא 'בא-לגן', וזה קרוב אליכם הביתה. למה שלא תתעניין? מאז, אני מגיע אל 'בא-לגן' כמעט כל יום".
ענר אטר: הרשויות המקומיות צריכות לחשוב על האחריות שלהן כלפי האוכלוסייה המבוגרת, ולהקים בגינות הציבוריות 'פינות שיח'. לילדים יש אינספור מתקנים - למה אי אפשר לתת לבני השמונים פינה שקטה, שבה הם יוכלו להיראות ולפגוש אחרים?"
אטר לא מסתפק בפרסום מפה לאוזן, וגם לא במיזם הפועל בגינה שליד ביתו. מבחינתו, לרשויות המקומיות יש תפקיד בהפצת המיזם, ובסיוע לקבוצות נוספות לקום ברחבי הארץ. לצד זה, הוא סבור שצריך להקדיש מחשבה רבה יותר לקשישים במרחב הציבורי.
"פעם, גינה ציבורית הייתה רק נדנדה ומגלשה", הוא מסביר, "היום חושבים גם על אנשים שרוצים לעשות כושר, ומקדישים מקום לבעלי הכלבים בגינות ייעודיות. הרשויות המקומיות צריכות לחשוב על האחריות שלהן כלפי האוכלוסייה המבוגרת, ולהקים בגינות הציבוריות 'פינות שיח', עם שלט מתאים, שאנשים מבוגרים ידעו שלשם אפשר להגיע כדי להיפגש ולדבר - כמו הבאר המקראית שבה נפגשו אליעזר ורבקה.
"לילדים יש אינספור מתקנים - למה אי אפשר לתת לבני השמונים פינה שקטה, שבה הם יוכלו להיראות ולפגוש אחרים?", הוא מסכם.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.04.26
