על דלת הדירה של אגם (שם בדוי) אין שלט מיוחד, גם לא סימן היכר אחר. בין המרפסות וחבלי הכביסה של השכונה הוותיקה, אי שם במרכז הארץ, הדירה שלה משתלבת היטב בנוף.
הקציצות מתבשלות על הכיריים לקראת הילדים שיחזרו עוד מעט מבית הספר והגן, מכונת הכביסה פועלת ברקע. דירה ככל הדירות, עם הבדל אחד: אגם הגיעה לכאן הישר מהמקלט לנשים נפגעות אלימות שבו שהתה כחצי שנה.
בדירה חיה אגם חיים עצמאיים, כמעט. זוהי דירת מעבר - אחת מכ-40 הפועלות במסמיכות למקלטים לנשים נפגעות אלימות, ושאליהן יוצאות חלק מהנשים בתום תקופת השהות שלהן במקלט, כדי להעניק להן עוד קצת תמיכה לפני שייצאו לחיים עצמאיים לגמרי.
"לא רציתי לצאת מהמקלט ישר לחיים", מסבירה אגם, "כאן את 80% עצמאית, 20% עם עזרה. עכשיו אני מרגישה מוכנה יותר".
החשש מהמקלט
קרוב לשנתיים שאגם כאן ובקרוב היא תצא לדירה שאותה תשכור באופן עצמאי. יש בזה משהו מפחיד, אבל אגם מרגישה כבר מוכנה לכך.
החלומות שלה עדיין מדודים, מתגבשים בכל יום שעובר. ובכל זאת, יש כמה דברים שהיא יודעת: היא רוצה להמשיך להיות אמא נוכחת בחיי ילדיה ולחזור ללימודים, לאחר שלא זכתה להשלים 12 שנות לימוד.
יום אחד, היא אומרת לעצמה, תעזור לנערות ונשים שהיו במצבה: בפנימייה לנוער בסיכון, אולי אפילו במקלט לנשים נפגעות אלימות. "זאת עבודה עם משמעות", היא מסבירה.
זמן קצר לאחר שעזבה את המקלט, אגם חזרה לבן הזוג. החודש הראשון הרגיש כמו ירח דבש: "הכול הלך טוב. האדם הכי מושלם שיש". אחר כך הקנאה והאובססיה חזרו, קשות מאי פעם
אגם היא רק בשנות העשרים לחייה, וכבר אם לילדים. בגיל שבו נערות אחרות עסוקות בחוגים ובמבחני הבגרות, היא נשרה מהלימודים והחלה לעבוד. שם פגשה את מי שעתיד להפוך לבן זוגה ואבי ילדיה. היום היא יודעת לומר שסימני האזהרה היו שם מהרגע הראשון, אך בזמן אמת היא בחרה שלא להתייחס אליהם.
"אהבתי אותו מאוד", היא אומרת. הקשר שלהם ידע עליות ומורדות. "היו תקופות טובות יותר, טובות פחות", היא משחזרת.
בינתיים נולדו הילדים, והתלות שלה בו גברה. גם האלימות והקנאה גברו. אך רק לאחר שנחצה עוד קו - הוא היה אלים כלפיה במרחב הציבורי, ובנוכחות קרובת משפחה - היא אזרה אומץ לפנות למשטרה.
השוטר הציע לפנות למקלט, אך אגם סירבה. היא, שהייתה חשופה לאלימות גם בבית שבו גדלה, מעולם לא שמעה על כך. גם אמה התנגדה. "היא אמרה לי: 'נראה לך שהנכדים שלי יהיו במקלט לנשים מוכות? אין סיכוי'".
במקום לפנות למקלט, אגם ניסתה להסתתר אצל קרובת משפחה, אך בן זוגה גילה היכן היא נמצאת ואיים לרדוף אותה. כך השתכנעה בסופו של דבר לצאת אל המקלט. "כשנסעתי לשם במונית בכיתי כל הדרך".
התקופה במקלט הייתה בשבילה כמו יציאה לחירות. "זה כמו פנימייה", היא אומרת, "בגלל שהחיים שלי נעצרו בגיל העשרה, כשהגעתי למקלט החלטתי לחזור לגיל ההתבגרות. כל מה שעניין אותי היה לצאת, לשבת עם חברות. לא עניינו אותי הילדים. לא עניין אותי כלום. בטח שלא חשבתי שאני צריכה לטפל בעצמי".
הטעות ומחירה הכבד
מה שקרה לאחר מכן מבהיר, אולי יותר טוב מכל מחקר, מדוע נדרשות דירות המעבר. זמן קצר לאחר שעזבה את המקלט, אגם חזרה לבן הזוג. "הוא ריכך אותי. הבטיח להשתנות. אמרתי: 'יאללה, למה לא?'".
ובאמת, החודש הראשון הרגיש כמו ירח דבש. "הכול הלך טוב. האדם הכי מושלם שיש". אחר כך הקנאה והאובססיה חזרו, קשות מאי פעם. "נגיד שיצאתי למכולת, וכשהוא חזר מהעבודה הוא היה רואה שיש שוקולד במקרר, ומתחיל לחקור אותי: מתי יצאת מהבית? איך זה הגיע לכאן? למה לא ביקשת אישור?"
"ידעתי שהפעם אני מגיעה כדי לעבור תהליך. אמרתי לעצמי: העולם בחוץ יחכה תמיד. החברים, היציאות, הבילויים. אני עכשיו מתמקדת בי ובילדיי. זה הצעד הכי טוב שעשיתי"
כך נזרעו בה הזרעים לקראת היציאה השנייה למקלט. למחרת הוא הגיע אליה למקום העבודה, "עשה לי סרטים" של קנאה ואובססיה. אז היא החליטה לעזוב - הפעם לתמיד. אספה את הילדים מהמסגרות והגיעה למקלט.
"ידעתי שהפעם אני מגיעה לשם כדי לעבור תהליך", היא אומרת, "אמרתי לעצמי: העולם בחוץ יחכה תמיד. החברים, היציאות, הבילויים. אני עכשיו מתמקדת בי ובילדיי". שבעה חודשים הייתה במקלט. התמסרה לטיפול, נפתחה בפני העובדות הסוציאליות. "זה הצעד הכי טוב שעשיתי", היא אומרת.
המעבר למקלט לנשים נפגעות אלימות, הוא פעמים רבות רק ההתחלה במסע הארוך של נשים שהחליטו לקטוע את מעגל האלימות. המקלט מעניק הגנה הרמטית מבן הזוג המתעלל והקנאי, אך אי אפשר להישאר לנצח מאחורי גדרות. מה שנחוץ, מלבד הפחתת הסיכון מצד בן הזוג, הוא גם שינוי פנימי אצל בת הזוג.
פעמים רבות, מי שנכנסות למערכות יחסים אלימות היו עדות כבר בילדותן למערכות יחסים כאלה. וכך, בהעברה בין-דורית, הן נקלעות שוב לאותם הדפוסים. "איפשהו, אני משחזרת את מה שאמא שלי עברה", אומרת אגם, "תמיד חשבתי שהגבר צריך להיות השולט, שהוא צריך לקבוע".
במקלט, וביתר שאת בתקופה שבה הן גרות בדירות המעבר, מתקיימת עבודה טיפולית על הדפוסים הללו.
"יחד איתן, אנחנו מנסות להבין מה גרם להגיע למערכת היחסים הזאת", אומרת אביה כהן-קושר, מנכ"לית עמותת "אישה לאישה", המפעילה כמחצית מדירות המעבר שבתקצוב משרד הרווחה. "כדי שגם אם היא לא תחזור לאותו גבר אלים, או לאותה סביבה אלימה - מערכת היחסים הבאה לא תהיה אותה גברת בשינוי אדרת".
עדן נריה, העובדת הסוציאלית המלווה את אגם בחודשים האחרונים, מתארת את הכניסה למקלט כמעין בועה: "יש שם המון המון תמיכה. זהו מקום שבו אפשר לנוח ולהתייצב אחרי שנים שהקרקע הייתה מאוד לא יציבה. ודווקא משום כך, היציאה מהמקלט עלולה להיות קשה. לצאת לחיים זה מאוד בודד ומפחיד".
3 צפייה בגלריה
"יש במקלט המון המון תמיכה, והיציאה ממנו עלולה להיות קשה. לצאת לחיים זה מאוד בודד ומפחיד"
מודל דירות המעבר החל לפעול לראשונה בשנות התשעים. עמותת "אישה לאישה", שייבאה את המודל לישראל, החלה להפעיל אותו באופן עצמאי, ומזה כעשור משרד הרווחה מתקצב את המודל.
"מענים רבים פותחו בשנים האחרונות עבור נשים על מנת לסייע להן ביציאה לחיים עצמאיים, ובאמונה שמגיעים להן חיים ללא אלימות, רווחה נפשית ועצמאות כלכלית", אומרת אפרת אדרי שרעבי, מנהלת האגף החוץ-ביתי במשרד הרווחה.
על פי המודל שמתקצב משרד הרווחה, בכל דירה צריכות לשהות שתי נשים, על ילדיהן, אך חלק מהעמותות החליטו להוסיף על כך תקצוב נוסף, כך שכל אישה תגור בדירה משל עצמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.05.26
