11:06, שכונת הכרם בבארי.
גם ברגעיה האחרונים, האישה שאהבה את השפה העברית יותר מכל, סירבה לוותר על הרהיטות שהייתה מזוהה איתה. מזי בכר חיפשה את המילים בבוקר 7 באוקטובר, כשעמדה לשלוח הודעה נואשת לקבוצת הוואטסאפ השכונתית. היא ביקשה לתאר את האימה, אך הניסוח נותר קפדני: "המחבלים מסתובבים בשכונת הכרם כבתוך שלהם".
דקות ספורות לאחר מכן, בכר הוסיפה עדות אחרונה: "צעקות, בערבית, יריות, קולות נפץ ואף אחד לא מגיע".
שניות לאחר מכן, מחבלים פרצו לממ"ד בביתה. מזי בכר בת ה-64 ניסתה להסתתר בתוך ארון בגדים, אך הם שלפו אותה החוצה באיומי רובה. היא הובלה לעבר גדר הקיבוץ, יחד עם תושבים נוספים שנחטפו מבתיהם.
התוכנית המקורית של מחבלי חמאס הייתה להעבירה לרצועת עזה, אך סמוך לגדר הוחלט לרצוח אותה באכזריות. מזי בכר ז"ל הוצאה להורג ביריות לצד כמה מחברותיה הקרובות ביותר.
עד לרגע הפריצה לביתה, במשך כל אותו הבוקר, היא עוד הייתה בקשר טלפוני רציף עם בתה היחידה, עופרי (עיילה) בכר, ששהתה באותה שבת שחורה בטיול בהר כרכום שבגבול מצרים, אזור צחיח ומנותק כמעט לחלוטין מתקשורת.
"מוקדם בבוקר, כשהכול התחיל, עוד ישנתי בשק שינה בשטח", משחזרת עופרי. "עליתי על סלע גדול וגבוה, שממנו הצלחתי איכשהו לתפוס קליטה". היא נזכרת ברגעים שבהם הייתה חסרת אונים ביום הארור ההוא, כשאמה, ההורה היחיד שאי פעם היה לה, במרחק מטרים ספורים ממחבלים.
השיחות ביניהן מאותו סלע נידח, לא היו יכולות לסייע להצלתה של אמה, ולא הייתה בהן טיפת ודאות, אבל הן היו הדבר היחיד שניתן היה לעשות כדי להבין מה קורה בבארי, ומה עובר על האדם היקר לה בעולם.
"דיברנו בערך כל עשרה רגעים, ממש הכרחתי אותה לענות לי ולעדכן אותי", אומרת בכר. "באיזשהו שלב המחבלים זרקו רימון לתוך הבית שלה, אבל הוא לא התפוצץ. התחננתי אליה שלא תצא מהממ"ד. כעסתי עליה כשהיא יצאה מדי פעם לשתות מים, ואפילו לקחה איזה חטיף 'פסק זמן' לאכול".
איך בכלל מעבירים כעס מדאגה ברגעים בלתי אפשריים כאלה?
"עשיתי איתה עסקה בטלפון. אמרתי לה שאם היא יוצאת שוב, אני לוקחת לה מהבית את אחד הרהיטים שהיא הכי אוהבת. ניסיתי להרגיע אותה בכל דרך. כל מה שספגתי בלימודי עבודה סוציאלית ניסיתי ליישם באותו בוקר".
לאחר שגופתה של מזי בכר ז"ל אותרה, היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ רמת יוחנן, לבקשת אחיותיה. הבית שטיפחה בבארי נשאר ריק, ושכונת הכרם הפכה לתל חורבות.
אך עבור עופרי היה זה לא רק אובדן של אם אוהבת, אלא מחיקה של התא המשפחתי הגרעיני כולו, ותחילתו של מאבק משפטי שבו היא מנסה לקבוע תקדים.
"אני קצת כמו אליס מילר"
עופרי בכר נולדה ב-1994 בהליך של תרומת זרע. אמה מעולם לא נישאה, ודמות אב לא הייתה בתמונה המשפחתית שלהן.
"היו לנו המון שיחות סביב זה", אומרת עופרי. "היא מאוד רצתה להיות אמא, וזה לא הסתייע לה מתוך זוגיות. החלום שלה היה להיות אמא לילדים. זה היה צעד שהצריך ממנה המון אומץ, ולגייס את האמת שלה מול עצמה.
"זה לא היה פשוט לה. אני יודעת שהיא הייתה צריכה כוחות נפשיים, אבל היא אמרה כל הזמן שלמרות כל האתגרים וכל הקשיים שהיא עברה היא לא הצטערה על זה ולו לרגע, ושהיא הייתה עושה בדיוק אותו הדבר. היא הייתה שלמה עם זה לגמרי".
עופרי: "עשיתי איתה עסקה בטלפון. אמרתי לה שאם היא יוצאת שוב, אני לוקחת לה מהבית את אחד הרהיטים שהיא הכי אוהבת. ניסיתי להרגיע אותה בכל דרך. כל מה שספגתי בלימודי עבודה סוציאלית ניסיתי ליישם באותו בוקר"
בשנים האחרונות עופרי כבר לא גרה בבארי. אחרי שסיימה שנת שירות בפנימייה לבני נוער עם קשיים רגשיים, ושירות בצה"ל כסמלת מבצעים בכרם שלום, היא יצאה לטיולים בעולם לפני שחזרה לארץ ולמדה עבודה סוציאלית בתל-חי.
היא עדיין לא השתלבה בשוק העבודה, וחושבת שהיא עדיין לא בשלה לכך, ומעדיפה להתרכז בטיפול בעצמה. "אני עדיין לא שם, במקום של הענקת טיפולים, אבל ברור לי שאגיע לשם", היא אומרת. "יש לי כוחות ויש לי מטרות. אני נחושה לשקם את החיים ולהתחיל מחדש".
איך נראתה הילדות שלך בבארי?
"גדלתי בעוטף בשנים מתוחות מבחינה ביטחונית. ועם כל המציאות המורכבת והמתח, זה תמיד היה רק אני ואמא לבד. הלוואי והייתה לי עוד דמות שהייתה יכולה לתת לי תמיכה ומענה בכל האירועים, אז, וכמובן שגם היום. אבל אני בן אדם חזק וסתגלן. אני עושה את כל התפקידים בחיי. אני בן אדם שיש בו המון כוחות, אבל גם הרבה מאוד רגישות".
מזי בכר הייתה האמא, האבא, העוגן והמשפחה כולה. לאחר הירצחה, עופרי מנסה לאסוף את שברי חייה מהמושב בגליל העליון שבו היא מתגוררת, ובמקביל עומדת במרכזו של מאבק משפטי חריג מול המדינה: דרישה להכיר בה כיתומה משני הורים.
הסוגיה הזו מונחת כעת לפתחו של בית הדין לעבודה בחיפה, באמצעות עו"ד גבי ברנדס מהסיוע המשפטי במשרד המשפטים.
בכר מבקשת להחיל עליה את סעיף 7(א'2) לחוק נפגעי פעולות האיבה, שהורחב במהלך המלחמה, ומטרתו להעניק רשת ביטחון לילדים שהתייתמו משני הוריהם מפגיעת איבה. המשמעות של הסעיף הזה היא קריטית, שכן מדובר בתגמול חודשי קבוע לכל החיים ומעטפת סיוע נרחבת, לרבות עזרה ברכישת דירה.
אלא שהחוק היבש מנוסח עבור המודל המשפחתי הקלאסי. הוא מכיר ביתומים ששני הוריהם נרצחו, או ביתומים שאיבדו הורה אחד בפעולת איבה והורה נוסף בנסיבות אחרות. הנוסח הקיים לא מתייחס לילדי תרומת זרע שאיבדו את ההורה היחיד שלהם - ככאלה שאיבדו את כל הוריהם.
"למעשה, נפלתי בין הכיסאות", אומרת בכר. "המעמד הייחודי שלי לא מוסדר. המדינה מסרבת להכיר בי כיתומה משני הצדדים, כי זה לא מופיע בחוק באופן מפורש, אבל אמא שלי הייתה כל המשפחה שלי. היינו רק שתינו. היא התאמצה מאוד לבנות לנו תא משפחתי מלא, והייתה התמיכה והעוגן שלי. היא דאגה כל חיי לתת לי הרגשה שהיא הכול בשבילי, בדיוק כמו בתא משפחתי שיש בו שני הורים.
"אין לי אבא, לא אדע מי הוא ואין לי יכולת לדעת. אמא שלי מבחינתי הייתה גם וגם, לכן המדינה צריכה להחריג אותי".
טבח 7 באוקטובר הפך עשרות ילדים ליתומים משני הוריהם, אבל המקרה של עופרי בכר ייחודי גם בנוף המדמם הזה. "השבת השחורה ומלחמת 'חרבות ברזל' הביאו עימן סוגיות משפטיות ייחודיות שאיתן נאלצות להתמודד משפחות שאיבדו את יקיריהן", אומרת עו"ד גבי ברנדס.
"התביעה שלנו מבקשת לפרש את החוק לאור התכלית שעומדת בבסיסו, שהיא האחריות המוגברת של המדינה כלפי מי שנותרו ללא הורים כלל בעקבות פעולת איבה", מוסיפה עו"ד ברנדס, "עופרי איבדה את אמה שהייתה כל עולמה, אבל החוק מכיר בה כמי שאיבדה הורה אחד בפעולת איבה, מה שמעניק סיוע מצומצם ומוגבל בזמן".
המקרה של עופרי, היא מדגישה, הוא אחד ממקרים מורכבים רבים שטופלו על ידי הסיוע המשפטי, שמאז 7 באוקטובר ייצג למעלה מ-2,000 משפחות שיקיריהן נרצחו, נחטפו או נפלו במלחמת "חרבות ברזל".
"אומרים לי שאני קצת כמו אליס מילר, מנסה לקבוע תקדים שלא היה עד כה", אומרת עופרי, שמחכה להכרעת בית הדין לעבודה. "וזה נכון, מה שקרה ב-7 באוקטובר היה חריג ויצר סיטואציות נוראיות, דמיוניות אפילו, לכן המדינה חייבת לעשות את ההתאמות.
"אני מקווה שבית המשפט יכיר בי ויקבע תקדים, גם בשבילי וגם למקרים עתידיים, וייעשה צדק עם כל הבנות והבנים שהגיעו לעולם מתרומת זרע. זה רק עניין של החלטה".
"אמא הייתה במקסימום פניוּת אליי"
עופרי בכר מבקשת לקבוע תקדים משפטי, כפי שאמה קבעה תקדים חברתי בסביבתה. באמצע שנות ה-90 הורות יחידנית הייתה עדיין הליך נדיר יחסית בישראל בכלל, ובקיבוץ בארי בפרט.
מזי בכר ז"ל נולדה הרחק מעוטף עזה, ילדותה הייתה בנשר ולמרות משיכתה לעולמות העיצוב, היא החליטה להקדיש את חייה לחינוך. היא למדה הוראה במכללת אורנים, לימדה היסטוריה ותנ"ך בקיבוץ עין גב על שפת הכינרת, ובהמשך עברה לבארי כמורה שכירה והקימה את ביתה בקיבוץ הפסטורלי.
לאחר סגירת בית הספר בבארי, מזי עזבה את ההוראה ועבדה כמזכירה במרפאת בארי, ובהמשך בכלבו של הקיבוץ עד לפרישתה לגמלאות.
עו"ד גבי ברנדס: "עופרי איבדה את אמה שהייתה כל עולמה, אבל החוק מכיר בה כמי שאיבדה הורה אחד בלבד - ומעניק לה סיוע מצומצם ומוגבל בזמן"
בכר ז"ל הפכה לחלק בלתי נפרד מהקהילה בבארי, ולמחנכת אהובה שגם שנים לאחר פרישתה זכתה לביקורים קבועים מתלמידיה לשעבר. "הייתה בה סבלנות אדירה", נכתב עליה בדף זיכרונות בקיבוץ. "היא הייתה מסבירה את החומר שוב ושוב, ככל שנדרש, תמיד בשקט ותמיד מתוך רצון אמיתי ועמוק להקנות ידע".
מחוץ לבית הספר, עופרי הייתה כל עולמה של מזי. "אמא הייתה במקסימום פניוּת אליי", אומרת עופרי. "היא תמיד ראתה אותי באור טוב, תמיד ראתה אותי בעיניים טובות. מבחינתי, היא הייתה כמו נביעת מים שמזינה אותי".
הרגשת שונה בנוף?
"כשאתה גדל עם הורה אחד זה שונה, בטח בקיבוץ. בסוף יש חוסר, יש שוני. זה לא אותו דבר. לא פעם ולא פעמיים, גם אחרי 7 באוקטובר, דמיינתי איך זה מרגיש אילו היה לי אבא בחיי. ודאי הייתי מרגישה יותר ביטחון, באופן כללי. אין מה לעשות, יש תפקידים שגברים ממלאים, בעיקר בתחום ההגנה, הביטחון והעזרה הפיזית".
חוץ מעופרי, מזי בכר ז"ל הותירה אחריה גם שתי אחיות, אתי וחגית, ואת אמה רחל בת ה-86 שגרה בקריות. בבארי, מזי בנתה להן משפחה נוספת שהייתה מורכבת מחברים קרובים שהפכו למשפחה אלטרנטיבית ולחבורה שכונתה השמינייה וכללה גם את דוד קרול ז"ל ובת זוגו אורלי מאיר ששרדה את הטבח, חווה (אוולין) בן עמי ז"ל, רותם קלדרון ז"ל, יונה כהן ופסי כהן ז"ל, שבביתה התחוללה דרמת בני הערובה בקיבוץ, ויהודה ערוסי שניצל.
השמינייה נהגה לטייל יחד, לאכול ארוחות שבת משותפות, ולבלות את שנות הפנסיה בטיפוח הגינות ובנסיעות מדבריות. שישה מתוך חבריה של מזי לשמינייה וגם מחוץ לחבורה הזו, כמו איילת ומני גודארד ומתי וייס זכרם לברכה, נרצחו בשבת השחורה.
"בשנים האחרונות היא הייתה מאושרת", אומרת עופרי. "בעיקר מאז שיצאה לפנסיה, היא הקדישה המון זמן לטיולים עם החברות מהקיבוץ. הן היו ממש חבורה וכמעט כולן נרצחו, היא הייתה קרובה לרבים.
"אמא מעולם לא הייתה מוטרדת מהמצב הביטחוני, היא מאוד אהבה את בארי והרגישה ביטחון מלא בקיבוץ, גם בזמנים של סבבי הסלמה היא לא הייתה מאלה שקמים ומתפנים מיד. היה לה המון חוסן נפשי".
מאז הפלישה לבארי, עופרי ביקרה בבית ילדותה פעמיים בלבד. בשבועות הקרובים הבית של אמה ייהרס, יחד עם שאר הבתים בשכונה, ועל אדמתם ייבנו מבנים חדשים.
"היו לאמא שלי שתי אהבות גדולות, אני והבית", היא אומרת. "היא מאוד אהבה לעצב אותו. לפני כמה ימים עשינו טקס פרידה מהבית, לפני שהרסו אותו. עשינו קצת גרפיטי וציורים לזכרה. היא הייתה כמה וכמה דמויות עבורי".
לפני הריסת הבית, עופרי דאגה לאסוף עוד מהפריטים הקטנים שהיו מפוזרים על הרצפה בחדרים. כל חרס או חפץ מציף איתו זיכרונות. ויש גם זיכרון אחד, שלא נותן מנוח.
"בערב סוכות, שבוע לפני הטבח, נפגשנו בבית של דודה שלי בקריות. אכלנו ארוחת חג והלכנו לישון, ואחרי שנשכבתי במיטה אני זוכרת שהיה לי פתאום איזה דחף לקום מהמיטה ולתת לאמא שלי חיבוק. לא יודעת להסביר מה קרה לי, פשוט הרגשתי שאני צריכה לחבק אותה. זה היה החיבוק האחרון שלנו".
מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "לא דומה ילד קטין ששני הוריו נרצחו באכזריות על ידי מחבלים בפיגוע איבה, לאישה בוגרת שנולדה מתרומת זרע לאם יחידנית שנרצחה.
"הביטוח הלאומי מיישם את לשון החוק ולא מחוקק אותו, לכן אין אפשרות לפרשנות אחרת של החוק שמפרט ברחל בתך הקטנה, מי זכאי להיות מוכר כיתום משני הורים שנרצחו בפעולת טרור.
"למרות זאת, בשל האובדן הקשה, הביטוח הלאומי יצא מגדרו לסייע והצליח למצוא דרך להכיר בה כיתומה משני הורים, ובכך לוודא את זכאותה לקצבה קבועה של כ-8,000 שקלים מדי חודש. אנו משתתפים בצערה ונמשיך לסייע לה ככל הניתן במסגרת החוקים שנקבעו בכנסת ישראל".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.05.26
