עשרים שנה חלפו מאז פציעתו האנושה של יונתן לוין, פסע מסיומה של מלחמת לבנון השנייה, אבל אמו רחל עדיין לא מצליחה להשלים עם התגובות שהיא מקבלת מהסביבה.
"אחד ה'היילייטים'", היא אומרת בכאב, "זה כשאומרים לי 'לא היה טוב יותר אם הייתם נותנים לו למות?' או כששואלים למה בחרתי לתת לו טיפול כזה ולא אחר. אתה לא יכול להגיד על הילד שלך, 'טוב, אז שילך'. נורא קשה לוותר, בעיקר כשאני חושבת שהוא זה שבחר להישאר כאן".
בביתה של רחל מוקדש אגף מיוחד לצרכיו המיוחדים של בנה, שמוגדר כפצוע הקשה ביותר ממלחמת לבנון השנייה. על השלט בכניסה לבית שבו אנחנו נפגשים עכשיו מתנוסס השם "לוין", אבל מתחתיו, באותו גודל פונט, כתוב "בית יונתן".
מלבד רחל ויונתן נמצאים איתנו גם שלושת אחיו - אור, מיכאל ועילי, שחוזרים יחד לרגע לפני שהחיים התהפכו.
גלריה
"אנשים ומשפחות במצב הזה רוצים לראות את אלו שהשתקמו, לא את האנשים שנשארו במצב הזה". מימין: האם רחל, האחות אור, יונתן והאחים מיכאל ועילי
(צילום: דנה קופל)
קיץ 2006 התחיל באנרגיות טובות עבור ילדי משפחת לוין מגני-תקווה. הבן הבכור, יונתן בן ה-25, סמ"פ (במיל') בגדס"ר צנחנים, עבד כלוחם ביחידה המבצעית של השב"כ, עמד להתחיל שנה שלישית בלימודי מדע המדינה ושקל לגשת לקורס צוערים של משרד החוץ.
אחותו אור, הצעירה ממנו בשלוש שנים, התחילה לימודי פסיכולוגיה. האח השלישי, מיכאל, לוחם בשריון, היה בעיצומו של קורס קצינים, ואילו האח הצעיר, עילי, שסיים כיתה י"א, קיבל צו ראשון.
עילי זוכר היטב את השיחה שניהל עם אחיו הבכור כאשר הסיע אותו מבית המשפחה למפגש הראשון עם הצבא, בבקו"ם תל השומר. "למדתי אז תיאטרון ב'תלמה ילין'", הוא משחזר, "ויונתן חשב שאני רוצה ללכת לתיאטרון צה"ל. הוא עצמו היה קרבי, מיכאל קרבי, אבא שלנו היה קצין. ואז הוא אמר לי: 'עשינו מספיק, אתה יכול ללכת לתיאטרון צה"ל או ללהקה צבאית'.
"כשהסברתי לו שאני דווקא רוצה להיות קרבי כמוהם, הכול השתנה במכונית. הוא שינה כיוון ועשה לי שיחת מוטיבציה, מנטורינג, אמר לי 'תאמין בעצמך'".
ואז הוא נפצע.
"כשזה קרה, עשיתי הסכם עם עצמי, שאם יקרה הגרוע מכול והוא ילך לעולמו כן אלך לקרבי, אבל כל עוד הוא במצב הזה - כשאני רואה את אמא שבורה - אז לא.
"אני זוכר שגבי אשכנזי (אז מנכ"ל משרד הביטחון - א"א) הגיע אלינו. אמא שלי הייתה מן הסתם נסערת, ואחד הדברים הראשונים שאמרה לו היה: 'תשכנע את הילד לא ללכת לקרבי'. אני זוכר שהוא לקח אותי הצידה, ולחש לי באוזן: 'תקשיב לאמא שלך, היא עכשיו יותר חשובה מהכול. עכשיו העבודה שלך היא בשביל יונתן, תהיה אתה חזק בשם המשפחה'".
"גם אחרי הפציעה הוא חילק פקודות". יונתן כחייל
(צילום: באדיבות המשפחה)
כשאמרת "אם יקרה הגרוע מכול" התכוונת שיונתן ימות. גם היום אתה חושב שמוות הוא הגרוע מכול?
"בשנים הראשונות אתה כל הזמן בשאלות. הנה, פתאום הוא משמיע קול, ואתה מפתח תקווה ונכנס לטלטלה מטורפת. ברור שבסוף הוא נמצא במצב שאתה הכי לא רוצה לאחל לעצמך. אבל אחרי כמה שנים אתה מבין שאין לך מה לעשות עם זה. היום אנחנו מנסים לראות את מה שטוב, ולא לעסוק בשאלות".
"כלוא בתוך גופו"
מלחמת לבנון השנייה נפתחה ביולי 2006, בהתקפה של חיזבאללה על שני ג'יפים צה"ליים, שבה נהרגו שלושה לוחמים - אייל בנין ז"ל, שני תורג'מן ז"ל וואסים סלאח נזאל ז"ל - ונחטפו שניים, רס"ר אהוד גולדווסר ורס"ל אלדד רגב. אחר כך יתברר כי גם הם אינם בין החיים, והם יוחזרו רק שנתיים לאחר מכן לאחר מאבק שטילטל את המדינה.
המלחמה, אומרים היום במשפחת לוין, התחילה מבחינתם בתחושת חוסר ודאות. יונתן, אז קצין בדרגת סגן (אחרי פציעתו הועלה לדרגת סרן), גויס שבועיים לאחר שפרצה, ואז שוחרר לביתו - וגויס שוב.
"ליונתן הייתה ביקורת על הבלגן", מספר אחיו מיכאל, "ובכל זאת, הוא לא אמר 'אני לא הולך' או 'אני לא מסכים'. אני זוכר שאמא אמרה לו: 'אתה עובד בשב"כ, למה אתה הולך?' והוא ענה: 'כי צריכים'".
"הוא הוציא קולות וחיכיתי שהוא יגיד 'אמא'. היום אני הרבה יותר ריאלית". רחל ויונתן
(צילום: דנה קופל)
ב-10 באוגוסט, ימים בודדים לפני סיום המלחמה, הגיעה התקרית ששינתה הכול. באותו יום נקרא גדוד הסיור של הצנחנים לעזור בפעולה שהסתבכה בכפר מרכבא. בדיעבד התקרית הזו תיזכר בזכות תמונתו של הפצוע תומר בוהדנה, שסימן וי באצבעותיו בעת פינויו לבית החולים.
"לפי התחקיר", אומר עילי, "אחרי החילוץ הם היו בחצר בית ספר, כשחיזבאללה תיצפתו עליהם והתחילו חילופי אש. בשלב מסוים הם הצליחו לגרום לחיזבאללה לסגת, ובזמן המנוסה חיזבאללה ירו רקטות ופצמ"רים.
"יונתן נפצע עם עוד שני חיילים שלו. הרקטה נפלה ממש קרוב אליו והורידה לו חלק גדול מהרגל, באזור הירך. זה היה ליד העורק הראשי, ולכן בכל ההמולה לא שמו לב שרסיס חדר מהלחי ונתקע לו במוח. בכל השעות עד שחולץ הוא היה בהכרה, תיפקד, נתן פקודות, שאל על החיילים. את ההכרה הוא איבד במסוק, ואז הבינו שיש עוד משהו שנפגע אצלו".
באותו ערב גורלי האב אבישי היה מחוץ לבית, האחות אור הייתה בפאב בתל-אביב, האח מיכאל בניווטים של קורס קציני שריון, ובבית - האם רחל והבן הצעיר עילי, שבילה עם חברים במרתף, חדרו של יונתן. "עד היום", הוא אומר בהומור האופייני לו, "לא סיימתי את הסרט שראינו".
כאשר נשמעה הדפיקה הגורלית בדלת, הוא לא מיהר לעלות לסלון. "לקחתי עוד דקה", הוא נזכר. "עוד דקה שהחיים שלי יהיו נורמליים. הדבר הראשון שאומרים לך זה: 'הוא לא מת, הוא פצוע'. לא אומרים אנוש, אבל ברור שזה אנוש כי הם מיד הוסיפו 'תגיעו מהר לבית החולים'".
תומר בוהדנה, שנפצע באותה תקרית עם יונתן
(צילום: אלעד גרשגורן)
גם מיכאל זוכר טוב מאוד את רגע הבשורה, וזיכרון הלילה ההוא חונק את גרונו. "היינו בניווטים", הוא אומר לאחר שנרגע מעט, "והמפקד אמר לי: 'בוא, אני צריך את העזרה שלך'. ישר הבנתי שמשהו קרה, מה המפקד יכול לרצות ממני? זה היה חמישי בערב, כולם יצאו הביתה, וליד החדר שהמתנתי עברו המג"דים התורנים, לא שמו לב שאני יושב שם ודיברו על פצוע קשה.
"אני תמיד אומר שיש מיכאל של לפני ומיכאל של אחרי. דבר כזה משנה את האופי, מכניס לך פרופורציות. עד אז, ההסתכלות שלך על החיים היא שזה יכול לגעת בך, ופתאום, זה קרוב, זה קורה, זה לא רק בעיתון, זה אצלך בבית".
בני משפחת לוין זוכרים היטב גם את הכאוס ששלט בכל. לא רק בפינוי של יונתן, שהתעכב באופן הרה גורל, אלא גם בהמשך. "לא ליווה את יונתן לבית החולים מישהו מהצבא שייקח פיקוד", עילי אומר, "וגם אותנו. המונית שמה את ההורים שלי, ויאללה ביי. היום אני יודע לשמחתי שנהלים השתנו. מלווים את משפחות הפצועים הרבה יותר טוב".
הזיכרונות הראשונים של רחל מבית החולים טראומטיים. "בגלל שזו לא הייתה מלחמה באופן רשמי, הרופאים לא רותקו לבית החולים", היא אומרת. "הזמן שיחק תפקיד, דברים לא נעשו, וביום השני לפציעה אמרו לנו: 'מחר בבוקר תיפרדו, נכריז על מוות מוחי ונתרום את איבריו'".
עילי: "זו עוד אחת מהטלטלות שעברנו. נפרדנו ממנו, ברמה של בכי, להתראות, זו הפעם האחרונה שתראה אותו, ופתאום במעלית, בדרך לחדר שבו יקבעו לו מוות מוחי, היד שלו זזה. ואז כולם היו נרעשים והחזירו אותו חזרה, כי אדם עם מוות מוחי לא מזיז יד".
האם רחל: "אני יודעת שיונתן שומע ורואה, אולי כפול, אבל מה הוא מבין, יודע ומסוגל לקלוט בתודעתו? אין לי מושג. ויכול להיות, שזה גם נורא בעיניי, שהוא כן מבין ולא יכול להגיב. הוא כאילו כלוא בתוך גופו"
כשהתפזר מסך העשן, והמדינה המשיכה הלאה, התברר כי יונתן מוגדר כפצוע הקשה ביותר של צה"ל ממלחמת לבנון השנייה.
"זה לא תואר שאתה מתגאה בו", אומר עילי. "אני גאה ביונתן שהיה לוחם-על, גיבור ותרם למדינה, אבל לא גאה בזה שהוא הפצוע הכי קשה. הייתי מאוד רוצה שהוא לא יהיה הפצוע הכי קשה. זה טייטל שהרבה מתהדרים בו, והוא מפוקפק ביותר".
"ישראל זו לא מדינה שבה דואגים לך"
עד היום כשמביטים ביונתן, המחשבה על ההחמצה לא מרפה: מה הגבר הצעיר הזה, שכל חייו היו לפניו, היה יכול להיות. רחל נזכרת שגם כילד, יונתן כיוון הכי גבוה שאפשר: "אבישי היה איש מפלגת העבודה, ולאחד הכנסים, לפני בחירות 92', הוא הגיע עם יונתן. הם ישבו עם יצחק רבין, ששאל אותו 'מה תרצה להיות כשתגדל?' יונתן אמר לו: 'ראש ממשלה'".
עילי: "יונתן לא היה בן אדם רגיל. מגיל צעיר היה סייף מצטיין, תחום לא שגרתי, נגיד, בהשוואה לכדורגל. הוא היה פנומן בקטע הפיזי, רץ עשרה קילומטרים כמעט כל יום, ובאמת אהב לפקד ולהיות לוחם. הוא הקרין שקט ועוצמה שלא נתקלתי בה אצל אף אחד אחר".
"להיות משפחה של פצוע זו טראומה". יונתן בטיול אחרי צבא
(צילום: באדיבות המשפחה)
היום הוא כבר בן 45, יושב בכיסא גלגלים, נתמך במכונת הנשמה ניידת ובמטפלים סיעודיים. כשהוא נכנס לחדר, אמו ניגשת אליו, מלטפת אותו ומסבירה לו, צמוד לאוזנו, כי כרגע מתקיים ריאיון עליו במלאת 20 שנה למלחמת לבנון השנייה, שבה נפצע. יונתן לא נראה אדיש, עיניו זזות. רחל מסבירה שמבחינת הרפואה יונתן נמצא ב"הכרה מינימלית".
מה זה אומר בדיוק?
"שהתגובות הן מאוד מינימליות. לפעמים זה ממש מצמוץ, לפעמים גם זה לא. אתה לא בדיוק יודע מה הפצוע מבין, שומע. אני יודעת שיונתן שומע ורואה, אולי כפול, אבל מה הוא מבין, יודע ומסוגל לקלוט בתודעתו? אין לי מושג. ויכול להיות, שזה גם נורא בעיניי, שהוא כן מבין ולא יכול להגיב. הוא כאילו כלוא בתוך גופו.
"ישראל זו לא מדינה שבה דואגים לך. גם אם אתה פצוע קשה, אם אמא לא תדאג לך - לא ידאגו לך. עוד משהו שלא מספרים לך זו הבירוקרטיה. הידע לא מתווסף במשרד הביטחון, הוא רק יורד. כלומר, הם לא צוברים ידע ומביאים אותו לפצועים החדשים. אתה צריך לחקור בעצמך".
עבודה כל כך קשה כאמא.
"בהתחלה רציתי בשבילו את כל העולם. נלחמתי על כל דבר. שינתחו אותו, שייתנו לו את התרופה המתאימה, שיטפלו בו, שיעשו לו, וחלק מהזמן לא עשו, וגם מזה הוא ניזוק. היום אני מבינה שיותר מדי טיפולים יכולים להוות עבורו עומס גדול מדי, אז אני יורדת ברמת הבקשות מהמערכת, ולפעמים גם מבקשת ולא מקבלת. אומרים לי 'זה לא בסל'".
האח עילי: "כשבישרתי לאמא שאנחנו בהיריון, אני זוכר תחושת אשמה. על זה שלי, זה שצעיר ממנו בתשע שנים, תכף יהיה ילד ולו אין. בשביל אמא זו חותמת סופית על זה שאנחנו המשכנו הלאה, ויונתן לא"
הצוות שמלווה את יונתן בכל דקה ביום כולל שני מטפלים, האחד סיעודי והשני אח רפואי.
"הוא קם בבוקר ואז מקלחת, הלבשה וטיפולים. לפעמים קלינאי תקשורת, לפעמים מרפא בעיסוק. בצהריים, כשהוא עולה למיטה, יש פיזיותרפיה, ובין לבין יוצאים לפארק, לבית קפה. לא רק ביישוב. פעם היה לנו מושב קבוע במסעדת 'יוליה' בנמל.
"כשהוא לידי בבית יותר רגוע לי. אני נכנסת אליו, מנשקת ומחבקת אותו סתם או מספרת לו מה הולך להיות עכשיו, או מה קרה בחדשות.
"מבקרים אותו חברים מהצבא, מהטירונות, המג"ד, המ"פ. הם יושבים איתו, מדברים. ב-20 שנה הם התחתנו, נולדו ילדים, גם נכדים. אנשים מלווים אותנו המון שנים. יש קלינאית תקשורת מתל השומר שהתחילה ללוות אותו כשהייתה בהיריון, ותכף תהפוך לסבתא".
"הייתי האמא עם 'הפצוע שאין כמוהו'"
במשך שלוש שנים ההורים - רחל, מפתחת תוכניות לימודים והערכה במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ואבישי, ראש מועצה מיתולוגי של גני-תקווה - לא משו ממיטתו של יונתן.
"מכיוון שההורים לא היו בבית כמעט שלוש שנים, אז ארוחות משפחתיות היו אצל אנשים זרים, חברים, שכנים שהזמינו אותנו לשישי", נזכרת אור, "ובאמצע השבוע היינו לבד, הסתדרנו. בדיעבד, היינו יכולים להתמודד עם זה יותר ביחד".
"בדיעבד, היינו יכולים להתמודד עם זה יותר ביחד". בני משפחת לוין לפני פציעתו של יונתן (משמאל)
(צילום: באדיבות המשפחה)
כיום אור (42) היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, מיכאל (40) הוא סמנכ"ל התחדשות עירונית בחברת בנייה וסגן ראש מועצת גני-תקווה, ועילי (36) מכהן כראש מערכת החדשות של i24. כולם בזוגיות והורים לשלושה ילדים קטנים, בגילים דומים - עשר ומטה.
ספרו לנו על הילדות שלכם.
מיכאל: "אהבנו לטייל, לטוס לחו"ל, לאכול במסעדות. יונתן גדול ממני בארבע שנים. כילדים הלכנו מכות והיחסים היו סבירים, אבל אחרי הצבא, כששנינו התבגרנו, הקשרים הפכו למצוינים, כמו שאתה מסתכל על אח שאתה מעריץ".
וכשיונתן נפצע גם מערכות היחסים ביניכם השתנו?
מיכאל: "אפשר להגיד שאנחנו, האחים, גילינו זה את זה מחדש רק כשנולדו לנו הילדים. כי עד אז היינו די מנותקים אחד מהשני. לא היו לנו שיחות עומק. היינו הרבה בבית חולים, אז לא היית מדבר על רומו של עולם. היו הרבה פיצוצים, כי זה מה שקורה כשלא מדברים ושומרים דברים בבטן. אף פעם לא ישבנו לטיפול שלושתנו".
אור: "בשנה הראשונה אמא שלחה אותי ואת מיכאל לקבוצת תמיכה לאחים בנט"ל. אני זוכרת שמישהי סיפרה שאחיה מתחתן, ואני קינאתי בלב. בקבוצה הבנתי שלכל אחד יש את המקום שלו ואת ההתמודדות, הקנאה טבעית ואפילו הכעס והאכזבה של 'למה זה נגמר ככה'. הרבה פעמים מציגים את הסיפורים ההרואיים האלו כאיזה נס, משהו שיש לו סוף טוב, אופטימי - ואלו לא האזורים שאני מכירה".
רחל: "גם אני הייתי בקבוצת תמיכה לאמהות של פצועי צה"ל. הייתה אמא לבן על כיסא גלגלים, לפוסט-טראומטי, לבן עם פציעה ברגל, ותמיד אני הייתי האמא עם 'הפצוע שאין כמוהו'. אני לא יכולה לשקר, הייתי שמחה אם זו הייתה פציעה כזאת של שיתוק, פציעה שאפשר להשתקם ממנה או לנהל חיים כלשהם".
אם עכשיו משפחה במצב דומה לשלכם קוראת את הכתבה, מה הייתם מציעים להם?
מיכאל: "לאחים הייתי ממליץ חד-משמעית ללכת לדבר. אם היינו מדברים, אולי המצב היה יותר טוב. שגורם מקצועי ילווה את המשפחה, את האחים, כי הרבה פעמים שוכחים אותנו. יש סדרי עדיפויות. הפצוע, ההורים של הפצוע, והאחים הם אחרונים. עילי היה בן 17, מי חשב עליו בכלל? אז כן, להכניס גורם מקצועי שיחשוב על כולם".
גם כשיונתן חזר הביתה אחרי שלוש שנים, שום דבר לא הזכיר את החיים הקודמים. בית חולים קטן הוקם בקומת המרתף, וזמן לא רב אחר כך רחל ואבישי התגרשו. מאז עבר אבישי שני אירועים מוחיים, ורחל בנתה בית אחר מאפס, שבו אגף מיוחד המותאם ליונתן.
רחל: "לפני שיונתן היה מונשם, הוא הוציא קולות וחיכיתי שהוא יגיד 'אמא'. היום אני הרבה יותר ריאלית ומבינה שזה לא יקרה. לאורך השנים יש הידרדרות, כי השרירים הולכים ונהיים חלשים יותר, האיברים הפנימיים מתבגרים והישיבה ממושכת - כל אלו לא עושים טוב לגוף. מצד שני, מצבו די יציב, אחרי שבשלוש השנים הראשונות הוא היה בסכנת חיים.
"להיות משפחה של פצוע זו טראומה, כאב נוראי שמלווה אותך כל הזמן, להסתכל על הילד, שהיה פאר היצירה בעיניך, והיום אתה לא יכול להבין מה הוא רוצה, ומה יש מאחורי הבעות פניו. לפעמים אני נמנעת מלהיכנס לחדרו כי אני מוצפת.
"נולדו לי תשעה נכדים, הילדים מוצלחים וחוגגים חתונות וימי הולדת, ואני נוסעת לחו"ל, אבל אין בי שמחה שלמה".
עילי: "הרבה פעמים אנחנו שומעים בחדשות 'נפצע קשה' או 'קשה מאוד', ומשם זה נכנס לסטטיסטיקה. אתה אומר: 'אה, הוא לא נהרג, הוא בסדר', ורק מי שהיה שם יודע מה עומד מאחורי כל פצוע כזה, כמה המשפחה שלו, נהרסו לה החיים והיא נפגעה קשה כמוהו. גם אם הפצוע השתקם, המשפחה לא משתקמת".
והדגש הוא לרוב על ההורים, לא על האחים.
"כאח, כל הזמן אתה בשאלות. אם יונתן לא היה נפצע, מה היה קורה עם המשפחה הזאת, איפה היינו גרים, מה היו היחסים בין האחים, כמה נכדים היו לאמא שלי? האם היינו משפחה יותר מאושרת, פחות מאושרת? האם הייתי הולך לגלי צה"ל, האם הייתי עכשיו בתפקיד שלי? כנראה שלא, אגב.
"כשיונתן נפצע הוא היה בן 25 וחצי, ואני בחתונה שלי הייתי בן 25. אמרתי אז לעצמי 'לא יודע מה יהיה, כדאי להקים משפחה'. כשבישרתי לאמא שאנחנו בהיריון, אני זוכר תחושת אשמה. על זה שלי, זה שצעיר ממנו בתשע שנים, תכף יהיה ילד ולו אין. אני חושב שזה היה מורכב גם בשביל אמא. בגלל שזו חותמת סופית על זה שאנחנו המשכנו הלאה, ויונתן לא".
אור: "עבור המשפחה זה לחיות כל הזמן עם איזושהי אשמה. כבר אין את החלום הזה שיקרה פתאום איזה נס, והוא יהיה מי שהיה בעבר. יש רצון להשלים ולקבל את העובדה שהוא כבר יונתן אחר, ואולי גם הוא היה רוצה שנקבל אותו כמו שהוא עכשיו, ונעבור הלאה.
"הייתי רוצה לייצר איזשהו קשר עם מי שהוא עכשיו, אבל זה נורא קשה. גם בגלל חוסר הוודאות לגבי מה הוא מבין, ומה היכולות שלו, וגם בגלל הכאב שזה מציף. בא לי אפילו סתם לבוא ולדבר אליו, ולספר לו דברים עליי, אבל כל הזמן יש לידו מלווה, וגם יש בזה משהו לא טבעי. אני מרגישה שזה לא ממש זורם. אז אני רואה אותו, נותנת לו חיבוק, נשיקה, ואומרת לו 'אני אוהבת אותך, יונתן'.
"יונתן ואני נולדנו יום אחרי יום בינואר, אז בכל יום הולדת שלי אני חושבת יותר על הכאב וההחמצה. גם ההחמצה הספציפית של חייו, כי באמת, הכול היה פתוח בפניו, וגם על ההחמצה של הקשר שלנו, של המשפחה שיכולנו להיות.
"גם מיכאל ועילי נולדו יום אחרי יום, אבל בספטמבר, ולקראת יום ההולדת ה-40 של מיכאל הם נסעו יחד לחו"ל. וכאב לי, כי אני הייתי צריכה לטוס עם יונתן, והוא חסר לי בתור הצמד שלי".
האם רחל: "זה כאב נוראי שמלווה אותך כל הזמן, להסתכל על הילד, שהיה פאר היצירה בעיניך, והיום אתה לא יכול להבין מה הוא רוצה, ומה יש מאחורי הבעות פניו. לפעמים אני נמנעת מלהיכנס לחדרו כי אני מוצפת"
עילי, היום אתה בתקשורת. אתה מסקר מלחמות, הרוגים ופצועים. האם זה השפיע עליך כעורך, בהסתכלות שלך על אייטמים?
"כן, בהיבט של רדיפת צדק. ליונתן נגרם עוול בשל כשלים מאוד עמוקים בטיפול בו, וזה השפיע עליי. אני זוכר שגבי אשכנזי הגיע לגלי צה"ל בזמן שהייתי כתב שם. הוא ראה אותי ואמר לי: 'תשדר כאילו אתה משדר בשבילו', וזה מלווה אותי מאז בהרבה החלטות. גם לחשוב מה הוא היה אומר על הדברים, כי הייתה ביונתן תחושת צדק גדולה מאוד, וגם כדי להכניס את המורכבות של הפצועים.
"הרבה פעמים כשזה נוגע לפצועי צה"ל, בטח בתקופה האחרונה, אנחנו רוצים לשמוע רק על סיפור השיקום המדהים, על הקטוע שרץ מרתון וטס ברחבי העולם, ומעדיפים להסיט את המבט מהפצועים שלא השתקמו, ולצערי, יש הרבה כאלה.
"אם פעם יונתן היה סיפור יותר ייחודי, הפצוע הכי קשה שיש, היום לצערנו יש יותר ויותר כאלה. ואתה יודע מה מחכה למשפחה. אתה רואה את אותם טקסטים שהמשפחה שלך אמרה בהתחלה, והציפייה והתקווה, 'עוד מעט הוא ידבר', 'עוד מעט הוא ילך', 'יהיו לו ילדים', 'חכו ותאמינו'. אבל אני יודע מה המשפחה הזאת תעבור, ומכיר את התהפוכות שהיא תעבור.
"זה כואב מאוד, ועוד יותר כואב שאין באמת דרך לעזור, כי אנשים ומשפחות במצב הזה רוצים לראות את אלו שהשתקמו. אתה לא רוצה לשמוע על אנשים שנשארו במצב הזה כשאתה חושב שתצא מזה, ולכן, באופן סוריאליסטי, אין לך באמת דרך לעזור לאנשים האלה".
רחל: "בגלל זה לא הלכתי אחרי המלחמה הזאת לביקורי פצועים או משפחות. בעבר, אחרי 'צוק איתן', הלכתי וניסיתי לעזור, לפחות בצד הפרוצדורלי, והבנתי שזה לא נכון ויכול להכאיב או לעשות נזק, כי להגיד שאין ניסים זה משהו שהם לא צריכים לשמוע עכשיו".
מה היית אומרת למי שבכל זאת מוכן לשמוע?
"לנסות לחיות חיים נורמליים לצידם, לא לפחד לקחת אותם הביתה, לחיות לצידם את היום-יום, לתת נורמליות בא-נורמליות. אנחנו לא בשגרה שהייתה קודם, אבל אנחנו מנהלים חיים עם שמחות משפחתיות, טיולים, חופשות משפחתיות, חלקן עם יונתן, ביקורי חברים, ארוחות. כל הדברים האלה, צריך לשמר אותם, להמשיך אותם, לנסות לחיות ולאפשר לו חיים הקרובים ביותר, במסגרת המגבלות, לנורמליות.
"לא להסתיר, לא להשאיר בבית, ושמעתי על כאלה שלא יוצאים מהבית. אני חושבת שלפחות לנו זה היה הרבה יותר נכון לצאת החוצה, לא להתבייש. להראות לחברה שחיים בינינו אנשים שהם במצב הזה, ובוודאי כתוצאה ממלחמה של כולנו".
רחל מספרת איך לפני שש שנים, אחרי 14 שנים של טיפול מסור, היא שקעה בדיכאון קליני. "זה היה צירוף של כמה דברים", היא אומרת. "גם המשבר המשפחתי, גם הפסקתי לקחת כדורים, וגם המשא הזה שיושב על הכתפיים כל כך הרבה שנים. נכנסתי לדיכאון קליני עמוק שנמשך שמונה חודשים. בקושי יצאתי מהמיטה.
"זה התחיל בזה שלא הייתי מסוגלת לתפקד וכל הגוף כאב לי. הייתי בטוחה שיש לי משהו מסוכן, ובניגוד לילדים, לא זיהיתי שזה דיכאון. היו לי כל מיני מחשבות קשות של 'איך אני אשאיר אותו ואמות לפניו?' בסוף יצאתי מזה בעזרת תרופות, תמיכה משפחתית והרבה דיבור. גם כאן אני אומרת - לא לטייח, להעלים או להשתיק אלא לדבר".
תשעת הנכדים שנולדו מעורבים מאוד בנעשה עם יונתן, בהתאמה לגילם. זה מתחיל בכל ברית שבה הם שמים את התינוק בחיקו. "כל שישי", אומרת רחל, "הם נמצאים אצלו, משחקים איתו ועולים על סולם קטן כדי ללטף אותו".
אור: "יש לפעמים תקופות שהם מפחדים. מפחיד אותם איך שהוא נראה וגם שהוא לא זז, ולא מדבר ויושב, אבל מסבירים להם שהוא היה חייל, שנלחם בשבילנו ונפצע. ואז הם שואלים: 'הוא יבריא?' 'הוא ידבר?' ואנחנו אומרים: 'לא, הוא לא יבריא, זו פציעה קשה מאוד'. הם משלימים עם זה בסוף".
"היו לי כל מיני מחשבות קשות של 'איך אני אשאיר אותו ואמות לפניו?'". רחל ויונתן
(צילום: דנה קופל)
אתם, כאחים של פצוע, תיתנו לילדים שלכם ללכת לקרבי?
רחל: "שמעתי את אחד הילדים אומר: 'אני לא רוצה ללכת לצבא, אני לא רוצה להיפצע כמו יונתן'".
מיכאל: "כולם ילכו לצבא, יעשו תפקידים משמעותיים, ולפי מה שאני רואה, גם יהיו קצינים. אעשה כל מה שאני יכול שלא יהיו בקרבי".
דיברתם הרבה על צדק, יש מישהו שאתם כועסים עליו?
עילי: "יש אנשים שאני לא יודע אם אני כועס עליהם, אבל בהחלט בז להם. אני חושב שפעם ב-20 שנה דן חלוץ יכול היה לפנות חצי שעה ולבוא. לא תגידי פעם בשנה, אבל ב-20 שנה לא לפנות חצי שעה? אפילו להתעניין בשיחת טלפון, פרחים ביום ההולדת, להגיד ליונתן: 'מצדיעים לך'. פעם אחת כדי שתרגיש טוב, בן אדם שהיה רמטכ"ל.
"או אהוד אולמרט. היית ראש ממשלה, אז אולי אתה לא לגמרי בפרטים, אבל אפשר למצוא ב-20 שנה פעם אחת את ההזדמנות לבוא. אני חושב שזה חשוב גם למשפחה לקבל איזושהי הכרה".
מיכאל: "יש הרבה אנשים לאורך הדרך שהוכיחו שהם יודעים: גבי אשכנזי, שבא ליונתן לפני שנבחר כרמטכ"ל ואחר כך אחת לכמה חודשים היה מגיע לבקר, שולח לו חם-צוואר לחורף, כל דבר, ולא רק הוא; רונן בר, שהיה המפקד של יונתן בשב"כ, כל יום הולדת היה מגיע לחזק אותו".
רחל, מה את רוצה להגיד לרחל של אוגוסט 2006?
"שיש חיים אחרי. אפשר גם לשמוח. ואפשר גם להחזיק את העצב בתוך השמחה. אני יכולה להגיד שאני נורא גאה בילדים שלי, גם על ההתמודדות שלהם עם מה שקרה, על העובדה שהם צמחו מזה להיות הורים טובים, בני זוג טובים, מצליחים במה שהם עושים, ובעיקר אנשים טובים".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.06.26
