כשד"ר חוסני אלקרנראווי מדבר על הפשיעה והאלימות הגואות בחברה הערבית, הוא מתקשה לשמור על ריחוק מקצועי. עבור הרופא הוותיק, מנהל השירות במיון הכירוגי במרכז לרפואה דחופה בבית החולים סורוקה, הירי היומיומי כמעט ברחובות הוא לא רק סטטיסטיקה בחדר המיון.
זוהי מציאות יומיומית המשותפת לו ולשכניו ברהט, עיר מגוריו. "רק אתמול היו יריות", הוא אומר, "אתה מיד מתקשר לילדים, לוודא איפה הם".
מעגלי הפשיעה והנקמה בחברה הערבית, כבר מזמן אינם נחלתם הבלעדית של המעורבים הישירים בסכסוכים. מעגל הנקמה התרחב, והיום כל אדם עלול למצוא את עצמו כמטרה: בן דוד, אח, חבר.
ד"ר אלקרנאווי. "אתה מיד מתקשר לילדים, לוודא איפה הם"
(צילום: באדיבות סורוקה)
הכותרות זועקות את מספרי ההרוגים, אך מעגלי הפגיעה רחבים בהרבה: על פי נתונים חדשים שפרסם בשבוע שעבר מרכז המידע והמחקר של הכנסת, בשנה החולפת אושפזו בבתי החולים יותר מ-1,200 פצועים מהחברה הערבית בעקבות אירועי ואלימות - פי ארבעה מהחברה היהודית.
מהחדר הסטרילי החוצה
הנפגעים הללו, הנסתרים מהעין הציבורית, מוכרים היטב לצוות הרפואה הדחופה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. אל מרכז הרפואה הדחופה הגדול, החולש על מרבית אזור הדרום, מגיעים מדי שנה כ-190 אלף מטופלים. בשנים האחרונות הולך ומתרבה מספר נפגעי הירי שמגיעים כתוצאה מגל הפשיעה, מאות בשנה.
"זה משהו שלא היה פעם", אומר פרופ' דן שוורצפוקס, סגן מנהל בית החולים ומנהל המיון, "הנתונים בעלייה כל הזמן. רק לפני שבוע הגיע לכאן ילד בן 12 שחטף קליע".
פרופ' דן שוורצפוקס. "הנתונים בעלייה כל הזמן"
(צילום: הרצל יוסף)
בבית החולים מטפלים בכל פצוע בפני עצמו, אך לאורך השנים עמדו חסרי אונים מול התופעה עצמה. "לא הסתכלנו על הפציעות בהיבט החברתי שלהן", מודה שוורצפוקס, "חשבנו שהבעיה נמצאת מחוץ לגבולות בית החולים".
מיזם שהחל לפעול באחרונה בבית החולים להציע מענה כלשהו - גם אם חלקי בשלב זה - לתופעה עצמה: לחבר בין הנעשה בתוך החדרים הסטריליים של בית החולים, לבין הזירה המדממת שמחוצה לה: מערכת הרווחה ומערכת אכיפת החוק.
עו"ס גיא ברקן: "אפשר לומר ש'הם' כל הזמן יורים אחד בשני. אבל מי זה 'הם'? אלה הקולגות שלנו, שיכולים להפוך מחר בבוקר למושאי הירי הזה"
את המיזם מובילים העובדות והעובדים הסוציאליים במחלקה - החוליה המקשרת בין מערכת הבריאות לבין מערכת הרווחה שמחוץ לבית החולים. "כשמגיע פצוע ירי, אגיע אליו ואגיד לו: 'אני איתך, אל תהיה לבד בסיטואציה הזאת'", מסביר עו"ס גיא ברקן, מנהל צוות העבודה הסוציאלית במרכז לרפואה דחופה בסורוקה.
העו"סים בבתי החולים יציעו עזרה, ובמקרה שהמטופלים יביעו הסכמה לכך, יעבירו את פרטיהם למחלקות הרווחה ברשות המקומית, במקרה הזה רהט, שנבחרה להשתתף בפיילוט.
בתחילת החודש זכה המיזם להכרה ציבורית, עם זכייתו של ברקן, מנהל צוות העבודה הסוציאלית במרכז לרפואה דחופה בסורוקה, בפרס לעבודה סוציאלית ע"ש אורה גילבר.
עו"ס גיא ברקן. "כשמגיע פצוע ירי, אגיד לו: 'אני איתך, אל תהיה לבד בסיטואציה הזאת'"
(צילום: באדיבות סורוקה)
"בעוד שמערכות ציבוריות נוטות לעיתים לחלק אחריות - הבריאות לבריאות, הרווחה לרווחה והאכיפה לאכיפה - האלימות חוצה את כל הגבולות הללו", נכתב בנימוקי ועדת הפרס, המוענק בבית הנשיא בשיתוף איגוד העו"ס. "אפשר לראות את הפצע. קשה יותר לראות את מה שיצר אותו".
בהשראת קהילות אלימות
המיזם עוד נמצא בחיתוליו, ובינתיים הצליחו ברקן וצוות העו"ס של בית החולים לרתום לתוכנית כ-50 מטופלים שהגיעו למיון. בשלב הזה, משאבי המיזם מוגבלים, שכן צוות העו"ס פנוי לכך רק בשעות היום, ומחלק את זמנו גם בין מטופלים נוספים, כמובן.
אם המיזם יתרחב ויאומץ רשמית בידי מערכת הבריאות, תידרש גם תוספת כוח-אדם. "אם נצליח למנוע ביקור חוזר אפילו של שני מטופלים - זה יחזיר את ההשקעה בפרויקט כולו", אומר ברקן.
ד"ר חוסני אלקרנראווי: "הרעיון הוא לומר לפצועים: נכון, נפצעת, פגעו בך. אבל האם אתה רוצה לקחת את החוק לידיים שלך? יש לנו דרכים אחרות שיכולות לכוון אותך, אתה יכול לקבל מעטפת רגשית ופסיכולוגית"
המודל שגובש בסורוקה שואב השראה ממודל דומה הפועל מזה כ-20 שנה בארה"ב, בפרט בקהילות שבהן אחוזי הרצח גבוהים במיוחד. המודל האמריקני מנסה לשבור את מעגל האלימות, באמצעות חיבור בין הפצועים לבין אנשי מקצוע שיציעו טיפול וחיבור לגורמי רווחה בתקווה שביציאה מבית החולים, לא יתעורר אצל הפצועים דחף לנקמה.
הרעיון לאמץ את המודל האמריקני לתוך בתי החולים בישראל, החל להתגבש כחלק מיישום החלטת הממשלה 549 לטיפול בפשיעה בחברה הערבית - והתוכנית שגובשה בעקבותיה, "עוצרים את הדימום", המבקשת להושיב סביב שולחן אחד גורמי אכיפה, חינוך, רווחה ועוד.
"עד היום, לא היו מענים מיוחדים לנפגעי אלימות חמורה, אלא אם מדובר חלילה במוות", אומרת עו"ד אדוה ויצגן לוי מפרקליטות הדרום - מהגופים המובילים את התוכנית, "אם אדם היה קורבן לניסיון רצח - הוא לא זכאי למענה".
שוטרים בזירת אלימות בבית חולים סורוקה
(צילום: חיים הורנשטיין)
כשנציגי הפרקליטות פנו לברקן בתחילה, הוא היה ספקן. "אמרתי: חבר'ה, אתם הוזים", הוא משחזר בשיחה הנערכת עמו בבית החולים, "התייחסתי לזה די בזלזול - מה, אם אבוא ליד מיטת מטופל שהרגע ירו בו ואגיד לו 'אל תנקום', הוא יגיד לי: 'מזל שבאת, עכשיו באמת לא אנקום'?".
גם אלקרנאווי היה ספקן בתחילה. "בהתחלה לא האמנתי שזה יעזור", הוא אומר. אך דווקא מתוך הייאוש, ברקן וצוות בית החולים החליטו לתת הזדמנות למיזם.
ברקן סבור שהפניית המבט אל הנעשה בחברה הערבית, היא חובה משותפת ליהודים וערבים אחד. "אפשר לומר ש'הם' כל הזמן יורים אחד בשני. אבל מי זה 'הם'? אלה הקולגות שלנו, שיכולים להפוך מחר בבוקר למושאי הירי הזה".
לדברי אלקרנאווי, בתום שנתיים של פיילוט כבר אפשר להצביע על הצלחות. "הרעיון הוא לומר לפצועים: נכון, נפצעת, פגעו בך. אבל האם אתה רוצה לקחת את החוק לידיים שלך? יש לנו דרכים אחרות שיכולות לכוון אותך, אתה יכול לקבל מעטפת רגשית ופסיכולוגית".
"המטרה שלנו היא להחזיר אמון במערכות ובממסד", מסבירה ויצגן לוי, "בשביל רוב האנשים בחברה הערבית, רווחה שווה משטרה, ולכן הם לא ידווחו, כי זה מוקצה. אנחנו מנסים לשנות את זה".
גם לגורמי האכיפה יש חלק במיזם, אם הנפגע הסכים לכך. "אני מעלה לשיחת ועידה את כל הגורמים הרלוונטיים - מהפרקליטות, מהמשטרה, מהרשות לביטחון קהילתי - ואנחנו שואלים כל אחד מה הוא יכול לעשות עכשיו, באופן מיידי, לקרר עכשיו את הסכסוך, כדי למנוע את הנקמה", מסביר ברקן.
באחרונה נעשים מאמצים להרחיב את המיזם, שזכה לשם "מענא", לבתי חולים נוספים, באמצעות ארגון "מעוז". "לא כל הידע אצלנו, וככל שיותר בתי חולים יחליטו לעסוק בנושא, זאת ברכה", מסכם ברקן.
