כשפאר אביה הרוש הייתה בת 10, היא הגיעה עם הוריה לבית החולים בעקבות הידרדרות במצבה. הרופאים הודיעו כי היא לוקה במחלת כבד קשה, והעריכו שנותרו לה פחות משנתיים לחיות. "לא חשבו שאגיע בכלל לבת המצווה", היא משחזרת.
בימים אלה, 14 שנים אחרי אותה תחזית קודרת, היא עלתה לבמה בטקס הסיום של ה"אקדמית תל-אביב-יפו", וקיבלה תואר ראשון במערכות מידע.
גלריה
"היא מעולם לא ויתרה עליי, ולא נתנה לי לוותר על עצמי". אביה הרוש עם אמה הילה בטקס סיום התואר
(צילום: רונן חורש, האקדמית תל אביב יפו)
הרוש (24), שגדלה במעלה-אדומים, מתמודדת מאז ילדותה עם אשפוזים חוזרים, טיפולים רפואיים וחוסר ודאות. למרות זאת היא מסרבת לאפשר למחלה לקבוע את עתידה. "כשהייתי מאושפזת, אמא שלי לא ויתרה לרגע על הלימודים שלי", היא מספרת. "היא דאגה שיגיעו אליי מורים פרטיים גם בתקופות של אשפוז בית, כדי שלא אפגר אחרי הכיתה".
בזמנים בהם לא נדרשה להישאר באשפוז, היא המשיכה להגיע לבית הספר בכל הזדמנות, וחלק מבחינות הבגרות היא אף ביצעה מתוך בית החולים.
"להוכיח לעצמי שאני מסוגלת"
בגיל 16, פאר אובחנה גם במחלת "גרייבס" - מחלה אוטואימונית של בלוטת התריס. לפני כארבע שנים היא עברה כריתה מלאה של הבלוטה, ומאז מתמודדת גם עם קושי בספיגת סידן.
"אני לוקחת יותר מ-20 כדורים ביום, יש לי כאבי בטן כמעט כל יום, לפעמים כאבים ממש משתקים. אני מתעייפת יותר בקלות, יש לי חולשה, לפעמים קשה לי להתרכז, אבל אני משתדלת לא לתת לזה לעצור אותי".
"משתדלת לא לתת לזה לעצור אותי". פאר לומדת למבחנים על מיטת בית החולים
(צילום: באדיבות המשפחה)
גם שגרת החיים מחייבת היערכות. "אם אני טסה לחו"ל, אני צריכה לדאוג לכדורים לכל התקופה ואפילו לקחת מלאי נוסף. אני מוודאת שהרופאים שלי יודעים שאני נוסעת, כדי שאוכל להתייעץ איתם במקרה הצורך".
למרות מצבה, היא בוחרת שלא להקל על עצמה. בתיכון היא לומדת בכיתת מופ"ת ומרחיבה פיזיקה ומדעי המחשב. "הציעו לי לעבור למסלול קל יותר ולהוריד עומס, אבל לא רציתי. כבר אז ידעתי שאני רוצה להגיע לתואר".
בהמשך נרשמה ללימודי מערכות מידע ב"אקדמית תל-אביב–יפו" - תחום המשלב טכנולוגיה, ניתוח נתונים והבנה עסקית. "למדתי גם מהמיון וגם מבית החולים, ובסוף הצלחתי".
"הציעו לי להוריד עומס, אבל לא רציתי. כבר אז ידעתי שאני רוצה להגיע לתואר"
(צילום: באדיבות המשפחה)
כיום המחלה עדיין מלווה אותה, אך היא כבר מביטה קדימה. "זה היה החלום שלי. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת, לא לוותר לעצמי ולהצליח כמו כולם. אחרי כל מה שעברתי, לעמוד על הבמה ולקבל את התואר היה רגע שלא אשכח".
את ההישג היא מקדישה לאמה: "אני רוצה להגיד תודה לאמא שלי, הילה. היא הייתה איתי בכל אשפוז, בכל בדיקה ובכל רגע. היא מעולם לא ויתרה עליי ולא נתנה לי לוותר על עצמי. אם הגעתי לרגע הזה, זה הרבה בזכותה".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.07.26
