"כל מה שאני יודעת על אבא שלי זה מסיפורים שסיפרו לי ומזיכרונות ששיתפו איתי. אבא היה בן אדם מדהים, שקודם כל שם את כולם לפניו. היה חוזר כל ערב מהעבודה, בשעות לא שעות, והיה לו חשוב לבלות איתי, שנהיה יחד כמה שיותר. הוא אהב לקחת אותי איתו לטיולים על האופניים, שם לנו מוזיקה, זמן רק של שנינו".
כשהייתה בת עשרה חודשים בלבד, איבדה סמ"ר אלה רם (20) את אביה אלעד שנפל במלחמת לבנון השנייה. היום, בציון 20 שנים למלחמה, כשהיא ממלאת את תפקידה כלוחמת ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, אלה מרגישה שהיא זוכה להמשיך את דרכו.
אלעד שירת בסדיר כלוחם בגולני, ולאחר השחרור התייצב למילואים בחטיבת כרמלי. "הוא תפס הרבה קווים במהלך השירות שלו, גם במילואים וגם בסדיר, ובעצם מהרגע שהתחילה המלחמה הוא היה בלבנון. לאמא ולמשפחה הוא שידר כל הזמן שהכול טוב", אומרת אלה.
"באמצע המלחמה אח של אמא התחתן. פתאום הגיע אל אמא שליח עם פרחים מאבא, וכולם התרגשו שהוא זכר. כשאף אחד לא שם לב, הוא נכנס, על מדים. יצא מלבנון ישר לחתונה. אחרי החתונה אמא הורידה אותו בחזרה בשטחי הכינוס בשלומי. התמונה שלי איתו מאותו ערב היא האחרונה שלנו".
נבואה שנכתבה מראש
מסבב המילואים הזה אלעד לא חזר.
"אמא חינכה אותי על הערכים של אבא". אלה עם אביה
(אלעד גרשגורן)
"זה היה ביום האחרון של המלחמה, ממש כמה שעות לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, בכפר עייתא א-שעב בדרום לבנון. כבר ידעו שיש הפסקת אש, ידעו לאיזה כיוון זה הולך, ידעו שהם עוד כמה שעות כבר יוצאים הביתה", מספרת אלה.
"ואז נורה טיל נ"ט ראשון לכיוון מחלקה לוחמת, שהייתה ליד המחלקה של אבא שלי. כשאבא שלי והמ"מ שהיה איתו שמעו בקשר שיש הרבה פצועים, הם ישר סידרו את כל המחלקה שהייתה איתם לתת מענה ראשוני. ואז הם התחילו, אבא שלי והמ"מ שלו, לסחוב את הפצועים על הגב שלהם.
"הם רצו תחת אש צלפים לאזור הפגיעה, וסחבו אותם אחד-אחד למקום בטוח יותר. כשהם הגיעו לשני הפצועים האחרונים, פגע בארבעתם טיל נ"ט שני, שנורה מאותה נקודה, וארבעתם נהרגו במקום".
שנים אחרי נפילתו איתרה המשפחה מכתב שכתב אלעד באחד מסבבי המילואים, שאותו הקדיש לבת זוגו, לימים אשתו ואם בתם אלה.
"כמה ימים אחרי יום הזיכרון, הוא שמע ברדיו הקטן שהיה לו בעמדת השמירה על מישהו שנפל וכתב לאהובתו מכתב. זה הרגיש לו כמו נבואה שנכתבה עליו מראש", מסבירה אלה. "הוא כתב לה שהוא עושה את זה בשביל האהובים שלו, בשביל המשפחה, בשביל האנשים שלא זכו לשלום במדינה הזו, ובשביל אלו שאולי יזכו יותר מאוחר".
"אמא חינכה אותי על הערכים של אבא - אלו ההקרבות שאנחנו צריכים להקריב בסופו של דבר, כי אם אני לא אעשה את זה, מי יעשה את זה? ומי אני שלא אתן מעצמי בשביל האנשים שאני אוהבת ובשביל המדינה שאני אוהבת?"
לדבריה, "אמא גידלה אותי כל החיים לצד האובדן, זה תמיד היה נושא שמדובר בבית. אבל היא מאוד האמינה בלצמוח מזה. החיים שלי לא היו סביב השכול, היו לי הרבה רגעים יפים בילדות. אמא עבדה מאוד קשה בשביל שיהיה לי טוב.
"יש לאבא חלק מאוד גדול בחיים שלנו ובאיך שגדלתי. אמא חינכה אותי על הערכים של אבא - אלו ההקרבות שאנחנו צריכים להקריב בסופו של דבר, כי אם אני לא אעשה את זה, מי יעשה את זה? ומי אני שלא אתן מעצמי בשביל האנשים שאני אוהבת ובשביל המדינה שאני אוהבת?
"זה משהו שהוא כל כך הרבה יותר גדול מאיתנו, וככה אנחנו צריכים לחיות. זה אבא שלי, אלו הערכים שלו, וככה גם חינכו אותי".
אין כאן מקום לפחד
בנובמבר 2023, חודש בלבד אחרי פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", אלה התגייסה לשירות כלוחמת ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף.
היא מספרת שהבחירה במסלול קרבי, על אף היותה יתומת צה"ל, הייתה ברורה. "לא היה לי ספק לרגע. כל החיים שלי ידעתי שארצה להיות לוחמת ולהמשיך את הדרך של אבא שלי".
"בזכות אבא הרבה מהחיילים עד היום בחיים". עם אימה גלית ליד קברו של אלעד ז"ל
(עמית מגל)
גם הבחירה ביחידה שבה היא משרתת אינה מקרית: "אבא נהרג בזמן שהוא חילץ והציל אנשים. בזכותו הרבה מהחברים ומהחיילים שהיו איתו בתקרית ההיא, עד היום בחיים. ידעתי שזו הדרך שאני רוצה להמשיך בה, ואני בטוחה שהוא היה גאה בי ובבן אדם שאני".
במהלך שתי המערכות עם איראן, הוקפץ הכוח שבו משרתת אלה לפעילות בזירות השונות. "תפסתי כוננות במרכז הארץ, לקחתי חלק בזירת הפגיעה ברחובות. זאת הייתה הפעם הראשונה שעסקנו בעצם בחילוץ. הגענו לשם ופשוט נתנו מעצמנו הכול.
"עברנו על כל הבתים שלוש פעמים לוודא שאין מצב ששכחנו אפילו מישהו אחד. כל בן אדם שראינו ברחוב פינינו אותו לאזור שקרוב למרחב מוגן, ונתנו להם את המענה הראשוני, אם זה אפילו כוס מים ואם זה חיבוק או ללכת רגע לבדוק לגבי היקירים שלהם", סיפרה על שירותה במהלך מבצע "עם כלביא".
"ברגעים כאלו אין מקום לפחד, צריך לחשוב פרקטית". זירת ההרס בערד ב"שאגת הארי"
(צילום: הרצל יוסף )
ב"שאגת הארי", הוקפצה אלה לזירות בבאר-שבע, דימונה וערד. "אלה היו אירועים גדולים, עם נפגעים רבים, אבל נתנו מעצמנו הכול. כשאתה מגיע לאירוע חילוץ או שומע שיש נפילה בקרבת מקום, אתה ישר מנתק את המחשבות בראש ומתחיל לפעול במאה אחוז שלך. אין מקום לפחד, אתה חושב פרקטית מה אפשר לעשות ומחלק עבודה".
מה את מרגישה בנוגע לחזרה של צה"ל לדרום לבנון?
"בתור צבא יש לנו תפקיד, וזה לשמור על הביטחון של האזרחים והתושבים במדינה שלנו. אם אנחנו כצבא לא נהיה בקו הראשון, התושבים הם אלה שישלמו את המחיר. כמי שמשרתת בצבא עכשיו, אני מאמינה שזה משהו שכולנו צריכים לקחת בו חלק. רבים עשו את זה לפניי, ורבים יעשו את זה אחריי".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.26
