שירה מלכה, בת 42 ואם לחמישה, עמדה בעגלת הקפה החדשה, מטר וחצי מפלגי המים השוצפים של נחל עין-זהב, בלב הפארק של קריית שמונה. לצדה אחותה הצעירה, עדי איפרגן, והשתיים מוקפות בכריכים ומנות פטיסרי שהן מגישות לתושבים ולמטיילים סקרנים, שהגיעו בעקבות ההמולה הלא שגרתית בעיירה הקטנה.
בזמן שהאחיות מתפעלות את העסק החדש, בנה של שירה, מפקד בחטיבת גבעתי, סיים רק לפני שבוע לחימה בתוך שטח לבנון.
עשרים שנה חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, וילדות הקטיושות, שקיוו כי ילדיהן לא יחוו לעולם את מה שהן חוו, פגשו שוב את המציאות הביטחונית המסוכנת - הפעם כאימהות: עקירה ארוכה, שיבה הביתה, וכמה חודשים אחר כך מלחמה נוספת.
אתמול (ב') הגשימו שירה ועדי את החלום, ופתחו את "זהבה". לא עגלה רגילה, כמו אלו שצצות כפטריות אחרי הגשם ברחבי המדינה, אלא כזו שנועדה להיות חלק מסיפור השיקום והפיתוח של העיר מתוך חורבנה. מיזם חברתי-תיירותי-כלכלי, במקום שבו כמחצית מהעסקים לא שרדו את שנות המלחמה וקרסו.
ובתוך חוסר הוודאות והמציאות המורכבת, האחיות מאמינות שדווקא עכשיו, כשהתושבים בעיר ובאזור לוקחים אחריות על המרחב, זו הזדמנות שאסור לפספס.
"אחרי 7 באוקטובר היינו מפונים לזכרון", מספרת מלכה, "החזרה לעיר הייתה מאוד מורכבת לכולם כאן, ותחת דכדוך, והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו שירים את הכוחות והרוח שלי ושל העיר הזאת. חזרנו ביולי לפני שנה בדיוק, ישבנו כאן על שפת הנחל, ואמרתי לעצמי שחייבת להיות כאן עגלת קפה".
"זה הבית שלנו"
לפני כמה חודשים יצאו בעיריית קריית שמונה בחמישה מכרזים להקמת עגלות פוד-טראק בנקודות המרהיבות ביותר בעיר, אבל רק עמותת תושבים מקומית, ששירה ועדי פעילות בה, ניגשה למכרז.
"כשאתה שומע על עוד ועוד חברים שעוזבים את העיר, זה מפיל ומוריד את הכוחות, ואנחנו מאמינות שהמקום הזה הוא חלק מהמאמצים להוסיף פה חיים ותקווה. אנחנו מחזיקים אמונה אדירה במקום הזה שהוא הבית שלנו".
עגלת הקפה החדשה. "חשבנו שאנחנו בשוויץ"
(אפי שריר)
אבל מאחורי המאפים שוכנת מציאות ביטחונית מורכבת שעדי ושירה לא מוכנות יותר להעלים עין ממנה. בטח לא כשהן מסתכלות שני עשורים לאחור.
"צריך לזכור שגידלנו כאן ילדים במשך 20 שנה של שקט ובפסטורליות מטורפת. חשבנו שאנחנו בשוויץ", מתארת שירה בגילוי לב. "לא פשוט לגדל ילדים פה עכשיו, אחרי הטלטלה המטורפת שעברו במהלך הפינוי - ובטח אחרי 'שאגת הארי', כשהילדים חוו פה את מה שאני חוויתי בילדותי, ואני רואה את ההשלכות של זה על הנפש שלהם".
מה הדרישה שלך מצה"ל ומהדרג המדיני?
"הצבא חייב להיות כאן תמיד, אסור לנטוש יותר וצריך לוודא שהחיילים יושבים מקדימה ומרחיקים את האויב מהגבול. לא יכול להיות יותר מצב שבו רואים את מחבלי חיזבאללה מתארגנים ומתחמשים, ואנחנו עומדים מנגד ולא עושים דבר".
עדי איפרגן: "השנה האחרונה הייתה קשה יותר אפילו מהפינוי. החזירו אותנו ל'מקום הבטוח שלנו', ולא היה פה בטוח בכלל. הילדים אפילו שאלו אותנו, 'אבל למה אנחנו נשארים פה?'"
עדי (36) היא מחנכת ורכזת חברתית, וגם היא אם לחמישה ילדים. בעלה משרת בפלוגת הכוננות העירונית במילואים, מאבטח את קו הבתים אל מול הרכס. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה היא הייתה תלמידת כיתה י', והמלחמה נצרבה בה היטב. "אני זוכרת את נפילתו בלבנון של סמ"ר לירן סעדיה, לוחם סיירת 'אגוז' ובן קריית שמונה", היא מספרת, "לא אשכח איך נסענו תחת אש להלוויה. זה היה מפחיד ומטלטל".
במעבר חד להיום, היא מתארת כי החזרה הביתה אחרי שנה ושמונה חודשים של נדודים בזיכרון יעקב, לא הביאה עמה רגיעה. "השנה האחרונה הייתה קשה יותר אפילו מהפינוי. החזירו אותנו ל'מקום הבטוח שלנו', ולא היה פה בטוח בכלל. הילדים אפילו שאלו אותנו, 'אבל למה אנחנו נשארים פה?'
"אני לא מאמינה שיהיה שקט ושלום עולמי", היא מוסיפה, "בחרתי לחיות על הגבול, ואני יודעת שיהיו לנו תקופות קשות ותקופות טובות ויפות".
"היינו באשליה"
עידו קליר, מהנדס תוכנה המתגורר בקריית שמונה מזה 18 שנה, מבין היטב את ההבדל בין שתי המלחמות שנחתו על העיר. יחד עם חברו עומר מילר הוא מוביל את עמותת "אל גליל", השותפה בהקמת עגלת הקפה "זהבה" ומפעילה סיורי מורשת וטבע, וכן משחק ניווט דיגיטלי ברחבי "פארק הזהב" בעיר.
כשפרצה המלחמה ההיא ב-2006, קליר התגורר במעלות תרשיחא, עיר ילדותו הממוקמת בקו העימות, ופונה למרכז הארץ יחד עם בני כיתתו. "היה ברור אז שעוד רגע זה נגמר וחוזרים הביתה", הוא משחזר. "גם באוקטובר 2023 כשנפתחה המלחמה היינו בטוחים שאנחנו בנסיגה טקטית לשבוע-שבועיים, גג חודש, ולאט לאט הבנו שמדובר באירוע אחר לגמרי. אמנם במשך 20 שנה היה לנו שקט, אבל אנחנו מבינים שזו הייתה אשליה".
קליר מסרב לקבל את הקונספציה הישנה. "אני חושב שהמחשבה שאנחנו כעת ב'מצב חירום' ויום אחד לא נצטרך להיות דרוכים, היא חלק מהקונספציה. אנחנו צריכים להבין שמדינת ישראל לעולם, לפחות בטווח הנראה לעין, תחייה על חרבה ולא יהיה פה תרחיש שהאויבים שרוצים להשמיד אותנו, ירימו פתאום דגל לבן. הציפייה פה היא לביטחון, לא לשקט. באופן טבעי, הביטחון הוא זה שיביא את השקט".
עידו קליר. "מאמין ששינינו תפיסה"
(צילום: אפי שריר)
גלעד שושן, ממייסדי "לובי 1701" ובעל חברת פרסום, שסיקר בעבר את הגזרה ככתב וכצלם, יודע בדיוק על מה קליר מדבר. את המראות הקשים של מלחמת לבנון השנייה הוא נושא בנשמתו: באותו מטח שבו נהרגו 12 חיילי מילואים בכפר גלעדי, פגעה רקטה בבית הוריו בקריית שמונה והחריבה את יחידת הדיור שבה התגורר. הוא אף תיעד במצלמתו את נפילת הטיל. "אני פוסט טראומתי בגלל אותו אירוע", הוא משתף.
ההתרסקות של שושן אל תוך המציאות התרחשה שוב באוקטובר 2023, הפעם בביתו בקיבוץ מעין ברוך, 200 מטרים בלבד מגבול לבנון. "בבוקר 7 באוקטובר, כעיתונאי שמכיר את תכנית נסראללה לכיבוש הגליל, ידעתי מה הולך לקרות", הוא מספר. "שמתי את המחסנית בנשק האישי, אספתי את המשפחה ומיד נסענו למקלט המשפחתי בבית ההורים בקריית שמונה, עד שפינו את הקיבוץ כעבור שלושה ימים".
משם, אחרי שלושה חודשי פינוי, נדד יחד עם בנותיו ורעייתו שירן לתאילנד ולפיליפינים. הוא ביקש לברוח מהחוויות הקשות שרדפו אותו שוב. בינתיים, ביתו במעין ברוך ספג פגיעת רסיסים. "הארכנו את השהות במזרח מחודש לחודש, ורק אחרי שנה ושמונה חודשים חזרנו לארץ".
כשהוא מביט על השנים שחלפו מאז קיץ 2006, שושן מפנה אצבע מאשימה, חדה וישירה כלפי המערכת הצבאית שהייתה אמונה על ביטחון התושבים בגזרה. "כמו בדרום כך גם בצפון", הוא אומר, "התושבים סמכו על צה"ל שיגן עליהם מפני כוחות הפשיטה של הנוח'בה או של רדואן".
לדבריו, "אלו היו 20 שנות שקט מדומה. אתה יודע שבונים מנהרות והצבא אומר שזה שטויות, וכולם מנסים לנרמל את המצב הזה. חיזבאללה רק בנו והתעצמו, ואנחנו מגלים עדיין את עוצמת המוכנות והכוח שלהם לכיבוש הגליל, ועוד לא סיימנו בכלל להשמיד את כל מה שהכינו לנו.
"במשך 20 שנה סיפרו לנו בצבא ובממשלה שחיזבאללה מורתע", ממשיך שושן, "אני לא סומך על כל הגנרלים שישבו בפיקוד הצפון בשנים האלו ושיקרו לנו, ולא על דובר צה"ל או על שרי הקבינט בממשלות. כל אחד בתורו 'נירמל' את האיום והסיכון, ורק קיווה שהפשיטה של חיזבאללה לא תהיה במשמרת שלו.
"הם סיכנו במודע את החיים שלנו, ובשונה מהדרום, שם הייתה רשלנות אדירה, אצלנו בצפון הייתה הפקרות פושעת. גם ידעו, וגם לא עשו הכול כדי למנוע את הגיהנום שחיזבאללה הכינו לנו ביום פקודה".
הרקטה שהחריבה את בית משפחת שושן. "מבינים שהשקט כאן היה אשליה"
ודווקא מתוך התמונה הקשה הזאת, עידו קליר בוחר להסתכל קדימה, אופטימי ומפוכח: "אני מאמין שבסופו של דבר שינינו תפיסה - העם כולו וגם אנחנו, התושבים המקומיים.
"עכשיו, כשמתחיל הקיץ, ואנחנו סוף סוף מנסים להחיות מחדש את העיר ולהשיב את התיירות לכאן, אני מאמין שבתוך זמן קצר יהיה פה מלא במבקרים, גם בעגלת הקפה שלנו - כי בכל המדינה מבינים שלטייל בצפון זה צו השעה, ורוצים להגיע ולחזק אותנו".
אולם בדומה לשושן, גם הוא מסרב לקבל את הקונספציה הישנה. "ברור לנו שאם יהיה צורך מבצעי לתקוף ולעצור לרגע את החיים פה, כולנו כבר מבינים שמוטב לעשות את זה ולא לחכות ולהירדם. כמי שבחרו לגור כאן, אנחנו לוקחים אחריות על החיים פה ולא מוכנים יותר להשאיר את האחריות על האזור, לא למשרדי ממשלה ולא לפוליטיקאים שיבואו להציל או להושיע אותנו.
"בחרנו לחזור לכאן, ואנחנו מספרים עכשיו סיפור של תקווה וכוח על אלו שהקימו את העיר הזאת ומשקמים אותה כיום, ולא מוכנים לדבר יותר בדרך של התקרבנות או לבקש רחמים".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.07.26
