"לפני שבועיים אלעד היה בים עם חברים. שני רחפנים עברו מעליו, ובתוך שניות הוא חזר לאותו בוקר. נשכב על החול, רעד והתקשה לנשום. הייתי צריכה להזמין מד"א ולהדריך את חבריו איך לתפעל את התקף החרדה שהוא חווה שם". כך מספרת אסנת, אימו של אלעד עמוס חסון (25) מהרצליה, ששרד את הטבח בפסטיבל הנובה - אך מתקשה להתאושש מאז.
מאותה שבת ב-7 באוקטובר, אלעד לא חזר לעבוד. לדבריו ולדברי אימו, הוא רוצה, אבל אינו מסוגל. הוא חי לצד התקפי חרדה קשים, נמנע מסיטואציות שעלולות להציף אותו, ומבקש דבר אחד בלבד: להיכנס לבית מאזן לתקופה שתאפשר לו לעבור שיקום אמיתי. אלא שלדבריו, המימון שאושר לו מאפשר חודש אחד בלבד, פרק זמן שאינו מאפשר טיפול אמיתי.
"אני ממש אשמח לקבל עזרה. אני רודף אחריה יותר מדי זמן", אלעד משתף. "ללכת לחודש וזהו? בשביל מה? זה פלסטר זמני. אני צריך לעבור תהליך. גם לפרח לוקח זמן לפרוח, צריך לטפל בו. חודש זה הזמן שלוקח לגוף להשתחרר מהסטרס. איך אפשר לטפל בנפש במצב כזה? רק אחרי תקופת זמן מתחילים באמת להחלים".
לפני כשנתיים הוא כבר נכנס לבית מאזן פרטי, לאחר שמשפחתו גייסה עשרות אלפי שקלים כדי לממן את השהות. "אף אחד מהמדינה לא עזר. היום, כשאני כבר יודע איזה טיפול אני צריך, אין לי מאיפה להביא עשרות אלפי שקלים".
הקושי ניכר מדי יום
אימו, אסנת, נלחמת מאז 7 באוקטובר לצד הורים נוספים למען שורדי הנובה, בוועדות הכנסת ובכל מקום אפשרי. היא לא מחכה שמישהו יילחם עבור בנה.
היא ליוותה שורדים ואף סייעה להציל את חייו של אחד שפנה אליה כשהיה במשבר אובדני, אבל לדבריה, בזמן שנאבקה עבור אחרים, מצבו של בנה רק הלך והידרדר. "שלוש שנים אני נלחמת בשביל כולם", היא אומרת. "מה עם הילד שלי? אני לא מבקשת רחמים. אני רק מבקשת שיטפלו בו".
אסנת, אימו של אלעד: "הוא חווה התקף חרדה כשהוא היה באמבטיה וצעק 'הם באים, הם באים'. אלעד הכחיל בפלג הגוף העליון והקציף מהפה. עם הזמן נאלצתי להמציא לעצמי כלים להתמודד עם הסיטואציות האלה"
לדבריה, אלעד עושה כל שביכולתו כדי להחזיק את עצמו. הוא גולש מקצועי, מבלה שעות בים ומתנדב בקייטנות לילדים. "הגלישה שומרת על השפיות שלו", היא אומרת. "כל הזמן הוא מנסה למצוא לעצמו פתרונות. הוא כל כך רוצה לחזור להיות מי שהיה. הוא אומר לי: 'אמא, אני לא יכול'".
את הקושי של בנה אסנת רואה מדי יום. "אני מקבלת טלפונים באמצע הלילה מחברים שלו שמספרים שהוא קיבל התקף חרדה, ומוצאת את עצמי רודפת אחריו בשדות. הייתי איתו בהתקף חרדה כשהוא היה באמבטיה וצעק 'הם באים, הם באים'. דפקתי בדלת והוא לא ענה. הוא הכחיל בפלג הגוף העליון והקציף מהפה.
"עם הזמן פשוט המצאתי לעצמי כלים להתמודד עם הסיטואציות האלה. כשהוא מתקשר אני עונה לטלפון רק ב'מה קרה?'. אני כל הזמן דרוכה".
אלעד בבית החולים לאחר התקף נוסף. "שלוש שנים של לחץ, פחד ודריכות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
כשפונה מחוף הים בהתקף חרדה האחרון, זאת הייתה הפעם ה-21 שבה אלעד פונה באמבולנס מאז 7 באוקטובר. "מד"א יכולים לבדוק דופק, לחץ דם ומדדים, אבל את הדבר המרכזי שום מכשיר לא יכול למדוד. אלה שלוש שנים של לחץ, פחד ודריכות. אני צריכה שיטפלו בבן שלי, נקודה".
היא מספרת שהטריגרים של אלעד לא צפויים, וממשיכים להתגלות גם כמעט שלוש שנים אחרי. "אתמול גיליתי טריגר חדש. הוא שמע אותי מדברת בטלפון על בעיות של מישהו אחר, קם ויצא בלי להגיד מילה. אחר כך אמר לי שהוא פשוט לא מסוגל לשמוע בעיות של אחרים. כל פעם אנחנו מגלים משהו נוסף שמציף אותו".
אלעד עמוס חסון: "אם אני בתקופה לא טובה, אני לפעמים ישן בחוץ כמו דר רחוב, אני לא רוצה שהבית ייפגע ממני. ישנתי כבר ברחוב, אצל חברים, אצל כל מי שיכולתי. אני פוגע במשפחה שלי כי אני לא מקבל את הטיפול הנכון"
כחלק מהדברים שמגבילים אותו, אלעד משתדל להיות רק ליד אנשים שיודעים להתמודד איתו בזמן התקף. "אני שברירי", הוא מודה. "אם אני בתקופה לא טובה, אני לפעמים ישן בחוץ כמו דר רחוב, אני לא רוצה שהבית ייפגע ממני. ישנתי כבר ברחוב, אצל חברים, אצל כל מי שיכולתי. אני פוגע במשפחה שלי כי אני לא מקבל את הטיפול הנכון".
אסנת מספרת שגם העתיד מדאיג אותו. "יום אחד הוא שאל אותי: 'אמא, איך אני אהיה אבא? הילדים שלי לא צריכים לסבול מהשריטות שלי'".
טיפול פסיכולוגי לא מספיק
במצבו הנוכחי, גם מקומות שגרתיים לחלוטין עלולים להפוך ברגע לטריגר. "יום אחד הלכתי עם אמא לקניון", הוא נזכר. "שמעתי מישהו מדבר בערבית, וחזרתי ישר ל-7 באוקטובר. לא הייתי מסוגל לאכול, יצאתי החוצה ורצתי בצעקות באמצע פארק".
אלעד מספר כי ניסה בעבר ללכת לטיפול פסיכולוגי, אך הניסיון לא הועיל לו. "בסוף הפגישות הפסיכולוגית אמרה לי שאין לה איך לעזור לי. אני מאבד אמון במערכת. אני לא משתקם, אני הולך אחורה".
"צריך לפחות שלושה חודשים כדי לעבור תהליך אמיתי"
(צילום: באדיבות המשפחה)
אסנת, מבקשת להדגיש כי היא אינה מחפשת תרומות או פתרונות זמניים. "קודם כול שהמדינה תטפל בו, אחר כך שיריבו ביניהם מי משלם. חודש בבית מאזן זה פשוט לא מספיק. עד שבונים אמון עם הצוות, עד שמתחילים להגיע לנפש, כבר צריך לצאת. אלעד צריך לפחות שלושה חודשים כדי לעבור תהליך אמיתי".
שלוש השנים האחרונות הפכו עבורם למרדף בלתי פוסק אחר ועדות, אישורים וגורמי טיפול. "יש אנשים טובים בדרך שרוצים לעזור, אבל בסוף הכול נתקע בגלל תקציבים, נהלים ואישורים. יש ריב בין משרדים, יש ריב בין קופות חולים, ובסוף מי שמשלם את המחיר זה אנחנו", היא תוקפת.
"כאמא לשורד נובה אני לא אמורה לרדוף אחרי העזרה. העזרה אמורה לרדוף אחריי. הפקירו אותם מספיק ב-7 באוקטובר, אי-אפשר להפקיר גם את הטיפול בהם. מה בסך הכול אלעדי עשה? נסע למסיבה כדי לרקוד עם חברים. הוא רק מבקש הזדמנות אמיתית להשתקם".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה:
"אנו תומכים במתן חלופות אשפוז טיפוליות (ולא שיקומיות) באמצעות בתים מאזנים ואשפוזי בית, המופעלות על ידי קופות החולים. ככלל, ההמלצה היא למשך טיפול ממוצע של כחודש ועד 45 ימים. חשוב לומר כי בית מאזן הוא רובד טיפולי אחד, כאשר המשך הטיפול ניתן באמצעות שירותים נוספים.
"בנוגע למקרה הספציפי, המידע לא מצוי בידי משרד הבריאות אלא בידי קופת החולים או הגורם המבטח של המטופל, ככל שהוא זכאי לשירות במסגרת נפגעי פעולות איבה או אגף השיקום במשרד הביטחון".
בביטוח הלאומי בחרו שלא להגיב.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.07.26
