"התלמידים שאלו: 'למה הבית שלך נשבר?'"
משפחת שרביט, רחוב שמשון 57, חיפה | בתמונה: דנה שרביט (50), נשואה לארז ואמא לשלושה | ביתם נהרס מפגיעת טיל ב-5 באפריל 2026 | מתגוררים בדירה שכורה בשכונת ורדיה, חיפה
על שפת הוואדי מוטל דובון פרווה קרוע. לצידו תקליט ויניל של מוזיקה יוונית, מעוקם מהחום. פיסות חיים אקראיות שנותרו מהבית ברחוב שמשון 57 בחיפה.
חודשיים אחרי שספג פגיעה ישירה של טיל איראני שלא התפוצץ, אבל גבה את חייהם של חמישה בני-אדם, שיטחו הדחפורים את הבניין המדורג בן שמונה הדירות.
דנה וארז שרביט הגיעו להיפרד מהבית שלהם ב-12 השנים האחרונות, המקום שבו גידלו את שלושת ילדיהם. "זה היה יום קשה. קמתי עם מיגרנות", מספרת דנה. "אבל הייתי חייבת לעצמי את סגירת המעגל הזו".
"שאלתי: 'איך הבית שלי?' אחי ענה: 'אין לך בית'". הריסת הבניין שבו התגוררה משפחת שרביט
(צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה)
כמה ימים אחרי נפילת הטיל, הם הגיעו לאסוף את המעט ששרד.
דנה: "את כל מה שהיה בחדר השינה שלנו בלעה האדמה. אלבומי תמונות, תכשיטים. אנשי פיקוד העורף הצליחו להוציא טיפה מהדברים שלנו. המפקד שלהם אמר לחיילים: 'אמנם חיים לא הצלחנו להציל פה, אבל החיים של הדיירים נמצאים בין ההריסות. גם את מה שלא נראה לכם רלוונטי - תוציאו'.
"הבת הקטנה שלי בכתה בגלל העניבות של הצופים שנשארו בדירה ההרוסה כי היא סיימה י"ב, והם מורישים אותן לחניכים הצעירים יותר. ובאמת, החיילים של פיקוד העורף הוציאו את העניבות והביאו לה. ועכשיו, בטקס שנערך בסוף מחנה הקיץ ונקרא 'מסדר הדמעות', היא העבירה אותן לחניכים הצעירים".
היא סיפרה להם מה עברו העניבות האלה?
"לא, היא לא מרבה לספר על מה שקרה. קשה לה להתמודד".
דנה, מורה לחינוך מיוחד, היא מחנכת כיתה א' של תלמידים חירשים וכבדי שמיעה, ורכזת כיתות חינוך מיוחד בבית הספר "שלווה" בחיפה. ארז הוא סוכן ביטוח פנסיוני, ועובד במקביל בשיווק ברזל לתעשייה. הם הורים לבר (24), הילה (22) וירדן (18). יש להם גם כלב, סאני, ביגל מהמם ("היינו מביאים לו חטיפים למקלט, שלא ישגע אותנו").
דנה שרביט: "למלון הגענו בלי כלום. רק עם הבגדים שלגופנו. למחרת אמרו לנו, 'רדו ללובי, הגיעה תרומה'. תחושת השפלה כזו לא הרגשתי בחיים"
זה קרה ב-5 באפריל השנה, חול המועד פסח. "בשעה 17:55 הייתה התרעה מקדימה, ונכנסנו למקלט שבבניין", משחזרת דנה. "ארבע דקות אחר-כך שמענו בום. אמרתי: 'זה היה קרוב'. לא חשבנו שפגע טיל בבית. שום דבר לא רעד. ואז אני שומעת דפיקות בדלת המקלט. נכנסה אחת השכנות עם בעלה שהחזיק תינוק בן עשרה חודשים. והיא צורחת: 'הלך לנו הבית! הלך לנו הבית!'.
"בהתחלה חשבתי שהתנפצו לה כמה חלונות. בדיוק הייתי בטלפון עם אמא שלי, והיא שמעה את הדרמה ושלחה את אחי, שגר לא רחוק, לבדוק שכולנו בסדר. כשהוא ירד למקלט שאלתי: 'איך הבית שלי?' אחי ענה: 'אין לך בית'. התברר שהטיל פגע בין המרפסת שלנו למרפסת של השכן, והדירה שלנו קרסה לתוך הדירה שמתחת".
באותה דירה שהו באותה עת ולדימיר גרשוביץ (82), אשתו לנה (80), בנם דמיטרי (42) ובת זוגו לוסיל (35), שלא הספיקו לרדת למקלט. ארבעתם נהרגו. השכן בדירה הסמוכה, מיכאל כץ, בן 82, נפצע אנוש.
"הדירה שלנו קרסה לתוך הדירה שמתחת". מימין: לוסיל, בן זוגה דמיטרי גרשוביץ והוריו לנה וולדימיר זכרם לברכה
(באדיבות המשפחה)
דנה: "הדבר הראשון שראיתי כשיצאתי מהמקלט היה את אשתו, מדממת ועם כוויות על הידיים. שאלתי אותה אם היא בסדר, והיא ענתה לי: 'כן, אבל מיכאל קבור מתחת להריסות'".
ב-16 ביולי, אחרי כחודשיים ללא הכרה, מת מיכאל מפצעיו. "כמובן שהיינו בלוויה שלו. זה היה קשה מאוד. גרנו דלת ליד דלת", מספרת דנה.
כמה שעות אחרי נפילת הטיל, פונתה משפחת שרביט למלון דן פנורמה בחיפה: "הגענו לשם בלי כלום. רק עם הבגדים שלגופנו. המכוניות שלנו נשארו שלמות, אבל לא היו לנו מפתחות. הבת שלי הלכה ל'גרנד קניון' לקנות לכולנו תחתונים.
"למחרת אמרו לנו, 'תרדו ללובי, הגיעה תרומה מחברת 'דלתא''. תחושת השפלה כזו לא הרגשתי בחיים. לחטט בתוך ארגזים, ולחפש פיג'מות במידות המתאימות. בכיתי בלי הפסקה. לא דמיינתי שאהפוך בן לילה לנזקקת. אבל הרגשתי שעוטפים אותנו. מנהלת אגף פניות הציבור בעיריית חיפה נואית בן שמחון והנציגה שלה איריס קדוש, לא עזבו אותנו מהרגע הראשון".
"גרנו דלת ליד דלת". מיכאל כ"ץ ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
אחרי קצת יותר מחודש במלון, קרן מס רכוש שכרה עבורם דירה בשכונת ורדיה הסמוכה. כשנפגשנו סיפרה דנה שהוצע להם להיות חלק מתוכנית התחדשות עירונית (פינוי-בינוי), שבמסגרתה יוקם בתוך שלוש שנים בניין רב-קומות של 57 דירות במקום הבניין שנהרס והבניין הסמוך, שספג נזק כבד אך נותר על תילו.
"אנחנו מתנגדים לתוכנית", היא אומרת. "היינו שמונה דיירים בבניין, ואנחנו רוצים שזה יישאר כך. שיבנו מחדש בניין מדורג שיורד לתוך הוואדי, כמו שהיה לפני פגיעת הטיל".
מבחינת מס רכוש, התחדשות עירונית היא הפתרון האופטימלי, שכן היזם מממן את הפרויקט ולא המדינה. אבל בסופו של דבר, עיריית חיפה קיבלה את התנגדות הדיירים - והתוכנית בוטלה.
"כרגע אנחנו צריכים להחליט אם עמיגור, שהיא חברה ממשלתית, תבנה לנו מחדש את הבניין, או שניקח קבלן באופן פרטי ומס רכוש יעבירו לו תשלומים לפי התקדמות הבנייה", סיפרה דנה בשיחת השלמה טלפונית לפני כמה שבועות. "בכל מקרה, זה צפוי לקחת פרק זמן ארוך יותר". הבניין הסמוך, שהוגדר "כתום", יעבור שיפוץ ולא ייהרס.
"לא דמיינתי שאהפוך בן לילה לנזקקת". מתנדבי יחידת חילוץ והצלה פועלים לאיתור הציוד אישי ברחוב שמשון בחיפה
(צילום: דוברות עיריית חיפה)
תחילה התקשתה דנה לחזור לעבודה. "מנהל בית הספר בא לקראתי, וגם כשחזרתי - המערכת שלי הייתה מצומצמת", היא מסבירה.
אבל התלמידים, היא אומרת, נותנים לה כוח: "הם שאלו אותי, 'המורה דנה, למה הבית שלך שבור?' סיפרתי להם שיש לי עכשיו בית חדש ושהכול בסדר. אני כל כך אוהבת את הילדים המתוקים האלה. הם ממלאים לי את הלב".
"מישהי במס רכוש עושה לנו את המוות"
משפחת עזיקרי, רח' ביל"ו 6, תל-אביב | בתמונה: חמדה עזיקרי (74), אלמנתו של שחקן התיאטרון ניסים עזיקרי ז"ל ואם לשניים | הבית, שבו גרה עם בתה נעמי ונכדה התינוק נוה, נהרס מפגיעת טיל ב-28 במרץ 2026 | מתגוררים בדירה שכורה בהרצליה
"למה אני צריכה לעבור כזה דבר בגילי?". חמדה עזיקרי
(צילום: יובל חן)
בכניסה לבניין הבאוהאוס שברחוב ביל"ו 6 בתל-אביב תלוי שלט שהציבה העירייה, עשוי שיש ממורק: "בבית זה חי שחקן התיאטרון הלאומי 'הבימה' ניסים עזיקרי, תרצ"ט-תש"ן, 1939-1990".
בכל יום שלישי בבוקר, כבר חצי שנה, מגיעה לכאן אלמנתו חמדה עזיקרי. "אני מתיישבת על הספסל מול השלט של ניסים ובוכה", היא מספרת. "50 שנה אני גרה פה - והכול נגדע בערב אחד".
חייה התהפכו במוצאי שבת, היום הראשון של מבצע "שאגת הארי". טיל איראני התפוצץ סמוך לצומת הרחובות יהודה הלוי ולינקולן, ופער בכביש בור בעומק של כמה מטרים.
מרי אן דה ורה ז"ל (32), עובדת סיעודית מהפיליפינים, נהרגה מההדף. בניין המגורים ברחוב יהודה הלוי 121 נהרס כליל.
מרי אן דה ורה ז"ל. נהרגה מפגיעת הדף של הטיל האיראניחמדה הייתה באותו ערב בדירתה ברחוב ביל"ו 6, כ-20 מטר משם. איתה בבית היו גם בתה נעמי (40), שמתגוררת כאן כל חייה, הנכד נוה, שהיה אז בן חצי שנה, ואחותה בת ה-88 הדסה, שהגיעה לבקר.
"ברגע ששמענו את ההתרעה לקחתי את התינוק ורצתי למקלט הציבורי ברחוב", משחזרת חמדה. "הבת שלי נשארה בבית עם אחותי. ואז שמענו בום. מה זה בום? המקלט רעד. אחרי כמה זמן אומרים לנו: ביל"ו 6 נפגע. נכנסתי להיסטריה".
נעמי: "באותו יום היו מלא אזעקות וכבר הייתי מותשת. נשארתי עם דודה שלי, שגם ככה קשה לה לרדת למקלט. היא ישבה בסלון ואני הייתי בחדר שלי, במיטה. פתאום שמענו פיצוץ ענק והדלת עפה עליי. החלון נעקר ואני מסתכלת החוצה ומרגישה בסרט אפוקליפטי. לא הבנתי מה קרה.
"אמא שלי התקשרה אליי צורחת: 'איפה את? איפה את?' אמרתי לה, 'אני בסדר, אנחנו באות'. תפסתי את דודה שלי והתחלנו לרדת למטה. כל הכניסה הייתה אבנים ובלוקים וזכוכיות והרס מטורף. נכנסתי למקלט ואמרתי: 'הלך הבית'.
"תפסתי את נוה - אני חושבת שגם לו יש טראומה כי הוא היה שקט כל כך, והסתכל עליי במבט כזה - ואני יוצאת מהמקלט בפיג'מה וכפכפים, בלי גרביים, וקר לי. רק היום אני מתחילה לעכל את החוויה שעברתי".
שלושה חודשים הן גרו במלון בתל-אביב: חמדה, בתה והנכד. משם עברו לדירה שכורה בהרצליה. "ההתפתחות של נוה קצת התעכבה כי בחדר במלון לא היה לו איפה לזחול", אומרת נעמי, שעבדה עד לפני שנה כמטפלת בילדים. "הוא גם עדיין לא מתיישב לבד".
מאז הן נתונות בתוך סיפור קפקאי בכיכובם של אנשי מס רכוש, שתפקידם לסייע למי שנותרו חסרי כל ‑ וברוב המקרים גם עושים זאת. אלא שחמדה עזיקרי מצאה את עצמה מתמודדת עם מכשולים בירוקרטיים מיותרים שהוסרו רק לאחר התערבותנו.
"אחרי האסון אמרתי: 'ברוך השם שכולנו בריאים'. עוד לא ידעתי מה מחכה לנו", היא מספרת.
חמדה עזיקרי: "הקירות של הדירה היו מלאים ציורים ‑ של יוסל ברגנר, של קדישמן, של ניסים עצמו שגם היה צייר. אחרי נפילת הטיל מישהו נכנס לדירה וגנב כמעט הכול"
לפני זה, קצת רקע היסטורי: הבניין ברחוב ביל"ו 6 הוקם ב-1935 על ידי גרשון בוקסנבוים, איל פרדסים ונדל"ן, שהתגורר בו עם משפחתו. בנו, אברהם, היה בעל חנות ברחוב קינג ג'ורג'.
ב-13 ביולי 1948 הפציצו מטוסים של חיל האוויר המצרי את תל-אביב. 20 בני-אדם נהרגו - בהם גרשון ואברהם, ששהו בחנות. 78 שנים אחר-כך, בבניין שהקים בוקסנבוים ונקרא על שמו, ההיסטוריה חזרה על עצמה - הפעם עם טיל איראני.
מכיוון שהוא מוגדר כ"בניין לשימור חמור", הוחלט שלא להרוס אותו חרף מצבו, והוא צפוי לעבור הליך שיקום וחיזוק בן שנה וחצי או שנתיים. ואמנם, כל הדיירים קיבלו ממס רכוש שכר דירה לשנה עם אופציה להארכה בהתאם להימשכות העבודות. כולם - חוץ ממשפחת עזיקרי.
כשפגשנו אותה בדירתה השכורה בהרצליה, היא הייתה נסערת. "מס רכוש שילמו שכר דירה לשלושה חודשים - יוני, יולי ואוגוסט", סיפרה. "ב-1 בספטמבר אני כבר צריכה לשלם בעצמי ‑ ואין לי איך. אני חיה מפנסיה זעומה ומקצבת זקנה. הבת שלי היא אמא חד-הורית, ולא עובדת כבר שנה. מה אני אמורה לעשות?
"השכנה בדלת ליד, שהיא גם בת דודה שלי, קיבלה ממס רכוש שכר דירה לשנה ‑ והיא רכשה את הדירה בדמי מפתח מאותו בעל בית. מישהי במס רכוש עושה לנו את המוות. כבר התייאשתי. לא רוצה לבכות עכשיו ליד הבת שלי. בן אחותי אמר לי: 'עזבי, אני אטפל בזה'".
עו"ד אילה מידן, ששמעה את הסיפור, התנדבה לייצג אותה "פרו-בונו", אך גם היא נתקלה בקיר אטום. "אנחנו נתונים לחסדים של מס רכוש", אומרת חמדה.
"למה אני צריכה לעבור כזה דבר בגילי? מצלצלת אליי מישהי ואומרת: 'תגידי תודה, את בכלל בדמי מפתח. כמה את משלמת דמי מפתח?' אני אומרת לה: '350 שקל, אבל שילמתי על הדירה הזאת כשקניתי אותה לפני 50 שנה, לא קיבלתי אותה מתנה'. אז היא אומרת: 'תגידי תודה, הרווחת דירה חדשה’".
נעמי: "זה לא אמור להתנהל כמו מאפיה. יש חוק. אנחנו צריכות להישאר פה עד שנקבל מפתח של הדירה, כשהבניין ראוי למגורים, והמדינה צריכה לשלם על זה".
"אנחנו נתונים לחסדים של מס רכוש". חמדה עזיקרי
(צילום: יובל חן)
מבירור שערכנו עולה שמדובר כנראה בקצר בתקשורת. "עזיקרי גרה בדמי מפתח בדירה שנפגעה במלחמה, ולכן זכאית למימון שכר דירה עד שביתה ישוקם", נמסר מרשות המסים. "באפריל העבירה לה קרן הפיצויים סכום השווה לארבעה חודשי שכר דירה. במהלך אוגוסט, עם העברת המסמכים הנדרשים, אושר לה המשך מימון שכר דירה חלופי עד לתום תקופת השיקום של הבניין. הכסף יועבר לחשבונה בימים הקרובים".
גם אם לא נעשה כאן דבר בזדון, מדובר באישה לא צעירה שנמצאת בשעה קשה. אילו אנשי מס רכוש היו קשובים למצוקתה, ייתכן שהבעיה הייתה נפתרת הרבה קודם. וזה לא רק הכסף. גם הכאב על הבית שבו גרה מאז נישואיה בגיל 24, ועל תכולתו.
"הקירות היו מלאים ציורים ‑ של יוסל ברגנר, של קדישמן, של ניסים עצמו שגם היה צייר. אחרי נפילת הטיל מישהו נכנס לדירה וגנב כמעט הכול", מסכמת חמדה, בת לעולים מתימן ותל-אביבית מלידה. "כל כך אהבתי את הדירה. היא החיים שלי. וההיא ממס רכוש אומרת לי: 'מותק, תגידי תודה'. ככה את אומרת לאנשים שאיבדו את הבית?".
"בית הכנסת נעלם. לא היה לו זכר"
משפחת אוחנה, רחוב הנשיא 22, בית–שמש | בתמונה: ענבל אוחנה (48), נשואה ואמא לארבעה, ובנה אורי (15.5) | ביתם נפגע מטיל איראני ב–21 במרץ 2026. הבן הגדול ניצל מפגיעת הכטב"ם בבא"ח גולני ב-2024 | מתגוררים בדירה שכורה בעיר
"כל רעש חזק שאתה שומע מחזיר אותך לאותם רגעים". ענבל אוחנה ובנה אורי
(צילום: יובל חן)
שלוש פעמים הכה הברק בבני משפחת אוחנה ‑ ושלוש פעמים הם יצאו בריאים ושלמים. לפחות בגופם.
הפעם הראשונה הייתה ב-13 באוקטובר 2024. מאור, בנם הבכור של ענבל ויניב אוחנה, לוחם בגדוד 51 של גולני, היה אז בשלב האימון המתקדם בבסיס החטיבתי סמוך לבנימינה.
"באותו ערב היה צריך להיות לי בוחן מסלול", מספר מאור. "ישבנו כמה חבר'ה בחדר ומישהו אמר, 'בואו נלך לאכול'. אמרתי, 'אם אני אלך לאכול עכשיו, אני אקיא במסלול המכשולים'. החלטתי להישאר. החבר הלך לאכול עם עוד מישהו, ואני נשארתי בחדר. אחרי עשר דקות אנחנו שומעים פיצוץ. אני יוצא ורואה פטריית עשן באמצע הבא"ח. אחד החבר'ה מגיע ואומר שהוא ראה מטוס קטן יורד על הבסיס. הבנו שזה כטב"ם".
ארבעה לוחמים בהכשרה נהרגו מפגיעת כטב"ם הנפץ של חיזבאללה, שהתרסק אל תוך חדר האוכל. שניים מהם מהמחלקה של מאור - בהם זה שהציע לו לבוא לארוחת ערב.
פגיעת הכטב"ם בחדר האוכל בבא"ח גולני, 2024
הפעם השנייה הייתה ב-5 בפברואר 2025. מנוף ענק שלא אובטח כראוי, קרס בגלל הרוחות העזות על אוהל של לוחמי גולני מהפלוגה של מאור. שניים מהם נהרגו ועוד כמה נפצעו.
"בשעה 23:15 עוד ישבתי עם החבר'ה באוהל שבו קרה האסון", מספר מאור, שסייע בפינוי הפצועים. "הייתי עייף, והלכתי לאוהל שלי לישון. רבע שעה אחר כך - המנוף קרס".
קצת יותר משנה אחר כך, ב-1 במרץ 2026, היום השני של מבצע "שאגת הארי", היו ענבל אוחנה ושלושה מילדיה בביתם ברחוב הנשיא בבית-שמש ‑ בית קרקע נאה עם בריכת שחייה, שאותו בנו בעצמם לפני כ-20 שנה. מאור היה בתוך עזה ואביו, איש קבע, היה בבסיס. הוריו של האב, שמתגוררים ביחידת דיור נפרדת בקומה השנייה, היו גם הם בבית.
"זה היה בצהריים", משחזרת ענבל. "הייתה התרעה ונכנסנו לממ"ד. גם השכנה ממול הצטרפה עם חמשת הילדים שלה כי אין לה ממ"ד. סגרנו את הדלת ואז היה פיצוץ. האמת שהוא לא היה חזק כל כך, אבל אחרי כמה שניות הגיע גל הדף, והחלון של הממ"ד עף בעוצמה פנימה, פגע בארון וריסק את דלתות הזכוכית שלו.
"ניסינו לפתוח את הדלת, אבל היא נתקעה בגלל ההדף. אמרנו שנברח מהחלון. ראינו שריפה משתוללת בחוץ, והבנו שזה לא מציאותי. עפו עלינו דפים של ספרי קודש מבית הכנסת שבו פגע הטיל. התחלנו לדפוק על הדלת בחוזקה עד שפיקוד העורף חילצו אותנו מהממ"ד".
ענבל אוחנה: "כמעט כל הבגדים הלכו. שרשרת שבעלי קנה לי ליום הנישואים ה–25 לא שרדה. ממכשירי החשמל נשאר רק הרובוט השואב. למזלנו, כל אלבומי התמונות היו בממ"ד"
"כשיצאנו מהממ"ד", מספר בנה אורי, "הסתכלתי למקום שבו עמד בית הכנסת - והוא פשוט נעלם. לא היה לו זכר. צעקתי לכוחות ההצלה ללכת למקלט שמתחתיו כי בטח יש שם לכודים.
"בשלב מסוים נגמרה לי הסוללה בטלפון. כשהצלחתי לטעון אותו, אחרי כמה שעות, היו לי משהו כמו 150 שיחות שלא נענו ואיזה 2,000 הודעות. חברים זיהו בטלוויזיה את הבית שלנו, ורצו לוודא שאנחנו בסדר".
הטיל נפל כעשרה מטרים מבית משפחת אוחנה, וגבה את חייהם של תשעה: ברוריה כהן ובנה יוסי כהן, שרה אלימלך ובתה רונית אלימלך, אורן כץ, גבריאל רווח (16), ושלושת האחים יעקב (16), אביגיל (15) ושרה (13) ביטון.
"את כולם הכרנו", מספרת ענבל. "אורן היה בן זוגה של סמדי, דודה של בעלי. בן אדם מדהים עם נתינה אינסופית. שרה הייתה שכנה שלי בילדות, ושנה לפני האירוע עברה לגור לידנו. אישה מדהימה. אמא מדהימה, סבתא מדהימה.
"רונית הייתה אישה של המון חסדים, מתנדבת באיחוד הצלה, אמא לשלושה, הגדול עם צרכים מיוחדים. יעקב ביטון היה חבר טוב של הבן שלי".
אורי: "ארבעה מתוך התשעה שנהרגו היו מתפללים איתי בבית הכנסת".
"עפו עלינו דפים של ספרי קודש מבית הכנסת". זירת פגיעת הטיל האיראני בבית שמש
(צילום: יובל חן)
בשבועיים וחצי הראשונים שהתה המשפחה במלון בירושלים. "הבן הגדול קיבל חופשה של 17 יום", מספרת אמו. "בכל יום הגעתי לבית עם יניב ושני הגדולים, מאור ורועי, וניסינו לחלץ מה שאפשר. כמעט כל הבגדים הלכו. שרשרת שבעלי קנה לי ליום הנישואים ה-25 לא שרדה. גם המכונית שלי נשרפה.
"למזלנו, כל אלבומי התמונות היו מאוחסנים בממ"ד. לכל ילד הייתה שם קופסה שבה שמר תעודות, ציורים ומזכרות. מהריהוט ומכשירי החשמל שרדו רק הרובוט השואב ושולחן סלון שהספה הגנה עליו".
למרבה הפלא, גם דגי הנוי באקווריום שבסלון שרדו. "העברנו אותם למשפחת אומנה", אומרת ענבל בחיוך.
הבית עצמו מוגדר "כתום", כלומר - מיועד לשיקום. בינתיים הם גרים בדירה ששכרה עבורם קרן מס רכוש. "יש מולנו מפונים, מעלינו מפונים, בניין ליד מפונים", היא מציינת. אבל מעבר לנזק הפיזי, גם הנפש מצולקת.
ענבל: "הבן הקטן שלי ניתאי, בן 12, מתחיל לרעוד בכל פעם שנטרקת דלת. הוא מטופל בשירות הפסיכולוגי של עיריית בית-שמש".
אורי: "כל רעש חזק שאתה שומע מחזיר אותך לאותם רגעים. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה בגלל סיוטים".
יש משהו שעוזר לך להתגבר על זה?
"אני משחק בקבוצת כדורגל, והמאמן נתן לנו כלים מנטליים שעוזרים לנו להירגע לפני המשחק. למשל, לעצום עיניים למשך דקה-שתיים ולנסות לא לחשוב על כלום. זה עוזר לי גם בהתמודדות עם הטראומה".
הנפש עדיין מצולקת. ענבל אוחנה בזירת הפגיעה בבית שמש
(צילום: יובל חן)
עברתם שלושה אסונות קשים - ויצאתם בריאים ושלמים. ענבל, איך את מסבירה את זה?
"אני יכולה להסביר איך הבן הגדול שלי ניצל מפגיעת הכטב"ם ומקריסת המנוף. ילד אחד שלי חרדי, חוזר בתשובה, ילד אחד חייל. החרדי, לכל מקום שהוא הולך, מתפלל למען אחיו החייל ומבקש ברכה מהרבנים שאלוהים ישמור עליו.
"את הקונפליקט שקיים בעם ישראל, אנחנו רואים סביב שולחן השבת שלנו. אחד לוחם בגולני והשני לא רוצה להתגייס, אבל בסוף הם אחים, ושומרים זה על זה, כל אחד בדרכו שלו".
"כשיש ילדה מיוחדת, לא תמיד מגיעים בזמן למקלט"
משפחת ביטון, רחוב מתתיהו הכהן 249, דימונה | בתמונות: אילנית ביטון (43), אמא לחמישה, ובתה ליטל (24) | הבית נפגע מטיל איראני ב–21 במרץ 2026 | מתגוררים בדירה שכורה בעיר
"זה היה כמו סרט אימה". אילנית ביטון בביתה ההרוס
(צילום: יובל חן)
ליטל ביטון מקבלת את פנינו בחיוך רחב. היא נולדה עם סיסטיק פיברוזיס ושיתוק מוחין, וכמעט שאינה מסוגלת לתקשר עם סביבתה, אבל אמה אילנית מבינה אותה היטב. "היא שואלת אם אתם רוצים לשתות", אומרת האם.
הדירה השכורה שבה מתגוררת כעת משפחת ביטון, בבניין חדש בדימונה, מבהיקה מניקיון; ניגוד מוחלט לכאוס בדירה שנחרבה מפגיעת הטיל האיראני, בשיכון רכבת של עמידר המיועד כעת להריסה.
שש שנים גרה שם אילנית עם ילדיה: ליטל (24), לינוי (23), לירון (22), ליאב (13) וליבי (12). "אני אוהבת שמות שמתחילים באותיות למ"ד ויו"ד", היא מסבירה.
היא עלתה לארץ בגיל 13 מאזרבייג'ן. אביה נשאר שם, ואמה הלכה לעולמה עוד כשהמשפחה גרה בקריית-גת. לדימונה הגיעה ב-2010, ובאותה תקופה התגרשה. את ילדיה היא מגדלת לבד. "אני לא אוהבת לבקש עזרה", היא מעידה. כבר שנים שאינה עובדת, ומקדישה את כולה לילדים.
"בסיטואציה כזאת, אם חד-הורית עם חמישה ילדים, בלי בית, בלי משאבים, לראות איך אילנית אוספת אותם כמו אמא אווזה, זה משהו בלתי רגיל", אומרת ציפי בן חמו, סגנית מנהלת אגף הרווחה בעיריית דימונה, שמלווה את המשפחה מאז נפילת הטיל, בסיוע משרד הרווחה והביטחון החברתי.
"כל דבר הם עושים ביחד. בלי מרידה בסמכות. למשל, הבאנו להם בגדים ומצעים יד-שנייה מתרומות, והצעתי לבת לינוי, שהיא כבר חיילת משוחררת, לבוא איתי למיין אותם. היא אמרה: 'רגע, אני הולכת לשאול את אמא'.
"את מה שלא לקחו הם סידרו יפה יותר ממה שהיה קודם. וכשכבר לא היו צריכים, הם החזירו הכול נקי ואמרו 'תודה'. זה החינוך שאת נתת להם, והוא עמד במבחן הכי קשה". אילנית מחייכת במבוכה ושותקת.
אילנית ביטון: "אחרי רבע שעה שוב תפסה אותנו אזעקה והייתה בחוץ שריפה. נכנסנו למקלט אחר וראינו בפנים אנשים מדממים שנפצעו מרסיסים. זה היה כמו סרט אימה"
האירוע שטילטל את חיי משפחת ביטון התרחש ב-21 במרץ 2026, בשעות הערב. "בכל פעם שהיו התרעות, הייתי מקפידה לרדת עם הילדים למקלט הציבורי", מספרת אילנית. "ליטל היא היחידה שהייתה עושה לי בעיות. עד שהיא יוצאת לוקח לה זמן, ויצא לי כמה פעמים להיתקע איתה בחוץ בזמן האזעקה. אז הייתי אומרת לקטנים שלי, תתקדמו, אנחנו נגיע".
כשנפל הטיל הייתם כולכם במקלט?
"למזלנו כן. היה פיצוץ גדול, וכמה אנשים שהיו בחוץ נכנסנו למקלט. כשהם פתחו את הדלת כל האבק והעשן נכנסו. נחנקנו שם. ליטל סובלת לפעמים מהתקפי פרכוסים ופחדתי שהיא תקבל התקף, אז חיבקתי אותה, שטפתי לה את הפנים ונתתי לה לשתות.
"יצאנו אחרי רבע שעה, ושוב תפסה אותנו אזעקה והייתה בחוץ שריפה. נכנסו למקלט אחר וראינו אנשים מדממים שנפצעו מרסיסים. זה היה כמו סרט אימה".
ההרס שזרע הטיל היה עצום: 1,057 דירות פונו באותו לילה, אך למרבה המזל לא היו קורבנות בנפש. חצי שנה אחרי, כמה מאות תושבים עדיין מפונים. עוד באותו ערב נפתח בבית הספר "זינמן" הסמוך, מרכז הסיוע הראשוני של העירייה.
"משם היינו אמורים להתפנות למלון בים המלח, אבל אמרתי לציפי שאין מצב שאני עוברת, בגלל ליטל", מספרת אילנית. "נשארנו לישון בבית הספר, הביאו לנו מזרנים ושמיכות, ובינתיים ציפי עזרה לנו לשכור דירה. מס רכוש שילם מראש לחצי שנה ואמור עכשיו לשלם לחצי שנה נוספת, ומאז אנחנו כאן. הבית מיועד להריסה, ואני לא יודעת מתי יבנו אותו מחדש".
למחרת הלכה אילנית לראות את הדירה. "בכל פעם שאני נכנסת לבית יש לי כאב בטן. ממש. כל החיים שלי שם. הכול הלך.
"לבת הקטנה שלי, ליבי, הייתה קופה מלאה במטבעות שהיא אספה הרבה מאוד זמן. היו שם לדעתי יותר מ-1,000 שקל. כשהבאתי את הילדים לראות את הבית, היא מצאה את הקופה שלמה, אבל חצי מהכסף נשפך בדרך בגלל הלחץ".
"יצא לי כמה פעמים להיתקע איתה בחוץ בזמן האזעקה". אילנית ובתה ליטל
(יובל חן)
מבין הילדים, ליבי הושפעה במיוחד מהאירוע. "היא התחילה להיות עצבנית, תוקפנית וחוצפנית, במיוחד בבית הספר", מספרת אמה.
עוד קודם הייתה ליבי חלק מפרויקט "פותחים עתיד" של הסוכנות היהודית. "אנחנו תוכנית התערבות לילדים ונוער במצבי סיכון שונים ‑ החל מקשיים חברתיים ורגשיים ועד מצבים משפחתיים מורכבים", מסבירה מירב איפרגן, המוגדרת כנאמנה של התוכנית בדימונה ומלווה את ליבי כבר שנה.
"מרגע ששמענו שהבית שלה נהרס, הבנו שהיא זקוקה למענה מיוחד וזקוקה למישהו שיעטוף אותה. התגייסנו למשימה עם לנה, המחנכת שלה. קודם כל, מענה רגשי: עבדנו איתה על נשימות, ותירגלנו איתה איך מתמודדים בזמן לחץ ומפחיתים את רמת החרדה".
אילנית, את מרגישה שזה עזר?
"כן. אני שמחה ממש שהיא ב'פותחים עתיד’".
ליטל מועסקת במפעל מוגן לאנשים עם צרכים מיוחדים. "אני מבסוטית שהיא שם", אומרת אמה, "אבל היא אוהבת יותר להיות בבית, ללכת לבריכה, לראות סרטים מצוירים במחשב. אני אומרת לה: 'רוצה ללכת לעבודה? תלכי. לא רוצה? תישארי בבית'. לא חייבים בכוח". ליטל שומעת וצוחקת.
אילנית, מאיפה את שואבת את הכוחות האלה?
"לא יודעת, כנראה שאלוהים נתן לי מתנה: כוח".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.09.26
