ב-6 ביוני 1967, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כתב החייל אהרון בר-עוז לנעמי שמר: "כל הכבוד! ושוב כל הכבוד. שירך 'ירושלים של זהב' הפך להיות חלק מהווי חיינו במוצבים. החבר'ה שלנו לא מפסיקים לשיר ולהתפעל, כי שיר כזה הוא שם דבר דווקא בימים אלו כאשר העם נאבק ומנצח".
בר-עוז כתב בשם יחידת סיור באזור הצפון, והוסיף: "ממש ברגע זה מטוסינו מפגיזים את הרמה, ושירך נשמע ברדיו. יום שלישי, 9:35".
תשעה ימים לאחר מכן השיבה לו שמר מתל-אביב: "אני שמחה שכבר אפשר לברך אותך ואת כל היחידה על ניצחונכם, ונעם לי לשמוע שיכולתי לעזור לכם מרחוק, לפחות בדרך השיר".
הגלויה המקורית ששלח בר-עוז לשמר נשמרה בארכיונה האישי, והוצגה במשך כשלוש שנים בתערוכת הקבע של הספרייה הלאומית. אולם עד לאחרונה, למרות ששמו של כותב המכתב הופיע על הגלויה, נותר החייל כמעט אלמוני, ולא נודע מי הדמות מאחורי המילים הנרגשות.
המפנה התרחש במהלך סיור במרכז המבקרים של הספרייה הלאומית, בעת שמדריכה הציגה את המכתב לקבוצת מבקרים. אז פנתה אליה אחת המשתתפות וזיהתה בהתרגשות את הכתב ככתב ידו של אביה, אהרון בר-עוז.
בעקבות הזיהוי והקשר שנוצר עם המשפחה, התגלה גם מכתב התשובה השמור ששלחה שמר לאביהם, והמשפחה החליטה להפקיד גם אותו בספרייה.
בר-עוז כיום עם מכתב התשובה של נעמי שמר. מורשת לאומית
(צילום: גיל נחושתן)
"אחותי היתה שם בסיור מהעבודה והסתובבה עם האוזניות, ואז היא אמרה למדריכה: 'זה אבא שלי'. שבוע לאחר מכן ביקרתי שם גם אני וכבר ידעתי את הסיפור מאחותי", מספרת ענבר, בתו של אהרון בר-עוז.
"אמרתי למדריך שכשמגיעים לאזור של נעמי שמר שיגיד לי - כי יש לי מה לומר שם. כשהגענו לשם, אמרתי לו שיש לנו גם את מכתב התגובה של נעמי שמר לאבי. היה לנו חשוב שזה יישמר לדורי דורות בספרייה הלאומית. זו מורשת לאומית".
חלק מחיי החיילים בשטח
כזכור, "ירושלים של זהב" נכתב על ידי שמר לבקשת ראש עיריית ירושלים טדי קולק, והושמע לראשונה בפסטיבל הזמר במוצאי יום העצמאות, 15 במאי 1967 - שלושה שבועות בלבד לפני המלחמה.
עם איחוד העיר, הפך השיר בתוך ימים ספורים לסמל לאומי, ושמר אף הוסיפה לו בית חדש.
נעמי שמר. "הפתיע אותי שאיש לא כתב לה מכתב תודה והערכה"
(צילום: שלום בר טל)
הגלויה של בר-עוז מתעדת את הרגע המיוחד שבין שני העולמות: היא נכתבה יום אחד בלבד לפני איחוד העיר, כאשר השיר כבר היה חלק מחיי החיילים בשטח, אך טרם הפך לסמל הניצחון.
"אפילו לא היה שולחן ולא כיסא, העמדתי חייל אחד ועל גבו כתבתי את הגלויה. ככה שלחתי אותה לקבוצת כנרת", מספר אהרון בר-עוז (89). "מה שהפתיע אותי, זה איך ממאות אלפי חיילים שהיו מגויסים, כולם שרים את 'ירושלים של זהב', ואיש לא כתב לנעמי שמר מכתב תודה והערכה. עשיתי את זה בתום לב, כי שרנו את השיר כל הזמן".
המכתב שכתב החייל בר-עוז לנעמי שמר. מסגרתי אותו ותליתי על הקיר"
(צילום: הספרייה הלאומית)
בר-עוז, שגם נפצע במלחמה, מספר כי מכתב התגובה משמר הגיע על נייר ורוד, בכתב יד, ועל המכתב כתוב "ערב חג השבועות". במכתב היא הודתה לבר-עוז.
"מסגרתי את המכתב ותליתי על הקיר, והראיתי אותו לכל מי שהגיע אלינו הביתה", הוא מספר. "עכשיו, הגיע הזמן שזה יהיה בספרייה הלאומית. חשוב שזה יופיע. בעיקר בשביל הנכדים ובשביל אלה שאומרים 'נמות ולא נתגייס'".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.08.26
