"כל עוד אני נושם ומצליח להזיז את היד ללוח אמשיך ללמד עד יומי האחרון. אין משהו שאני אוהב יותר מהוראה וחינוך.
ברגע שלא אוכל ללמד זו תהיה הטרגדיה שלי", משתף באומץ ליאור בר, 50, מורה נערץ לפיזיקה מירוחם, המתמודד כבר שמונה שנים עם מחלת פרקינסון, ולרגע לא עזב את השליחות החינוכית שהוא כה אוהב.
בר הוא מורה ומחנך, יזם חברתי, משורר ומוזיקאי. בנוסף משמש איש החינוך רב הפעלים, כמנכ"ל עמותת צעירים בירוחם העוסקת בפיתוח קהילה, תרבות, וצעירים בנגב. את דבר מחלתו חשף רק לפני שנה: "יצאתי מהארון הבריאותי".
ההלם הראשוני
התגובה בתחילה הייתה הכחשה. בר התקשה לעכל את הבשורה ובחר שלא לשתף ולדבר עליה. גם כשהסימפטומים התקדמו, ניסה להמשיך לחיות וללמד כרגיל. אבל הגוף התחיל להציב גבולות חדשים והפרקינסון החל לפגוע ביכולת התנועה, הקואורדינציה והשליטה בגוף.
פעולות פשוטות כמו קשירת שרוכים, כתיבה או הליכה, הפכו עבורו למשימות שדרשו מאמץ גדול יותר. העייפות גברה, השינה נפגעה וכל פעולה יומיומית ארכה זמן רב יותר מבעבר. עבור המורה הנערץ לא היו אלו רק קשיים פיזיים. עמידה מול כיתה דורשת נוכחות, אנרגיה, תנועה ויכולת להגיב במהירות.
"היו סימנים של רעידות וגרירת רגליים והייתי מספר כי נפלתי מהאופניים", מספר בר. "חלק חשבו שעברתי אירוע מוחי ולא רצו להעיק. התלמידים לא שאלו. הם יכולים לראות כי יש מצבים שבהם אני לא יכול להזיז את היד ומגמגם - אבל זה לא שינה להם במאום"
אלא שבר היה נחוש לא לוותר והמשיך להגיע לבית הספר, להיכנס לכיתות, ללמד תלמידים ולהוביל תהליכים חינוכיים. לא "חולה פרקינסון", אלא מורה. לא אדם שמוותר, - אלא אחד שממשיך הלאה.
כאמור, רק לאחר שבע שנים החליט להפסיק להסתיר את המחלה אך במקביל פתח ערוץ חדש של יצירה. הוא החל לכתוב והפך את ההתמודדות האישית הארוכה לשירים, למוזיקה ולספר.
"היו סימנים של רעידות וגרירת רגליים והייתי מספר כי נפלתי מהאופניים", מספר בר. "חלק חשבו שעברתי אירוע מוחי ולא רצו להעיק. התלמידים לא שאלו. הם יכולים לראות כי יש מצבים שבהם אני לא יכול להזיז את היד ומגמגם - אבל זה לא שינה להם במאום".
"הקושי הוא בעיקר בלילה"
(צילום: הרצל יוסף)
לדברי בר, יש עליות וירידות במצבי הבריאותי, דבר שהוא משייך לתרופות. "הקושי בעיקר בלילה, אני סובל מכאבים ומתקשה לישון. נרדם בממוצע ארבע שעות בלילה והגוף בקושי זז. כמו כן אני מקופל, יד ימין והרגל לא זזות. התחושה היא כאילו שאני רוצה משהו והגוף לא מגיב".
כשהבוקר עולה בר מתכונן ביתר שאת לחזרה לכיתה: "אני מתגייס לתהליך של כדורים, תזונה ותנועה משך כמה שעות, עד שאני מצליח לתפקד. את הזמן המיטבי מעדיף לשמור בכיתה או בעמותה".
הגוף המתעתע
בר מספר כי יש מצבים במהלך היום שהתפקוד מלא לגמרי וחלקים אחרים קשים יותר מבחינה זו. כך, בבוקר, לאחר שהוא מתחזק עם התרופות שמאפשרות לו תפקוד של שלוש שעות - ממהר המורה המסור לבית הספר לנצל את השעות ה"טובות" ללמד פיזיקה. "מערכת השעות שלי מתחילה בעשר ואני מחזיק שעתיים עד שלוש. בין לבין אני לוקח כדור. בשיא שלי הייתי עובד משמונה בבוקר עד תשע בלילה ברצף".
התלמידים מודעים למצבו ובר מספר כי כאשר היד מסרבת לעבוד, הם ניגשים מייד לעזרה: אני מנסה לחיות עם המחלה הזו כמו חבר, יודע איך להביא אותה לרגעים בטוב".
בבוקר, לאחר שהוא מתחזק עם התרופות שמאפשרות לו תפקוד של שלוש שעות - בר ממהר לבית הספר לנצל את השעות ה"טובות" ללמד פיזיקה
בר הוא מהנדס חשמל, תחום בו בחר בגלל אהבתו למדעים, אבל מהר מאוד חש שחינוך הוא הייעוד האמיתי שלו בחיים. הרבה לפני שחשבו על הסבת אקדמאים להוראה להתמודדות עם המחסור במורים, בר כבר עשה זאת. הוא עבר מבאר שבע לירוחם לשנה אחת כששמע שחסרים מורים לפיזיקה, אך מאז חלפו 25 שנה. "אני אוהב מדעים, אבל משהו בנפש הרגיש אחרת, והתשוקה להוראה מלווה אותי עד היום".
למעשה, הכיתה, התלמידים והיכולת להשפיע על חייהם - הפכו למרכז חייו המקצועיים והאישיים של בר. גם היום, אחרי עשרות שנים במערכת, הוא עדיין מתרגש לפני כל שיעור. "הרגשתי שמצאתי את מה שנועדתי לעשות", הוא מספר. "הוראה מעולם לא הייתה עבורי עבודה. היא הייתה דרך חיים.
"אני רוצה להיות רק מורה, זה מרגש אותי", מצהיר איש החינוך. "התירוץ זה פיזיקה, אבל המפגש עם התלמידים זה העיקר. רק תנו לי להיות מורה, להשקיע בתלמידים ולראות אותם מגיעים להישגים".
בר מתאמץ להתעלם מהכאבים והמגבלות ולהיות מרוכז אך ורק בתלמידיו. " הרעש בכיתה לא מעניין אותי, אני מרוכז באלו היושבים לפני, בחזקות ובחלומות שלהם", הוא אומר. "אני חי את הכיתה, אך הטרגדיה הגדולה תהיה ברגע שלא אוכל יותר ללמד. היכולת להשפיע ולהיות שותף לעיצוב החברה הישראלית - זו תחושה עילאית".
ד"ר פיוטר מליקוב. המחלה אמנם משנה את החיים, אבל לא חייבת לעצור אותם
(צילום: יונה קפלן)
ד"ר פיוטר מליקוב, נוירולוג מומחה ומנהל מרכז מליקוב לנוירולוגיה ורפואה מתקדמת, אומר שסיפורו של בר הוא תזכורת לכך שהמחלה אמנם משנה את החיים, אבל לא חייבת לעצור אותם. לדבריו, באמצעות אבחון מוקדם, טיפול תרופתי מותאם, פעילות גופנית וליווי מקצועי - רבים ממשיכים לעבוד וליצור שנים רבות לאחר גילוי המחלה.
עם זאת, ד"ר מליקוב מודע לכך שמקצוע ההוראה מציב אתגרים ייחודיים בפני אדם המתמודד עם פרקינסון. "הוראה דורשת ריכוז, אנרגיה, תנועה מתמדת, אינטראקציה חברתית ויכולת להגיב במהירות למצבים משתנים. כאשר אדם ממשיך לעמוד מול כיתה למרות הקשיים המוטוריים, העייפות והאתגרים שהמחלה מביאה עמה - מדובר בהישג אישי ומקצועי משמעותי.
"ליאור לא נתן למחלה להגדיר אותו. הוא ממשיך לראות בעצמו קודם כול איש חינוך, וההתמדה שלו מעבירה לתלמידים מסר חשוב לא פחות מכל שיעור בכיתה".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.08.26
