על השולחן בסלון של שמואל (מומוס) בונים מונחת מפת הנגב המערבי. בגיל 97 עיניו כבר קהו, אך מוחו חד וצלול. "תביט במפה", הוא פוקד עליי. "אתה רואה את קיבוץ רעים מסומן בעיגול?"
כן.
"תמשיך לכיוון הים. רואה את דיר אל-בלח? גם היא מסומנת".
אני רואה.
"אז תקשיב היטב: המחלקה שלנו בפלמ"ח, שהייתה מורכבת מחברי הקיבוצים משמר הנגב ושובל, ישבה ב-1949 במשלט מול דיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה. מולנו הייתה מחלקה מצרית, בינינו שדה מוקשים, ומלמטה היינו שומעים את הרכבת לרפיח.
"והנה, ב-7 באוקטובר 23' הנכד שלי, אימרי, חבר קיבוץ רעים, נלחם כל היום נגד המחבלים שהגיעו מעזה. כך שכלום לא השתנה. בין רעים לבין המשלט שבו ישבתי יש פחות מעשרה קילומטרים. חלמתי שהבן שלי, איציק, אבא של אימרי, לא יהיה חייל. והוא נפצע במלחמת יום כיפור".
גלריה
"חלמתי שהבן שלי לא יהיה חייל, והוא נפצע במלחמת יום כיפור". מימין: שמואל (מומוס), ממייסדי משמר הנגב, עם בנו איציק בונים
(צילום: גדי קבלו)
משפחת בונים היא תמצית הסיפור הציוני. הסבא, שמואל בונים (לא לבלבל עם בן-דודו, הבמאי והשחקן המנוח בעל אותו שם), הוא אחד ממייסדי קיבוץ משמר הנגב, שהוקם במוצאי יום כיפור 1946 במסגרת מבצע 11 הנקודות בנגב.
בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר, מתחת לאפו של המנדט הבריטי, עלו על הקרקע 11 יישובים חדשים, רובם קיבוצים. הם זכו לראשי התיבות - "קח משכנתא נג"ב": קדמה, חצרים, משמר הנגב, שובל, כפר דרום, נירים, תקומה, אורים, נבטים, גלאון ובארי.
קיבוץ בארי בשנת 1948
(צילום: לע"מ)
כפר דרום פונתה בהתנתקות ב-2006. קיבוץ קדמה פורק ב-1962 והפך לכפר נוער. חברי קיבוץ בארי, שיותר ממאה מחבריהם נרצחו בטבח ו-30 נחטפו, נמצאים עדיין באתר הזמני בחצרים. אבל 80 שנה אחרי, מול מציאות ביטחונית מורכבת ותנאי אקלים וקרקע לא פשוטים - מדובר בסיפור הצלחה.
כ-300 חלוצים וחלוצות שעלו על הקרקע שנה לפני החלטת החלוקה, הניחו את התשתית ליישובים שמאכלסים כיום כמעט 7,000 איש, עם חקלאות משגשגת ומפעלי תעשייה.
ולא פחות חשוב - 11 הנקודות, כמו שלושת המצפים בנגב שהוקמו עוד קודם לכן (רביבים, בית אשל וגבולות), תרמו תרומה מכרעת להכללתו של הנגב בגבולות המדינה הצעירה.
שמואל, שלא היה בסוד העניין, הצטרף למייסדי משמר הנגב חודשיים אחר כך, ומאז הוא שם. שלושה ילדים הביאו הוא ואשתו מרים ז"ל: עמית, יצחק (איציק) ויהודית. הוא סב ל-12 נכדים וסבא-רבא ל-16 נינים. בעלה הראשון של בתו עמית, רב"ט רפאל אליאסף אליאסי ז"ל, נפל על גדות התעלה במלחמת יום הכיפורים. "הנה תמונתו כאן הקיר", מצביע שמואל.
האנדרטה לזכר רב"ט רפאל אליאסף אליאסי ז"ל, שנפל בתעלת סואץ במלחמת כיפור
איציק בונים בן ה-75, שכיהן כמו אביו במגוון תפקידים במשק - מרועה צאן ועד מזכיר הקיבוץ - התגייס לגדוד 202 של הצנחנים. ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, והוא כבר קצין מילואים, נפצע בקרב הדמים על העיר סואץ, שגבה את חייהם של 80 לוחמים. לפני כשלוש שנים הוכר גם כנפגע פוסט-טראומה.
הוא אבא לחמישה וסבא לתשעה. בנו אימרי, 44, עבר עם משפחתו לקיבוץ רעים שבעוטף לפני יותר מעשור. "הוא היה חבר בכיתת הכוננות", מספר אביו. "הם התאמנו, הם היו מוכנים, היו להם נשקים, והם ניצלו את ההיכרות שלהם עם השטח. כיתת כוננות של שישה חבר'ה, לחמה בשעות הראשונות מול יותר ממאה מחבלים שחדרו לקיבוץ רעים, והרגה עשרות מהם.
"שלושה שבועות אחר כך ישבתי איתו, והוא סיפר לי מה היה באותו יום. למחרת קיבלתי אירוע לב. זו הפעם השנייה שזה קרה. אירוע הלב הראשון היה לפני כ-12 שנה, יום לאחר שידור הסרט 'קרב אחד יותר מדי' של הבמאי יואל שרון, שנפצע קשה מאוד בסואץ".
כיום אחראי איציק על חדר הדואר של הקיבוץ ("מגיעות לפה 100 חבילת ביום"), אך מי שמנהל את האופרציה בפועל הוא בנו עירא, 33, אוטיסט בתפקוד גבוה. "יש לי רק מילים טובות על מה שהקיבוץ עשה כל השנים למענו", אומר איציק.
במקביל, הוא מנהל עסק פרטי קטן בשם "מיציק" להכנה ומכירה של מיצים טבעיים סחוטים מפירות שגדלו במטעי הדרום. "קפיטליזם זה נחמד ואנחנו כבר קפיטליסטים, אבל טוב שיש גם קהילה", הוא אומר. "השילוב של אגו אישי עם הגנה קהילתית וערבות הדדית, כמו אצלנו בקיבוץ, זו הכלכלה העתידית".
איציק בונים, משמר הנגב: "ב-2004, היו בקיבוץ בקושי 400 נפש. נולד תינוק אחד בשנה, והיה לנו חוב של 100 מיליון שקל. היום אנחנו 1,200 נפש, בכל שנה נולדים בין 20 ל-30 תינוקות, הבנים חוזרים הביתה ולא רק שאין חוב, גם מחלקים דיווידנדים"
איתנו בחדר האוכל יושב יורם ענבר, ממייסדי העמותה לשימור מורשת משמר הנגב. "לפני 22 שנה הפכנו מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש", הוא אומר. "אבל כמו רוב הקיבוצים שהופרטו, שמרנו על העקרונות של הערבות ההדדית".
איציק: "ביום השינוי, ב-2004, היו בקיבוץ בקושי 400 נפש. נולד תינוק אחד בשנה, והיה לנו חוב של 100 מיליון שקל. אמרנו לילדים שלנו: 'אין לכם מה לחפש פה'. היום אנחנו 1,200 נפש, בכל שנה נולדים בין 20 ל-30 תינוקות, הבנים חוזרים הביתה ולא רק שאין חוב, גם מחלקים דיווידנדים".
ענבר, בן 76, היה מהתינוקות הראשונים של משמר הנגב. "אחותו הגדולה של איציק, עמית, הייתה איתי על אותו דרגש במקלט ב'מבצע סיני'. היינו אז בני שש. במלחמת ששת הימים היינו בתחילת י"ב. אמרו לי לעמוד ליד מגדל המים, ואם אני רואה מטוס מצרי מתקרב - להפעיל סירנה. אף מטוס לא הגיע".
ענבר שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל. מפקד הצוות שלו היה אחד, בנימין נתניהו. הוא שימש פעמיים כמרכז המשק, ועמד בראש קבוצת החברות שבבעלות משמר הנגב.
סער מרגוליס ז"ל. נפל בקרב מול המחבלים ב-7/10, אחרי שהציל עשרות מתושבי כיסופים
(צילום: באדיבות המשפחה)
עשרה קילומטרים בקו אווירי מפרידים בין משמר הנגב לבין אופקים, שאליה הגיעו עשרות מחבלים ב-7 באוקטובר. למשמר הנגב הם לא הגיעו, אבל האסון נגע גם במשפחתו של ענבר.
"ויקי, אחות של אשתי, היא חברת קיבוץ כיסופים. בנה, סער מרגוליס ז"ל, היה במשך 11 שנה הרבש"ץ של כיסופים, וכשסיים את תפקידו החל לעבוד עם משרד הביטחון בפרויקטים על גבול עזה. בכל פעם שחזר הביתה, הוא היה אומר לאשתו: 'משהו רע עוד יקרה פה'. בבוקר 7 באוקטובר הוא נפל בקרב עם מחבלים אחרי שהציל עשרות תושבים. היה לו אופי של רמבו".
שבע לוויות ביום
בשבוע האחרון של אוקטובר ייערך בתיאטרון גבעתיים פסטיבל מספרי סיפורים ה-33, בהנחיית יוסי אלפי. במסגרתו, יתקיים ב-24 בספטמבר אירוע מיוחד שיעסוק בסיפורן של 11 הנקודות בנגב - אז והיום.
אחד המספרים שם יהיה אברהם דבורי (מנצ'ר), חבר קיבוץ בארי מזה 74 שנים. פגשנו אותו בביתו שבשכונת אשלים. כמה עשרות מטרים משם, במקום שבו עמד ביתה של פסי כהן ז"ל, כבר צמח בית חדש.
"בניגוד ל-7 באוקטובר 1946, שהיה יום של תקווה, הגענו לשבת שחורה משחור". מנצ'ר ליד ביתו החדש בקיבוץ בארי
(צילום: גדי קבלו)
שלוש שנים אחרי הטבח, בארי בתנופת בנייה: מתוך 132 דירות חדשות שמתוכננות לקום בשכונה החדשה, 64 כבר מוכנות לאכלוס. "עד עכשיו חזרו לגור כאן בין 70 ל-80 חברים", מספר דבורי. "רוב הקיבוץ עדיין בשכונה הזמנית בחצרים. בסוף 2027 צפויים לסיים את בניית השכונות החדשות, ואז כל מי שירצה יוכל לחזור".
שכונות הכרם והזיתים, שהיו מוקד הטבח, נהרסו לפני כמה חודשים. המקום שהיה שוקק חיים הוא עכשיו שדה ריק. מהרחוב שחצץ בין השכונות נותרה דרך עפר. רק בית הרוס אחד נשאר עומד, תזכורת למה שקרה כאן.
ב-6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, במלאת 77 שנה לעלייה על הקרקע במסגרת 11 הנקודות, חגג בארי את חג המשק. "בערב הייתה מסיבה, וחלק מהתוכן היה סיפורי חברים", מספר דבורי. "הגיעו לכאן אורחים, קרובי משפחה של חברים, חבר'ה שכבר עזבו את הקיבוץ. חלקם נשארו לישון וקמו לתוך התופת. בניגוד ל-7 באוקטובר 1946, שהיה יום של תקווה, הגענו לשבת שחורה משחור, שהיכתה בנו קשה מאוד".
תציינו השנה את חג המשק ה-80?
דבורי: "חג המשק נופל על יום הזיכרון לטבח - רצחו לנו ביום הזה 102 חברים. זה לא פשוט. אנחנו משקיעים מאוד בטקס הזיכרון ומאוחר יותר, שבוע או שבועיים אחר כך, נציין בחצרים את יום השנה לעלייה לקרקע, אבל זה יהיה משהו סמלי מאוד, בטח לא חגיגה".
אברהם (מנצ'ר) דבורי: "היו פה הרבה מאוד מתנדבים והתחלתי להפעיל אותם - בתחילה בניקוי דירות ובפינוי מקררים, ואחר כך בניקוי ושיקום הגינות. הייתי בגישה שכל מי שיש לו בית ואין לו ילדים, צריך לחזור. לא בשביל הקיבוץ, בשביל עצמו"
משפחת דבורי לא היתה כאן בבוקר 7 באוקטובר. "נסענו כל החמולה, 25 איש, לסוף שבוע בקפריסין", הוא מספר. "הבתים של ארבעה מתוך חמשת ילדיי נשרפו כליל. שניים מהמחזור שלי נרצחו: רוני לוי ז"ל וחוה (אוולין) בן-עמי ז"ל, שהייתה איתי מכיתה ב', ממש אחות. גם מהכיתה של אשתי נרצחו שניים.
"בפרק זמן של שבועיים הייתי ב-30 לוויות. היו ימים של שבע לוויות ביום אחד. אתה מגיע בבוקר לבית הקברות ברביבים, ונשאר עד הערב. בארי הוא כמו משפחה והשבר הוא שבר, בין אם היית פה ובין אם לא".
דבורי, 81, שכיהן כראש המועצה האזורית אשכול וכמזכיר הקיבוץ, היה מהראשונים לחזור לבארי, כבר בסוף אוקטובר 23'. "היו פה הרבה מאוד מתנדבים והתחלתי להפעיל אותם - בתחילה בניקוי דירות ובפינוי מקררים, ואחר כך בניקוי ושיקום הגינות. הייתי בגישה שכל מי שיש לו בית ואין לו ילדים, צריך לחזור. לא בשביל הקיבוץ, בשביל עצמו.
"אנשים יכולים להגיד לי: אתה לא היית פה באותו יום, זו לא חוכמה. אבל יש חבר'ה שהיו כאן ב-7 באוקטובר, והם עושים בדיוק כמוני. למשל יצחק בכר בן ה-82, אביו של האלוף יוסי בכר, שאשתו גאולה ושני נכדיו, סהר ועידן ברוך, נרצחו באותו בוקר".
"השבר הוא שבר, בין אם היית פה ובין אם לא". מנצ'ר ליד ביתו ההרוס בבארי, כמה שבועות אחרי הטבח
(צילום: הרצל יוסף)
שלא כמו איציק בונים ממשמר הנגב, דבורי אינו דור שני למקימי הקיבוץ. "נולדתי בעמארה שבעיראק למשפחה של עשרה ילדים", הוא מספר. "אחי עמוס, שהיה מבוגר ממני ב-14 שנה, עלה במסגרת תנועת 'החלוץ' והגיע לבארי ב-1950".
באותה שנה עלתה שאר המשפחה לישראל והשתקעה בפרדס-כץ. ב-1952 הצטרף דבורי לאחיו בקיבוץ שעל גבול עזה, ומאז הוא שם.
מה גרם לך, ילד בן שמונה, לעשות את הצעד הזה?
דבורי: "בכל פעם שאחי הגיע לבקר, הוא סיפר לי סיפורים על חיי הקיבוץ. באותה תקופה היו מגיעים לפה מסתננים מעזה כדי לגנוב, רכובים על חמורים. כשהיו מגלים אותם, הם היו בורחים ומשאירים מאחור את החמורים. ואז ילדי הקיבוץ היו רוכבים עליהם. זה קסם לי כילד: חמורים, סוסים, פרות. אחי היה מרכז הרפת".
הכינוי מנצ'ר דבק בו כבר אז. "ההורים היו מגיעים ללינה המשותפת כדי להשכיב את הילדים לישון", נזכר דבורי. "אחד מהם התחיל לקרוא לי מעטנש ("בנאדם" ביידיש - י"ק), והילדים הפכו את זה למנצ'ר. ברבות הימים התחתנתי עם נורית, הבת של זה שהמציא לי את השם".
"כשהגעתי לבארי, גרנו בצריפים ובאוהלים". מנצ'ר ליד ביתו ההרוס אחרי הטבח
(צילום: הרצל יוסף)
השנים הראשונות היו קשות. "כשהגעתי לבארי, גרנו בצריפים ובאוהלים", נזכר דבורי. "הקיבוץ היה נתון להפגזות והרבה פעמים היינו ישנים במקלטים, שהיו למעשה צינורות בטון גדולים. ובלילות היו הרבה מאוד גניבות של מסתננים. היית שותל 40 דונם זיתים, בלילה היו גונבים את השתילים.
"הייתה לנו שומרת לילה בתוך בית הילדים. יום אחד נכנסו מסתננים לבית הילדים, והשומרת קפאה מרוב פחד. הם גנבו לנו את כל המעילים".
עשר נקודות ונקודה
כשעלתה בארי על הקרקע, ב-6 באוקטובר 1946, היא ישבה על אדמות הכפר הערבי נח'ביר. רק לאחר מלחמת השחרור עברה למיקומה הנוכחי, כשני קילומטרים מזרחה.
הסופר ישראל (פוצ'ו) ויסלר, איש הפלמ"ח ומחברם של כ-50 ספרים, בהם "חבורה שכזאת", ישב עם המחלקה שלו במשלט סמוך.
"המתיישבים היו כל הזמן תחת הפגזות". פוצ'ו
את פוצ'ו בן ה-96, שישתתף גם הוא בפסטיבל מספרי הסיפורים, פגשנו בדירתו שבצפון תל-אביב. "הייתי בגדוד הראשון של הפלמ"ח, בחטיבת יפתח", הוא מספר. "הצטרפתי אליו כשירד לנגב, אחד שסיימתי קורס קשרים. הבסיס שלנו היה במשטרת הגמלים, בין שובל ומשמר הנגב.
"היה לנו מזל שהקימו את 11 הנקודות, כי הודות לזה היה לנו איפה להתקלח. בבסיס לא הייתה לנו מקלחת, רק מכלית קטנה עם מים לרחוץ פנים בבוקר. מידי פעם היינו נוסעים להתקלח בשובל או במשמר הנגב, כך שזו הייתה בשבילנו הצלה. רק שבדרך חזרה היינו מתכסים מחדש באבק".
אחרי קרבות "חוליקאת", שהיטו את הכף במערכה על עתיד הנגב, נשלחה מחלקת הפלמ"ח של פוצ'ו אל משלט הגופרית שליד בארי הישנה. "אז הבנו שהגיבורים האמיתיים של מלחמת השחרור הם לא הפלמ"חניקים, אנשי ההגנה וחיילי צה"ל - אלא הקיבוצניקים והמושבניקים.
"אנחנו כבשנו כפר וחזרנו לבסיס. המתיישבים היו כל הזמן תחת הפגזות. בזמן שישבתי במשלט וכתבתי מערכונים, חברי בארי שמרו על הקיבוץ בלילות ועבדו במהלך היום. והם החזיקו מעמד".
פוצ'ו: "כתבתי 'התנחלות פראית' כי מקימי בארי עלו למקום שומם, המערב הפרוע. אבל אני כותב בסוף השיר: 'הם ידעו שכל הארץ היא איתם'. וזה מה שאני רוצה שהמתנחלים של היום יבינו: שלא כל העם איתם"
איש מצחיק, פוצ'ו. סיפוריו מתובלים בהומור. אחד מהם עוסק בימים הראשונים של קיבוץ בארי. "המוכתר של בארי היה בקשרים טובים עם השייח' של נח'ביר, הכפר הערבי. יום אחד השייח' בא כועס למוכתר, ואומר לו: 'איך אתם לא מתביישים להעליב אותנו ככה?'. המוכתר לא הבין על מה הוא מדבר, והשייח' הסביר: 'איך יכולתם לקרוא לקיבוץ שלכם 'על הערי'? (בערבית: 'על הזין שלי'). אמר לו המוכתר: 'איזה ערי? קראנו לו בארי על שם ברל כצנלסון, אחד המנהיגים של תנועת העבודה'. את השייח' זה לא שכנע, אבל בינתיים פרצה מלחמת השחרור וערביי נח'ביר גורשו".
ב-1976, במלאת 30 שנה לבארי, התבקש פוצ'ו לכתוב שיר לחג המשק. הוא קרא לשיר "י"א נקודות (עשר נקודות ונקודה)":
"... עשר נקודות ונקודה
היום זה נשמע כאגדה
תקומה, קדמה, כפר דרום
משמר הנגב, איזה חום
סופות אבק ולבטים
גלאון, שובל ונבטים
אורים
נירים
וחצרים
ובארי - מול מכרות הגופרית
איזו התנחלות פראית
היום זה נשמע כאגדה".
מעניין שהשתמשת במילה "התנחלות".
"כתבתי 'התנחלות פראית' כי הם עלו למקום שומם, המערב הפרוע. אבל אני כותב בסוף השיר: 'הם ידעו שכל הארץ היא איתם'. וזה מה שאני רוצה שהמתנחלים של היום יבינו: שלא כל העם איתם".
לאיציק בונים ממשמר הנגב חברים ותיקים בהתנחלות עפרה. "יום אחד" הוא מספר, "הגיעו אלינו אורחים מחו"ל, ולקחתי אותם ואת אבא שלי לסיור בעמונה. אנחנו רואים שם מישהי עם חצאית, בסנדלים, ואבא שלי אומר: 'הלא הם כבני דמותנו".
פוצ'ו: "בשנים האחרונות אוהבים להשמיץ את הקיבוצניקים - 'השמאלנים שקיבלו אדמות'. אבל הודות לקיבוצים שישבו לאורך הגבולות, יש לנו מדינה. ובלי 11 הנקודות, הנגב לא היה בידינו".
לוקחים את המנדט
ההיסטוריון וחוקר הציונות פרופ' אריאל פלדשטיין, חבר סגל בחוג ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל, מחזק את דבריו של פוצ'ו.
מימין: מנצ'ר מבארי ופרופ' אריאל פלדשטיין ממפלסים, ליד הבית היחיד שנותר עומד בשכונות הכרם והזיתים בבארי
(גדי קבלו)
פלדשטיין, תושב קיבוץ מפלסים שבעוטף, עוסק בחקר המנהיגות שצומחת מתוך משבר, בדגש על הרצל ובן-גוריון. "ב-1937, בעקבות המרד הערבי, הקימו הבריטים 'ועדת חקירה' בראשות הלורד פיל" הוא נותן סקירה היסטורית תמציתית. "להפתעתם, הוא כתב בדו"ח שלו שהבריטים חייבים לעזוב את ארץ ישראל, וצריך לחלק אותה לשתי מדינות: 80 אחוז מהשטח לערבים ו-20 אחוז ליהודים.
"בן-גוריון רואה את זה, ומבין דבר חשוב: גבולות 'ועדת פיל' סומנו על פי פריסת ההתיישבות היהודית. בנגב לא ישבו יהודים, ולכן הוא לא נכלל בשטח המדינה היהודית שהציע הלורד פיל. ואז בן-גוריון קיבל החלטה: מעכשיו משנים את פני ההתיישבות בנגב, ויהי מה.
"ב-1943 הוקמו הקיבוצים ניר-עם ויד מרדכי. בהמשך הוקמו שלושת המצפים - בית אשל, גבולות ורביבים. ואז 11 הנקודות, שהוקמו בן לילה בשיטה של חומה ומגדל". והכול, הוא אומר, מתוך הבנה כי "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו", ברוח המשפט המיוחס לטרומפלדור.
פרופ' פלדשטיין: "רק ביולי האחרון, הבנתי כמה אני פוסט-טראומתי ועד כמה הדחקתי את האירוע. עד אותו רגע התביישתי בכלל להגיד שעברתי משהו ב-7/10: איפה אני ואיפה החברים שלי בכפר עזה, או בבארי, או בניר עוז? וזה גרם לי לבכות בפעם הראשונה"
העיתוי שבו הוקמו 11 הנקודות, מסביר פרופ' פלדשטיין, אינו מקרי. "מלחמת העולם השנייה מסתיימת במאי 45', ובן-גוריון מבין שבריטניה נחלשת ושהכוח עומד להתחלק בין ארה"ב לברית-המועצות. והוא מבין שאם יחליט לעבות את ההתיישבות בנגב, בריטניה בחולשתה תתקשה להגיב. וכך החליט להקים את 11 הנקודות.
כשהגיעה לפה 'ועדת אונסקופ', ביוני 1947, ההתיישבות בנגב הביאה את הסחורה. אם ב'וועדת פיל' קיבלנו 20 אחוז מהשטח, בהמלצות של 'ועדת אונסקופ' אנחנו מקבלים 54 אחוז - כולל הנגב. 11 הנקודות ושלושת המצפים, סימנו את קו הגבול של המדינה היהודית שהוחלט עליה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר".
בריאיון איתו, שנערך בשדרות, מקפיד פרופ' פלדשטיין להפריד בין כובעו כחוקר לכובעו כתושב העוטף שהיה מפונה מביתו במשך עשרה חודשים.
"בדיוק אני מגיע עכשיו מכפר עזה, מהאזכרה לאופיר ליבשטיין ולבנו ניצן זכרם לברכה", מספר פלדשטיין. "באותו בוקר היינו בבית במפלסים. לא באמת ידענו מה קורה. הייתה הפסקת חשמל והאינטרנט היה מנותק. בשלב מסוים הבן שלי קיבל הודעה מחבריו בכפר עזה שאופיר נהרג. אופיר היה חבר. אמרתי, 'זה לא יכול להיות. בטח הם עישנו משהו'.
"חודשיים קודם לכן הבאתי את הסטודנטים שלי לסיור באזור, וקיבלנו סקירה מגורם צבאי. המסר שלו היה שזבוב לא יכול לעבור את הגדר. אז מחבל? בטח לא 250 הנוח'בות שפשטו על כפר עזה".
לקיבוץ שלו, מפלסים, נכנסו כ-40 מחבלים, אך הם נבלמו על ידי כיתת הכוננות ומספר קצינים חמושים שהיו בחופשת שבת. אבל מחוץ לקיבוץ, בעיקול מפלסים, התרחש טבח: עשרות מבלים שהצליחו להימלט מהנובה, נרצחו.
הכניסה לקיבוץ מפלסים עם תחילת המתקפה ב-7 באוקטובר
(מצלמת אבטחה של קיבוץ מפלסים)
אחרי 7 באוקטובר, כשהוא מפונה עם משפחתו למלון "דן אכדיה", החל פלדשטיין לכתוב מעין יומן. "קראתי לו 'יומן תקווה'. בכל שבוע בחרתי מילה אחת, וכתבתי עליה: פליט, בית, לוויה, מנהיגות. 119 מילים. סיימתי לכתוב אותו כשהחזירו את רן גואילי ז"ל, החטוף האחרון. ועכשיו הוא יוצא כספר.
"רק ביולי האחרון, כשקראתי את היומן לקראת עיבודו לספר, הבנתי כמה אני פוסט-טראומתי ועד כמה הדחקתי את האירוע. עד אותו רגע התביישתי בכלל להגיד שעברתי משהו ב-7 באוקטובר: איפה אני ואיפה החברים שלי בכפר עזה, או בבארי, או בניר עוז? וזה גרם לי לבכות בפעם הראשונה".
אתה מאמין שיישובי הנגב המערבי יחזרו לקדמותם אחרי מה שקרה פה ב-7 באוקטובר?
"זה לא פשוט", אומר פרופ' פלדשטיין. "הילדים שגדלים פה כבר 20 שנה, הנפשות שלהם מצולקות. בוודאי אחרי 7 באוקטובר. ולא רק של הילדים. וכשהמדינה נותנת לך מימון ל-20 פגישות טיפוליות לכל היותר, כשאין פסיכולוגים בעוטף וכשמרכזי החוסן קורסים, הצלקת רק מעמיקה. אי-אפשר להגיד: 'אנחנו רוצים לשקם את ההתיישבות בעוטף' בלי לשקם קודם את הנפש בעוטף".
המוכתר של משמר הנגב
את מה שפרופ' פלדשטיין חוקר בעין של היסטוריון, שמואל בונים חווה בעצמו.
שמואל, ניצול שואה שאביו נספה באושוויץ, עלה לארץ מבלגיה עם אמו ואחותו ב-1945, כשהיה בן 17. הוא התחנך בכפר הנוער בן שמן, והצטרף במקביל לפלוגת הכשרה שישבה בכפר-סבא. "בוקר אחד, בבן-שמן, אני פותח את העיתון ורואה שהוקמו 11 נקודות בנגב בלילה אחד, ובהן 'מצודת בורוכוב' - כך קראו אז למשמר הנגב.
"כשגיליתי שבגרעין של משמר הנגב יש חבר'ה מפלוגת ההכשרה שלי, קפצתי: 'איך הם עשו את זה בלעדיי?'. כי באמת שמרו על זה בסוד. והסוד לא דלף. אמרתי, 'אם ככה, אז גם אני'. עזבתי את בן שמן, והתסכול הגדול שלי זה שהגעתי שישה שבועות אחרי העלייה לקרקע, ליום ההולדת ה-18 שלי. 3 בדצמבר 46'. ומאז אני כאן".
תמצית הסיפור הציוני. מימין: שמואל בונים ובנו איציק
(צילום: גדי קבלו)
בכל אחת מהנקודות, בנוסף למפקד האזור (מא"ז), שהיה איש פלמ"ח, היה לפי התקן גם מוכתר, שהיה ממונה על הקשר עם האוכלוסייה המקומית. הוא היה חייב לדעת ערבית ולהכיר את המנהגים של הבדואים באזור. המוכתר של משמר הנגב היה בצלאל צ'ריקובר, בנו של ההיסטוריון פרופ' אביגדור צ'ריקובר.
"בכל נקודה הקימו מה שנקרא בערבית 'מעדפה', שזה כמו סלון", נזכר שמואל. "ערבי או בדואי לא יקבל אותך במטבח - הוא יקבל אותך ב'מעדפה'. אז הקמנו סככה כזו מקרשים, עם מזרונים ופינג'אן לקפה. בצלאל היה מסייר באזור, וכשהיה פוגש בדואי הוא היה אומר לו 'תפדל', ומזמין אותו ל'מעדפה'.
"וכאן נכנס לתמונה התפקיד השני של המוכתר - איסוף מודיעין. הוא היה ה-'8200' של אותם ימים. הבדואים היו מרכלים: 'אתה יודע, זה וזה נוסע הרבה לחברון'. ובחברון הרי ישבו הכנופיות. ואז בצלאל היה מדווח למטה ההגנה".
קצת יותר משנה אחרי העלייה לקרקע פרצה מלחמת השחרור והחל המצור על הנגב. "כ"ט בנובמבר תפס אותנו בגבעה הראשונה, אבל כבר התחלנו את ההעברה לגבעה הזו, היכן שהקיבוץ יושב כיום. כבר נולדו שני התינוקות הראשונים, וכמובן שפינו אותם ואת האימהות למרכז הארץ. גייסו פה את כולם, וגם קיבלנו תגבורת של אנשי פלמ"ח.
"ב-11 בדצמבר 47', יצאו חמישה חבר'ה ממחלקת הפלמ"ח של משמר הנגב לפטרול לאורך קו המים ונקלעו למארב שהציב אבו-מנצור, אחד הבדואים באזור. כל החמישה נהרגו".
למחרת נמצאו בשטח הגופות של נח דסקל, אברהם (אלברט) ברוקס וישעיהו (שייקה) ספקטור. גופותיהם של השניים הנוספים - מנחם חונן ומרדכי קלמן - לא נמצאו מעולם.
שמואל בונים: "עברו דרכי משהו כמו 30 אלף מבקרים מאז 7 באוקטובר. היו פה, למשל, שוטרים מתחנת עפולה, חבר'ה שהמושגים שלהם על קיבוצים זה לבנים, שמאלנים, בוגדים. הם באים לפה, ואני מסביר להם, והסיור נגמר בחיבוקים ונשיקות. כאילו הם גילו עולם אחר"
בתום המלחמה סיים הקיבוץ את המעבר לנקודה הנוכחית, כמה מאות מטרים מהמיקום המקורי. המבנה הראשון שהוקם כאן הוא צריף ששימש כבית ילדים וככיתות לימוד.
"קיבלו אז צריפים להרכבה מגרמניה ומכיוון שאסור היה לייבא כלום מגרמניה, קראו לזה 'צריפים שוודיים'", מספר איציק בונים. "יש צריף תאום בקיבוץ בארי". כיום משמש הצריף כבית המורשת של משמר הנגב, פרויקט שמוביל חבר הקיבוץ אלון דגני, 63, מורה דרך במקצועו ובן לדור המייסדים.
"אנחנו קיבוץ שאף פעם לא היה עשיר", אומר איציק. "הגיעו לפה אנשים מ-27 מדינות, כולל בלגים וצרפתים ומרוקאים וארגנטינאים. וכולם היו צריכים לחיות יחד. ולכן, הקיבוץ תמיד שם דגש על הצד החברתי: המורים הכי טובים ומדריכי הנוער הכי טובים ופעילויות התרבות הכי מגוונות. זה מה שהפך את משמר הנגב למה שהוא היום".
בגין דיבר על "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה", ובשני העשורים האחרונים הפכו אתכם ממש לאויבי העם.
"אם כבר מדברים על בריכות שחייה, יש כאן בריכת שחייה מ-1964, אחד המקומות הכי יפים בנגב. אנשים שואלים: איך זה שקיבוץ משמר הנגב, שהיה עני כל כך, בנה בריכה כזו מדהימה? ובכן, זה מכספי הפיצויים מגרמניה של החברים ניצולי השואה. הרצפה של בריכת השחייה זה מהפיצויים של אמא שלי. פעם בשנה אני בא לשם כדי לוודא שהרצפה עדיין קיימת".
"אי-אפשר להגיד: 'אנחנו רוצים לשקם את ההתיישבות בעוטף', בלי לשקם קודם את הנפש בעוטף". בית משפחת דבורי בבארי לפני 7 באוקטובר
(צילום: באדיבות המשפחה)
בשלוש השנים האחרונות, מארגן מנצ'ר סיורים בקיבוץ בארי. "עברו דרכי משהו כמו 30 אלף מבקרים מאז 7 באוקטובר", הוא מספר. "היו פה, למשל, שוטרים מתחנת עפולה, חבר'ה שהמושגים שלהם על קיבוצים זה לבנים, שמאלנים, בוגדים. הם באים לפה, ואני מסביר להם, ואני לא נראה לבן מדי. אדם ככל האדם. והסיור נגמר בחיבוקים ונשיקות. כאילו הם גילו עולם אחר".
ובאותו עולם, הנינים של שמואל בונים שהגיע מאירופה והנכדים של אברהם דבורי שהגיע מעיראק, ממשיכים את דרכם של מייסדי 11 הנקודות בנגב - ואת המפעל הציוני.
הסיפור שלנו
השבוע ייפתח בפעם ה-33 בגבעתיים פסטיבל "מספרי סיפורים" בניהולו האומנותי של יוסי אלפי, מאירועי התרבות המרכזיים והבולטים בישראל.
הפסטיבל מספר את הסיפור הישראלי, ומציג מגוון זוויות מבעד לעיניהן של דמויות מכל קצוות הקשת הישראלית.
בין האירועים המרכזיים השנה: "צלצולי פעמונים" - סיפורה של אהובה עוזרי; "50 שנה למבצע אנטבה"; סיפורים מ-100 שנות בן שמן, סיפורים מהמטבח של עדות ישראל וגם "על יד הגדר" - סיפורן של 11 הנקודות בנגב.
- פסטיבל "מספרי סיפורים", 23 בספטמבר עד 1 באוקטובר, תיאטרון גבעתיים.
