בשבוע הראשון של התמרון בעזה, ב-2 בנובמבר 2023, נקלע גדוד 13 למארב שהציב חמאס באזור ציר החוף. גדוד שריון 53, שהיה כפוף לגולני, שעט אל זירת ההיתקלות כדי לסייע לכוח שהותקף.
בעמדת המפקד של טנק המג"ד עמד סגן-אלוף סלמאן חבקה, גיבור הקרב בבארי. בנגמ"ש הפיקוד שצמוד אליו ישב אל"מ חנוך דאובה, בעל עיטור העוז ממלחמת לבנון השנייה.
גלריה
מימין לשמאל: אל"מ חנוך דאובה, משה לוי ומשה קרביץ. "מרגע שחוצים גבול, הדבר הכי חשוב זה החבר'ה שלך"
(צילום: טל שחר)
דאובה, שכבר היה בחופשת פרישה מצה"ל, הצטרף אל חבקה ללחימה כדי לתרום מניסיונו. "נכנסנו ללב המארב כדי לחלץ את גדוד 13", הוא משחזר. "נלחמנו בטווחים של מטר. היה שם מרחב חפור ובכל פעם המחבלים היו נעלמים ושוב חוזרים, נעלמים ושוב חוזרים. ואז סלמאן חטף כדור בחזה - ונהרג".
חנוך דאובה היה אז ללא תפקיד רשמי, אבל היה לו ברור שהוא תופס פיקוד. "להגיד לך שלא פחדתי? זה היה פחד אלוהים. הביצים שלי שיקשקו בקטע פסיכי. אבל זה לא ניהל אותי.
"בלבנון השנייה, כמ"פ א' באותו גדוד, חטפתי ארבעה קורנטים בטנק, אבל זה תופס רק גרם אחד בזיכרון שלי לעומת הרגע שבו אני קולט שסלמאן נפל, ומעכשיו זה עליי; אני מפקד על 500 איש בלחימה. 500 זוגות עיניים שדוקרות אותי בגב. וזה היה יותר כואב - פיזית - מכל נ"ט שפגע בי אי-פעם. זה הדבר הכי קשה בעולם.
"אתה שואל על פחד? ברור שיש פחד. גיבור הוא לא זה שמדבר בקול בריטון במסיבות עיתונאים; גיבור הוא מי שמתגבר על הפחד.
"ב-7 באוקטובר לפנות בוקר עוד הייתי במסיבה במועדון הקולאבו, אחי, על הרמקולים. משם ישר ירדתי לעוטף, עם אקדח גלוק. ב-8 באוקטובר פיקדתי על סגירת הפרצות בגדר בגזרת גדוד 77. החיילים לא העזו לצאת מהנמ"רים".
איך אתה, כמפקד, גורם להם לצאת מהנמ"ר הממוגן?
"אני יוצא ראשון. שמע, זה משהו שקשה להסביר".
משה לוי וגדי רפן אינם זקוקים להסברים. לוי הוא בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים. רפן קיבל את עיטור הגבורה אחרי מלחמת ששת הימים. שניהם איבדו יד. שניהם איבדו חיילים וחברים.
גדי רפן. "עשיתי מה שמצופה מקצין צעיר"
(צילום: דנה קופל)
40 חיילים וקצינים זכו מאז קום המדינה בעיטור הגבוה ביותר - שחולק בפעם האחרונה ב-1975. כמחציתם קיבלו אותו אחרי שנפלו בקרב. רק שבעה מגיבורי ישראל עדיין חיים.
את עיטור העוז, השני בדרגתו, קיבלו 218 לוחמים. אחד מהם הוא אל"מ במיל' משה קרביץ, סגן מפקד פלוגה במלחמת לבנון הראשונה. הוא הוענק בפעם האחרונה לגיבורי לבנון השנייה, בהם דאובה.
פגשנו את ארבעתם - לוי, רפן, קרביץ ודאובה - לשיחה על משמעותו של אומץ הלב אז והיום, במיוחד אחרי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל".
פורץ דרך בתעלה
המעשה שעליו קיבל סא"ל במיל' משה לוי את עיטור הגבורה התרחש על ציר "מכפלת" המוביל אל מעוז "בודפשט". היה זה המעוז היחיד בקו "בר-לב" שלא נכבש כל המלחמה, אבל כוחות קומנדו מצריים חסמו שוב ושוב את ציר הגישה אליו, רצועה צרה בין הים לביצות הטובעניות בצפון סיני.
ב-15 באוקטובר 1973 ניסתה פלוגת חרמ"ש סדירה מחטיבה 204 לפרוץ את הדרך למוצב הנצור - אך ספגה אבדות קשות. המשימה הוטלה אפוא על פלוגה ל' בגדוד חרמ"ש 128 - פלוגת המילואים של לוי.
"קיבלנו פקודה: 'יש על ציר מכפלת 30 אנשי קומנדו, תטאטאו אותם ותגיעו למוצב בודפשט", הוא מספר. "התחלנו לנסוע על הציר כשפתאום נפתחה אש תופת על הזחל"מים שלנו, כולל טילי סאגר. לא היו שם 30 אנשי קומנדו - אלא 280".
משה לוי: "אמרתי לעצמי, 'ארבעה חיילים כבר איבדתי. עכשיו אני צריך להחזיר הביתה את השבעה שנותרו'. ניסיתי לדרוך את העוזי, אבל לא הצלחתי. ואני מאבד דם בלי הפסקה. החלטתי: לפני שאני מת, אני לוקח רימון ומפוצץ את העמדה המצרית"
הסאגר הראשון פגע בזחל של הכלי שעליו פיקד. "אנחנו שומעים קליעים פוגעים בדפנות הזחל"ם. היה ברור שמי שמרים את הראש - חוטף כדור. לקחתי את המקלע, הרמתי אותו ביד ימין מעל הדופן כדי להשיב אש - ואז המצרים ירו טיל סאגר נוסף. הכנפונים שלו קטעו לי את היד והדם התחיל לפרוץ החוצה.
"ידעתי שאם הטיל הראשון פגע בזחל והטיל השני עבר למעלה, השלישי יפגע בול. אמרתי, 'חבר'ה, תקפצו החוצה'. קפצתי ראשון ואחריי עוד שבעה. חלקם נפצעו מהירי".
כשהמצרים ירו את הטיל השלישי, ארבעה מחייליו עדיין היו בתוך הזחל"ם. הפעם הפגיעה הייתה ישירה - וארבעתם נהרגו.
דאובה: "הכרת את כולם? עשיתם יחד מילואים?"
לוי: "בוודאי. הם היו חיילים שלי. אמרתי לעצמי: 'ארבעה חיילים כבר איבדתי. עכשיו אני צריך להחזיר הביתה את השבעה שנותרו'. ניסיתי לדרוך את העוזי, אבל לא הצלחתי. ואני מאבד דם בלי הפסקה.
"החלטתי: לפני שאני מת, אני לוקח רימון ומפוצץ את העמדה המצרית. לקחתי רימון רסס 26, פתחתי את הנצרה עם השיניים, החזקתי את הרימון ביד שנותרה לי והתחלתי ללכת לעבר העמדה".
החיילים המצרים, המומים למראה החייל הישראלי קטוע היד שהולך לעברם, חדלו מירי.
"ואז שיחררתי את הנצרה והעפתי את הרימון לתוך העמדה המצרית", משחזר לוי. "הרסיסים פגעו גם בי. אמרתי, זהו, עשיתי את התפקיד שלי, אני יכול למות עכשיו בשקט. אבל פתאום הרגשתי רצון להישאר בכל זאת בחיים. קמתי והתחלתי לנוע בחזרה לכיוון החיילים שלי. חייל מצרי בעמדה אחרת ירה בי וחטפתי כדור בגב".
"זה היה מחזה סוריאליסטי - לראות בן אדם קטוע יד שהולך ומפנה את עצמו", סיפר שמעון גלבוע, לוחם בפלוגה של לוי, בסרטון שהפיק חיל החינוך והנוער. "חיילי הקומנדו המצרים, אלה שלא נהרגו, התחילו לברוח".
"ואז הגיעו צנחנים על נגמ"שים לחלץ אותנו", מתאר לוי. "אמרתי, אני לא מתפנה עד שאחרון החיילים שלי פונה".
"הגאווה הגדולה ביותר היא שהמצרים לא יכלו להגיד שקו 'בר-לב' בידיהם". מלחמת יום הכיפורים, 1973
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ,במחנה, אברהם ורד)
18 חיילים מהפלוגה של משה לוי נפלו בקרב ו-35 נפצעו - אבל הדרך למעוז בודפשט נפרצה. "מבחינתי, הגאווה הגדולה ביותר היא שהמוצב לא נפל", אומר לוי. "המצרים לא יכלו להגיד שקו 'בר-לב' בידיהם".
שנה וחצי אחר כך, בחודש מאי 1975, הוענק עיטור הגבורה למשה לוי ולשבעה לוחמים נוספים - כולם חוץ ממנו קצינים. בתיאור המעשה נכתב כי לוי "גילה אומץ לב עילאי, חירוף נפש, קור רוח ודבקות במשימה".
מה מביא אדם לעשות מעשה שמנוגד לכל אינסטינקט אנושי, ועוד אחרי שאיבדת יד, כשאתה יודע שרוב הסיכויים שלא תצא בחיים?
לוי: "לא היה לי ספק שאני הולך למות. לא מהכדורים שלהם; מאובדן דם. עניין של דקות עד שאני מזדכה על ציוד. אמרתי, הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להחזיר את החיילים שלי הביתה. אלה שלא נהרגו. והצלחתי. כל השבעה נותרו בחיים".
פחדת?
"לא פחדתי. בדרך לקרב אתה אומר לעצמך: יש לי שני ילדים. מה יקרה אם אני אמות? מי יגדל אותם? אבל באותם רגעים, החיים שלך פחות חשובים".
דאובה: "ברגעים האלה, כל הדיבורים על ציונות ועל אלוהים זה חרטא בפיתה. מרגע שחוצים גבול, הדבר הכי חשוב זה החבר'ה שלך, החיילים שלך. וכמובן, המשימה. כל השאר מעניין לי את התחת. אתה, משה, הרגשת אחריות כלפי החיילים שלך, ולכן עשית מה שעשית. מפקד זה מפקד".
לוי מקבל את עיטור הגבורה מראש הממשלה רבין, הרמטכ"ל גור ושר הביטחון פרס. "פתאום הרגשתי רצון להישאר בכל זאת בחיים"
(צילום: דוד רובינגר)
איש עשיר, משה לוי. אנחנו יושבים במוזיאון הפרטי שלו במרינה בהרצליה. יש לו אוסף של 46 מכוניות עתיקות, 40 אלף בקבוקי יין ותמונות עם שועי עולם. וגם יאכטה ומטוס פרטי. בין ה"רולס רויס לימוזין" 1973 ל"פורד" מודל 1921 מוצג לראווה זחל"ם אמיתי, כמו זה שבו נפצע. על הקיר תמונות חייליו שנפלו בקרב והתעודה של עיטור הגבורה.
"תראה אותו", אומר חנוך, "הוא עשה מיליארדים. ואני יכול להגיד לך, בלי להכיר אותו, שמה שהוא עשה ביום כיפור זה הדבר הכי גדול שעשה בחיים שלו. האחריות כלפי החיילים זה הדבר הכי נורא והכי יפה שיש".
בין לבנון לעזה
דאובה, 46, הוא דור שלישי לגבורה. סבו, דוד, היה מפקד קיבוץ עין צורים במלחמת העצמאות ונפל בשבי הירדני. סבתו, טובה, לחמה בקרבות גוש עציון ונפלה גם היא בשבי הירדני.
טובה דאובה הלכה לעולמה בסוף 2023, בזמן שחנוך נכדה ושלושה מאחיו, כולם קצינים בדרגות סא"ל עד תא"ל, היו בעיצומה של הלחימה. כשיצא חנוך לאזכרה של סבתו, בתום השלושים, אירע הקרב בסג'עייה שבו נפלו מג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, אל"מ יצחק בן בשט (בנבה) ז"ל ושבעה קצינים וחיילים נוספים.
דאובה (משמאל) עם בנבה ז"ל. "היינו כמו בני זוג"
(צילום: אוסף פרטי)
"בנבה ואני היינו כמו בני זוג", מספר דאובה. "אנחנו רצים יחד מאז 2001. אני עוד שומר דפי קשר ממבצע ברפיח באינתיפאדה השנייה כששנינו מ"מים באותו כוח פלוגתי. היינו יחד בתמרון בעזה - עד שנהרג. זו הייתה בשבילי מכה מאוד קשה".
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה היה דאובה מפקד פלוגה א' בגדוד 53 של חטיבה 188. ב-8 באוגוסט 2006, בעיצומה של הלחימה בבינת-ג'בייל, נפצע אנושות סמ"ר מורן כהן מאשדות יעקב, לוחם בגדוד הסיור של הצנחנים. במהלך ניסיונות החילוץ נהרג סמ"ר אורן ליפשיץ ז"ל מקיבוץ גזית.
מח"ט הצנחנים פנה אל מג"ד 53, סא"ל משה כץ, וביקש ממנו סיוע בחילוץ הפצוע. דאובה התנדב לעשות זאת. כדי לסכן כמה שפחות חיילים, החליט לצאת עם טנק בודד - הוא ושלושה אנשי צוות.
"הייתה לי רק מפה 1:50,000 לא מעודכנת משנת 96'. אמרתי למג"ד: 'אין לי מפות ואין לי אבטחה. תביא לי מזל"ט שילווה אותי בדרך, יכווין אותי, ונסגור את הסיפור'".
השעה הייתה שלוש אחר הצהריים. "כמה דקות אחר כך עולה מזל"ט ברשת שלי ומתחיל להכווין אותי. אין לי מושג לאן נוסעים, אין לי מושג למי חוברים, כלום. ירדנו עם הטנק טרסות של שניים וחצי מטר תחת אש. נסענו 45 דקות בתוך הקסבה של בינת-ג'בייל, כשחיזבאללה מפרקים אותנו מכל הכיוונים.
"הגענו לנקודת החבירה עם הצנחנים. הם היו בתוך בית. נכנסתי עם התחת של הטנק לתוך הקיר של הבית, פתחתי מסדרון אחורי והם הכניסו פנימה את אורן, שכבר היה ללא רוח חיים, את מורן ואת ד"ר מנחם ביתן, הרופא במילואים של סיירת צנחנים.
"נתנו לנו נקודת ציון של מנחת מסוקים ואנחנו מתחילים לנסוע לשם: טנק עם ארבעה אנשי צוות, לוחם פצוע אנוש, רופא שמבצע בו החייאה ועוד לוחם הרוג. מגיעים לנקודה, נוחת המסוק. הטייס, אלוף-משנה במילואים שרון שילה, גבר שבגברים, קיבל צל"ש מפקד חיל האוויר על חילוץ אחר בלבנון השנייה. מותר למסוק להיות גג דקה על הקרקע. הוא היה ארבע דקות".
חנוך דאובה: "הלכתי לאסוף את הבת שלי מבית ספר, וקלטתי מישהו הולך בצד השני של הרחוב. הייתי משוכנע שזה בנג'י (רס"ן בנימין בנג'י טרקניסקי ז"ל - י"ק), שנפל בבארי כקצין אג"מ חטיבה 7. הוא היה אצלי מ"פ כמעט שנתיים. התחלתי לרדוף אחריו. בסוף נפלתי על איזה ילד מסכן מתל-אביב"
בדרכם חזרה חלפו ליד "שמורת טבע" - מתחם לחימה של חיזבאללה שמוסתר בתוך הסבך. "היה להם משגר קורנט. טיל נ"ט ראשון דופק את הטנק מאחור, לא חודר פנימה, אבל משבית לנו את כל מערכות החשמל. פגיעת נ"ט זה בומבה של החיים. כאילו התנגשה בך משאית. ממשיכים לנסוע ואז טיל שני חודר לתוך הטנק. כולנו נפצעים חוץ מהנהג. חטפתי רסיסים בכל הגוף. איתי, הטען שלי, נפצע קשה, ואני עם שתי אצבעות בתוך הצוואר שלו כדי לעצור את הדם.
"אחרי זה חטפנו עוד שני טילים. המשכנו לנסוע עד שחברנו לאחד המ"פים שחילץ אותנו, ומשם במסוק לבית החולים. הייתי פצוע בינוני פלוס. אחרי שמונה ימים חזרתי לפקד על הפלוגה".
זה לא מובן מאליו, לחזור ללחימה.
"יש לי 100 חיילים שאני אבא שלהם. אין פה דילמה".
אחד הרגעים הקשים ביותר עבורו היה כאשר התבשר כי מורן ז"ל מת מפצעיו במסוק בדרך לבית החולים. "מאז אין יום שאני לא שואל את עצמי מה עשיתי לא בסדר", אומר דאובה. "אם הייתי מגיע יותר מהר, אם הייתי נוסע שמאלה במקום ימינה, אולי הוא היה היום בחיים.
"אמרתי את זה להורים שלו, ניצה ושמוליק. אני מקווה שכל המפקדים בצה"ל עושים כמוני, ולא הולכים לישון מבלי לחשוב אם עשו הכול כדי להחזיר את האנשים שלהם הביתה בשלום".
עשית כל מה שאתה יכול. וקיבלת על זה את עיטור העוז.
"מה עוזר לי העיטור הזה אם מורן לא שרד? אני יכול לקנות איתו בסופר? הוא תלוי אצל ההורים שלי באיזה חדר".
הוא המשיך במסלול הצבאי והיה בין היתר ראש לשכתו של גדי איזנקוט כסגן רמטכ"ל, מג"ד 82 בחטיבה 7 ומפקד חטיבת קרייתי. אבל הצלקות מבינת-ג'בייל לא הגלידו.
"אני נכה צה"ל 50 אחוז על פוסט-טראומה" אומר דאובה. "זה כמו משקולת ענקית על הגב שלך. אתמול הלכתי לאסוף את הבת שלי מבית ספר, וקלטתי מישהו הולך בצד השני של הרחוב. הייתי משוכנע שזה בנג'י (רס"ן בנימין בנג'י טרקניסקי ז"ל - י"ק), שנפל בבארי כקצין אג"מ חטיבה 7. הוא היה אצלי מ"פ כמעט שנתיים. התחלתי לרדוף אחריו. בסוף נפלתי על איזה ילד מסכן מתל-אביב.
"הרוחות האלה הן חלק מהחיים שלי. אני הולך לישון איתן בלילה ומתעורר איתן בבוקר. בכל בוקר אני קם בצומת אדוטית-יזריס בבינת-גבייל. לא משנה אם אני בלונדון, בת"א או בדירה שלי בגני תקווה".
דאובה עם מח"ט גולני יאיר פלאי, בתמרון בעזה. "קצין, כשיש לחימה, יוצא להילחם. ואם צריך, גם למות"
(צילום: אוסף פרטי)
אחד המושגים שנכנסו ללקסיקון אחרי לבנון השנייה הוא ה"פלזמות" - מפקדים בכירים שישבו מול המסכים בחמ"ל במקום להיות בשטח. במלחמה הנוכחית התמונה הייתה שונה. שלושה מח"טים נפלו ב-7 באוקטובר - מח"ט דרומית אסף חממי ז"ל, מח"ט הנח"ל יהונתן שטיינברג ז"ל ומפקד היחידה הרב-ממדית, אל"מ רועי לוי ז"ל. מח"ט 401 אחסאן דקסה ז"ל נפל בלחימה בג'באליה ומחליפו, מאיר בידרמן, נפצע קשה בראשו בלבנון.
אבל לא כולם נהגו כך. מפקד אוגדת עזה דאז, תא"ל אבי רוזנפלד, קצין מוערך ובעל ניסיון קרבי עשיר שפיקד על שלדג ועל סיירת נח"ל ולחם בלבנון, בעזה ובאיו"ש, נשאר בחמ"ל המוגן כשמחבלים שטפו את מפקדת האוגדה.
"אין לי כלום נגד רוזנפלד, אני לא מכיר אותו", אומר דאובה. "אבל אין לי ספק שהוא היה צריך לצאת מהחמ"ל ולהילחם. ואם צריך, גם למות. אתה מפקד. יש לך אחריות. ויש אינטגריטי של קצין. קצין, כשיש לחימה, יוצא להילחם. מה זה חמ"ל? מה אתה עושה בחמ"ל?"
יהיו מי שיגידו: הוא מפקד אוגדה. המקום היחיד שבו יכול היה להשפיע על המערכה היה החמ"ל.
דאובה: "תמיד נוח לעמוד מאחור ולהגיד, 'אני עושה הערכת מצב'. אבל יש סיטואציות שצריך להיות מקדימה ולהילחם. כל החיים שלך כקצין קרבי מכינים אותך לרגע שבו אתה לוקח את האם-16, שם את הדרגות בצד - ויוצא להילחם.
"בסוף, לא באמת היה צבא ב-7 באוקטובר. אבל היו מלא לוחמים ומפקדים שבאו להרוג מחבלים. והכול בוואטסאפ. 'אחי, אני צריך שני טנקים'. 'שולח לך, אחי'. ותמיד אותם פרצופים; אנשים שאף פעם לא תראה באירועים חגיגיים של הענקת דרגות בקריה".
לכידות בתוך הטנק
האחריות והמחויבות שעליהן מדבר דאובה, הן אלה שהנחו גם את אל"מ משה קרביץ 41 שנה קודם לכן.
קרביץ, אז עדיין קצין צעיר, בוגר הפנימייה הצבאית בתל-אביב, היה סגן מפקד פלוגה א' בגדוד 53 של חטיבה 188 כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה. לימים יפקד דאובה על אותה פלוגה.
"הפלוגה הייתה מבוססת על ביינישים, בני ישיבות הסדר שהגיעו מהישיבות הצפוניות - קריית-שמונה, מעלות ורמת הגולן", מספר קרביץ. "הסגל היה חילוני, אבל האמון והלכידות בתוך הפלוגה היו מדהימים, וזה הוכיח את עצמו בלחימה".
איך בונים לכידות כזו?
"אדגים לך באמצעות סיפור קטן: היה לנו בחרמון כוח של שלושה טנקים. מחלקה. במחלקת טנקים יש 12 לוחמים. המ"מ ושני המט"קים היו חילונים. השאר דתיים. תשעה אנשים לא יכולים להשלים מניין לתפילה. מה עושים? הייתה תורנות בין אנשי הסגל שכל פעם מישהו אחר משלים מניין. המ"מ היה חניך ה'שומר הצעיר'. תפילה זה הדבר האחרון שמעניין אותו. אבל הוא הבין שזה חשוב לאנשים שלו".
"האמון והלכידות בתוך הפלוגה הוכיחו את עצמם בלחימה". הפלוגה של קרביץ בלבנון הראשונה
(צילום: אוסף פרטי)
הפלוגה של קרביץ פעלה במלחמה תחת גדוד 12 של גולני. "ביום חמישי לפנות בוקר, 10 ביוני 1982, היינו בהתארגנות באזור דאמור - ואז הגיעה פקודה: עוד מעט מתחילה הפסקת אש, צריך להספיק לתפוס את השטחים השולטים על ביירות. הקצו לזה כוח חטיבתי, ואנחנו בתוכו".
הקרב החל בסביבות עשר בבוקר. פלוגה א' בפיקודו של אפי מרג'י, עם שבעה טנקי "שוט" (צנטוריון), החלה להתקדם צפונה על כביש החוף הלבנוני - אוטוסטרדה של שלושה נתיבים לכל כיוון. הטנק של קרביץ היה אחרון בטור.
"חשבנו שאנחנו הולכים להילחם במחבלים של ערפאת", מספר קרביץ. "אבל מה שחיכה לנו היה גדוד קומנדו סורי, שנערך היטב במדרונות של כפר סיל ובשלוחות שיורדות מאזור בעבדה".
הסורים פתחו בירי נ"ט מאסיבי. "הטנק של סגן יניר גנדלסמן ז"ל חטף שלושה טילים ועלה באש. כל אנשי הצוות נהרגו. עוד טנק נפגע, אבל הצוות שלו הצליח להיחלץ. ואז נפגע טנק המ"פ. אפי נפצע והתותחן שלו, יוסף צבי לוי ז"ל, נהרג.
"הודעתי בקשר שאני לוקח פיקוד. הגעתי אליו לטנק וראיתי שהוא בוער. אפי ועוד שני אנשי צוות כבר חולצו. אמרו לי שעדיין יש בפנים פצוע. ירדתי עם מטף וניסיתי לחלץ אותו. זה היה התותחן יוסף. הוא כבר לא היה בחיים".
מאותו רגע עמדו לרשותו ארבעה טנקים בלבד. "שניים כשירים - שלי ושל קובי הרס"פ, ושניים עם תקלות טכניות שאפשר להתגבר עליהן. שמתי את הטנקים התקולים מאחור, בחיפוי, קובי ואני בחוד, והמשכנו להתקדם תחת אש תופת".
שמונה שעות נמשך הקרב. "בשלב מסוים אחד החיילים, משה זליקוביץ', ביקש לקרוא את תפילת הקרב ברשת הקשר הפלוגתית". בהקלטת רשת הקשר נשמע זליקוביץ' מתפלל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם".
איך החבר'ה הגיבו?
קרביץ: "זה השפיע עלינו בצורה מדהימה. למרות שאני לא אדם דתי, זה השרה עליי תחושת ביטחון שקשה להסביר אותה; לא שלוות נפש, אבל איזושהי אמונה שמכאן והלאה הכול יהיה בסדר; שנעמוד בכל האתגרים".
משה קרביץ: "כשיצאתי מלבנון בפעם הראשונה, עשיתי סיבוב בין המשפחות של שבעת הנופלים. הייתי צריך להסביר להן למה הילד שלהן מת, כשחלקם נהרגו בגלל החלטות שקיבלתי או פקודת הסתערות שנתתי"
התפילה חיזקה את הלוחמים, אך לא עצרה את הירי הסורי. "לקראת שקיעה הגענו לקו עמדות אחרון", משחזר קרביץ, "ואז אני רואה כדור אש מתקדם לכיווני. ירדתי במהירות לתוך הצריח והטנק הזדעזע. זה היה טיל נ"ט. אני עולה בחזרה ורואה שכיפת המפקד נמחקה. אם לא הייתי יורד בזמן, היית מדבר איתי עכשיו בסיאנס.
"טיל נוסף פגע במיכל הדלק. למזלנו, הוא היה ריק אחרי שעות של לחימה. כל אנשי הצוות הצליחו להיחלץ, חוץ מהטען של קובי, רב"ט אליהו בן עמי ז"ל. הלכתי לחלץ אותו, אבל הוא כבר לא היה בחיים".
יש ברגעים האלה פחד?
"מי שיגיד לך שהוא לא מפחד, הוא כנראה לא שפוי. אתה עושה את הדברים על אף הפחד. תחושת האחריות והמחויבות היא עצומה".
המחויבות היא גם למשפחות השכולות. "כשיצאתי מלבנון בפעם הראשונה, עשיתי סיבוב בין המשפחות של שבעת הנופלים. הייתי צריך להסביר להן למה הילד שלהן מת, כשחלקם נהרגו בגלל החלטות שקיבלתי או פקודת הסתערות שנתתי".
באפריל 1983 הוענק לו עיטור העוז. "אמרתי אז, ואני אומר גם היום, שזה לא רק העיטור שלי: קיבלתי אותו בשם הפלוגה כולה. בסוף, רוח הלוחמים היא זו שהניעה את הטנקים".
קרביץ, 66, תושב רעות, נשוי לדניאלה, אב לשלושה וסבא לנכדה, המשיך בקבע. כמג"ד טנקים לחם ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בתפקידו האחרון היה נספח צה"ל בהודו. כיום הוא מנכ"ל חברת Iron Brain, העוסקת בפיתוח מרכיבי AI למערכות צבאיות.
"מאחורי כל צל"ש ועיטור עומד סיפור". הפלוגה של קרביץ בלבנון הראשונה
(צילום: אוסף פרטי)
קרביץ רואה חשיבות רבה בהענקת אותות הוקרה על אומץ לב ומסירות נפש. "אתה צריך לייצר אתוס, ואת זה אתה עושה באמצעות סיפורים שיהוו השראה ודוגמה לדור הבא של הלוחמים. ומאחורי כל צל"ש ועיטור עומד סיפור".
חצי שנה לפני מלחמת לבנון הראשונה, התקיים מפגש בין פלוגה א' של דאובה לוותיקי פלוגה א' של מרג'י וקרביץ. "חנוך הכיר את הסיפור שלנו מלבנון הראשונה, ואני מניח שחיילי פלוגה א' של היום מכירים את הסיפור של חנוך מלבנון השנייה", אומר קרביץ.
"במלחמה הנוכחית וב-7 באוקטובר היו שפע של סיפורי גבורה, ואני חושב שצריך לקחת מקרי בוחן מאוד ברורים ומובהקים ולהעלות אותם על נס".
גדי וצבי בהדר גבורתם
על השולחן בסלון דירתם של חוה וגדי רפן ברמת-אביב, מונחת קופסה שבתוכה עיטור הגבורה והתעודה המפרטת את תיאור המעשה: "ביום ה-6 ביוני 1967, פיקד סגן גד רפן על מחלקת טנקים. בקרב על רכסי ג'נין נפצע מפקד הפלוגה. רפן נטל את הפיקוד, המשיך בהסתערות וכבש את היעד.
"לאחר הכיבוש גילה בטווח קרוב טנקי אויב, ונכנס עמם לקרב. הטנק שלו נפגע מספר פעמים והתפוצץ. ידו נקטעה והוא נכווה כוויות קשות. למרות כאביו ריכז את הצוותים שניצלו מטנקים אחרים שנפגעו, ארגן אותם ווידא את פינויים לבית סמוך. הוא שלט באנשים עד שחולצו, לאחר שעות אחדות".
"יש היום חבר'ה צעירים שעושים דברים הרבה יותר רציניים". עיטור הגבורה ותעודת הערכה שהוענקו לגדי רפן על גבורתו בשדה הקרב
(צילום: דנה קופל)
גם היום, רפן לא מבין למה קיבל את עיטור הגבורה. "עשיתי מה שמצופה מקצין צעיר. המ"פ שלי, חיים פורת (פחטר), נפצע. הסמ"פ היה בקרבות עם הסורים ברמת הגולן, אז תפסתי פיקוד. יש היום חבר'ה צעירים שעושים דברים הרבה יותר רציניים.
"כששואלים אותי איפה אני מחזיק את העיטור והתעודה, אני אומר: 'לא יודע, תשאלו את חוה'. ביקשת לראות, אז היא הוציאה את זה".
רפן, 81, בן קיבוץ עין חרוד, אב לארבעה וסבא לתשעה, הבכור שבהם לוחם ביחידה הרב-ממדית. כשפרצה מלחמת ששת הימים, פיקד רפן על מחלקת מילואים של טנקי שרמן בגדוד 39 של חטיבה 45, שלימים תהפוך לחטיבה 188. בששת ימי הלחימה נפלו 51 מלוחמיה.
בפזמון החוזר של השיר "עמק דותן" (להקת פיקוד צפון), שכתבה דליה רביקוביץ', מופיעה השורה: "וגדי וצבי בהדר גבורתם". גדי הוא גד רפן. צבי הוא נהג הטנק שלו, צבי סדן. "הילדים בקיבוץ רצו אחריי ואמרו לי שאני מקום ראשון במצעד הפזמונים", מספר רפן.
גדי רפן: "אחרי שנפצעתי, דאגתי לחלץ את שאר החבר'ה לבית המשאבות. צבי (סדן ז"ל) עזר לי כל הדרך. כעבור כמה שעות הגיע זחל"ם פינוי. התחלנו להעלות עליו את הפצועים, ובגלל המצב שלי לא הספקתי לעלות בעצמי. ואז ספג הזחל"ם פגיעה של פגז ירדני, וכל החיילים שהיו עליו נהרגו"
בבית השלישי של השיר כתבה רביקוביץ': "אז נפגע המשוריין ותאחז בו האש/ ותשעת הפצועים נלכדו בביתן/ שם נפלו גיבורים משריון וחרמש/ בעמק דותן".
רפן חוזר אל הסיפור הקשה שמאחורי השורות הללו: "אחרי שנפצעתי, דאגתי לחלץ את שאר החבר'ה לבית המשאבות. צבי עזר לי כל הדרך. כעבור כמה שעות הגיע זחל"ם פינוי. התחלנו להעלות עליו את הפצועים, ובגלל המצב שלי לא הספקתי לעלות בעצמי. ואז ספג הזחל"ם פגיעה של פגז ירדני, וכל החיילים שהיו עליו נהרגו".
"נשרפו", מעירה חוה.
גדי: "נהרגו, נשרפו, מה זה משנה? הם מתים. הלכו פייפן".
בתחילת שנות ה-70 החל לעבוד בצוות הפיתוח של טנק המרכבה. ב-1992 עזבו הוא ואשתו את הקיבוץ. בשנים האחרונות פעיל רפן במחאה נגד הממשלה. "שרים שלא שירתו בצבא, שלא תרמו כלום למדינה, שולחים חיילים לקרב", הוא אומר.
אלאור אזריה זכה בחוגי הימין לתואר "גיבור ישראל". מה אתה חושב על זה?
"זה מרתיח אותי. אלאור אזריה הוא פושע, לא גיבור".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.26
