"שכחנו איך אנחנו נשמעים כשאנחנו צוחקים"
שני כהן
"מאוקטובר הנורא אני זוכרת את הגלילה האינסופית, המבוהלת, של מראות מחרידים, את הקולות שנצרבו בתודעה לנצח, את העדויות המזעזעות שטילטלו את עולמנו.
"ומתוך הכאוס והפחד פתאום קפץ לי סרטון של החיילים, שכזכור היו משופעים בכל מה שהציבור יכול היה לתת באותה תקופה, מבקשים "עוד עזרה", מפורטת באופן כל כך מצחיק ומוצלח ושנון ומתוק.
"צחקתי בקול רם ומיד חשבתי שכולם צריכים לראות את זה, כי שכחנו איך אנחנו נשמעים כשאנחנו צוחקים, וכמה זה משחרר. ושלפעמים הצחוק מעורר איזה בכי כלוא, שגם לו צריך לתת מקום. אני מאמינה שהומור הוא דרך מעולה להתמודד. ובתקופה שהיה כל כך קשה להצחיק, זה היה מבריק ומבורך ושווה שיתוף, וככה יצא ששיתפתי בלי לחשוב.
שני כהן: "'ארץ נהדרת' עלתה 19 ימים אחרי 7 באוקטובר. הרבה סיפרו שזאת הייתה הפעם הראשונה שהם צחקו, ודרך הצחוק חלקם גם הצליחו לבכות ולתת לכאב מקום אמיתי"
"'ארץ נהדרת' עלתה 19 ימים אחרי 7 באוקטובר. עלינו לתוכנית בחרדה ומתח, ובסוף התוכנית הייתי בהלם מכמות התגובות המחבקות שבעיקר הודו לנו. מבול של הודעות שקראתי את כולן בהתרגשות.
"הרבה סיפרו שזאת הייתה הפעם הראשונה שהם צחקו, ודרך הצחוק חלקם גם הצליחו לבכות ולתת לכאב מקום אמיתי. כך או כך, זה דבר שהוא בריא לנפש".
כהן. "הייתי בהלם מכמות התגובות המחבקות"
(צילום: שי פרנקו )
- שני כהן (46), שחקנית, קומיקאית ומדבבת, נשואה ואם לשלוש בנות. מתגוררת בתל-אביב. תנחה את טקס הזיכרון הלאומי של משפחות 7 באוקטובר ביחד עם שורד השבי אלי שרעבי
"מהיגון והשכול, הפכתי לאדם כותב"
איל אשל
"הפוסט הזה נכתב ב-8 באוקטובר, אחרי שבמהלך כל השבת ניסינו ליצור קשר עם רוני או להבין איפה הבנות. כתבתי אותו בנשימה אחת ומתוך מצוקה גדולה.
"כיוונתי אותו לכל מי שיוכל לעזור לי, כי אף אחד מהצבא לא היה איתנו בקשר. מי שכן יצר איתנו קשר היה הנשיא, שהזמין אותנו לביתו, ושם התחלף לנו הדיסקט. הבנו שרוני איננה וייקח זמן למצוא אותה.
"כשאני מסתכל עליו, זה הפוסט התמים האחרון בחיי. כשעוד הייתה בי מחשבה ששלחתי את בתי בכורתי לצבא הטוב ביותר והחזק ביותר שידאג לה ויגן עליה. לצערי התבדיתי.
איל אשל: "כשכתבתי ציפיתי שמישהו מהצבא ייצור קשר, שראש הממשלה יתקשר. לא תיארתי לעצמי שדום השתיקה וההתעלמות יהיו כל כך מלאים, עד היום, ושאמפתיה וחמלה לא יגיעו. זו אכזבה שעדיין מלווה אותנו"
"במרחק הזמן לא הייתי כותב אותו אחרת, אבל כן הייתי בוחר תמונה אחרת. בחרתי בצילום ממסיבת סיום י"ב, כי זו התמונה הראשונה שקפצה לנו בדקה שכתבתי את הפוסט. לימים בחרנו תמונה אחרת, מהיום הראשון שלה בבסיס נחל עוז, תמונה שהפכה אייקונית.
"כשכתבתי ציפיתי שמישהו מהצבא ייצור קשר, שראש הממשלה יתקשר. לא תיארתי לעצמי שדום השתיקה וההתעלמות יהיו כל כך מלאים, עד היום, ושאמפתיה וחמלה לא יגיעו. זו אכזבה שעדיין מלווה אותנו.
"מאז הפכתי להיות אדם כותב. מתוך הצער, היגון והשכול גיליתי כישרון כתיבה שהלך והתפתח. היום אני כותב הרבה יותר טוב וחזק מאשר פעם".
אייל אשל עם תמונתה של רוני ז"ל. "זה הפוסט התמים האחרון בחיי"
(אביגיל עוזי)
- איל אשל (56), נשוי לשרון, אבא לסמלת רוני ז"ל, בת 19 במותה, יעל (20) ואלון (16.5). מתגורר בצור יצחק. ממייסדי ארגון "מועצת אוקטובר", שפועל להקמת ועדת חקירה ממלכתית. מרצה וכותב הספר "אבא בא", על 34 הימים שבהם חיפש את רוני בתו
"שמישהו ידליק את האור"
דנה אינטרנשיונל
"וחושך על פני תהום.
"כמה עצוב שהסטורי הראשון שהעלית אחרי 7 באוקטובר, תקף ורלוונטי גם לימים האלה. מי האמין ביום הנורא ההוא שהימים הרעים רק התחילו, ויותר משלוש שנים אחרי אנחנו עדיין מייחלים לסופם.
"האזעקה הראשונה החרידה את שלוות החג שלי בתל-אביב. שי התקשר מבוהל ואמר שיש שמועות על יותר מ-100 נרצחים במסיבה בדרום, ואני אמרתי שזה לא יכול להיות וכדאי להירגע עם השמועות ההיסטריות. מה שבא אחר כך היה מפלח לב, משנה חיים, כואב ואפל יותר מהדמיון. מה שהיה לא יהיה עוד.
"ישבתי בהלם מול הטלוויזיה בלי מילים. כלום. משהו בי התרוקן וכבה. הסטורי הראשון שהעליתי היה צילום מסך שחור ומשפט אחד: "וחושך על פני תהום". זה מה שהרגשתי. שהחושך והשחור עוטפים אותנו. ואין לי מה להגיד.
"כצאן לטבח במדינה שקמה כדי שזה לא יקרה שוב". הבריחה מהנובה
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
"יצאנו למלחמה והפוסטים הבאים שהעליתי, כשכושר הדיבור חזר, היו על החטופים. נדמה לי שחודשיים אחרי כתבתי: "והם עדיין שם במנהרות חמאס. יבוא יום ומישהו ייתן על זה את הדין".
"המחשבה על אזרחים שנתלשו מהמיטות בבוקר של חג ונלקחו באין מפריע לעזה, ועל מבלים שרקדו את החיים במסיבה ונחטפו ממנה בקלות, לא נתנה לי מנוח.
"התמונות של נשים, ילדים, בליינים וחיילים מובלים לעזה - במעבר חופשי ובמשך שעות - היו קשות מדי. כצאן לטבח במדינה שקמה כדי שזה לא יקרה שוב.
"הרגשתי שהחובה המוסרית שלנו כעם היא קודם כל לשחרר את כל החטופים. לא האמנתי לכל ה'בובע מייסעס' על ניצחונות במלחמה. פה פוצצנו, שם חיסלנו, והחיילים הגיבורים עשו את מה שפקדו עליהם, אבל כל עוד החטופים סובלים במנהרות, מבחינתי אנחנו מפסידים.
"העליתי שוב ושוב פוסטים עליהם. כאילו שמישהו ישמע. התראיינתי באנגלית לעולם. החטופים באו אליי בחלומות. לפעמים קמתי מזיעה ומבוהלת.
דנה אינטרנשיונל: "רציתי להאמין שגם כאן, מהמקום הנמוך הזה, אפשר יהיה להגיע למקום חדש ואחר בין שני העמים. אבל לא. 'חושך על פני תהום', גם עכשיו. שמישהו ידליק כבר את האורות"
"בפורים הראשון למלחמה החלטתי שאני לא מופיעה. בדרך כלל זה החג שלי - לא ברור לי למה ‑ אבל לא יכולתי ללבוש בגד נוצץ ולעשות את ההופעה השמחה הרגילה. משהו מהעצב של השביעי ומה שבא אחריו, עדיין חי בתוכי. מסרב לעזוב.
"כשניסיתי לחשוב על משהו אופטימי בימים הנוראים ההם של אחרי הטבח, נזכרתי שהרבה פעמים בהיסטוריה, אירועים רצחניים ושטופי רוע שזיעזעו את העולם, גרמו בטווח הארוך לשינוי חיובי. הטלטלה הובילה למקום טוב יותר.
"רציתי להאמין שגם כאן, מהמקום הנמוך הזה, אפשר יהיה להגיע למקום חדש ואחר בין שני העמים. אבל לא. 'חושך על פני תהום', גם עכשיו. שמישהו ידליק כבר את האורות".
דנה אינטרנשיונל. "החטופים באו לי בחלומות"
(צילום: ענת מוסברג)
- דנה אינטרנשיונל (57), זמרת, מתגוררת בתל-אביב
"היום הייתי כותב משהו אחר"
נעם חורב
"הטקסט נכתב ב-10 באוקטובר באופן אינטואיטיבי. בשלושת הימים הראשונים אחרי הטבח הייתי בהלם, ואז הרגשתי שאני צריך להוציא החוצה את המילים, וזה מה שיצא. אחר כך כבר כתבתי בלי סוף. הרגשתי אחריות לתעד את מה שקורה פה מבחינת הלך הרוח הציבורי.
"הטקסט הזה לא פורסם כשיר רגיל, כתוב, אלא כסלפי לאינסטגרם, וגם בסרטון רואים את הבלבול שלי. הוא התפוצץ עם מיליון צפיות, ומישהי כתבה לי: "הילדה שלי נחטפה, האם תוכל לכתוב לי שיר שיחזק אותי עד שהיא תחזור?" אני זוכר שראיתי את ההודעה, ואמרתי וואו, איפה אנחנו חיים?
"בפרספקטיבה של שלוש שנים, היום הייתי כותב משהו אחר, כי היום אני הורה. באותו זמן לא ידעתי מה זה שהילדה שלך יכולה להיחטף מהמיטה. היום, כשאני מסתכל על סיפורים כאלה, אז לשנייה אחת מחרידה אתה שואל מה אם זה הילד שלי? וזה לא נתפס.
נעם חורב: "בשלושת הימים הראשונים אחרי הטבח הייתי בהלם, ואז הרגשתי שאני צריך להוציא החוצה את המילים, וזה מה שיצא. אחר כך כבר כתבתי בלי סוף. הרגשתי אחריות לתעד את מה שקורה פה מבחינת הלך הרוח הציבור"
"כשאני מסתכל עליו, זהו טקסט תמים מאוד. היום אנחנו הרבה פחות תמימים לגבי הסיפור. ועל אף שלא קיבלנו תשובות, אנחנו מבינים שהיה מחדל. עם זאת, לא הייתי משנה בו כלום.
"עד היום, כשאני כותב טקסטים, הם תמיד עוברים דרך הפילטר של המלחמה. עוד לא השתחררנו מזה".
- נעם חורב (42), כותב ויוצר, נשוי ואב לדרור. מתגורר בתל-אביב. התערוכה "מפה נקום" שיצר עם הצלם זיו קורן, מוצגת בימים אלו על גג קניון עזריאלי בתל-אביב
"אני עדיין מחכה למהפכה"
עברי לידר
"באופן הכי כואב שיש, הפוסט הראשון שכתבתי אחרי 7 באוקטובר היה טקסט פרידה מחבר קרוב. פוסט פרידה מאביב.
"אביב ברעם היה מנהל הבמה שלי יותר מעשר שנים. וכשמישהו נמצא איתך כל כך הרבה זמן, הוא כבר לא רק האדם שאחראי שהכול יעבוד. הוא מכיר את האנשים, את הלחץ, את הבדיחות, את הרגעים שלפני ואחרי. ובמקרה של אביב - גם ממש כל בורג.
"הוא היה היהלום שבכתר ההפקה שלי ולב המשפחה שלנו. ופתאום הוא איננו. המוות שלו השאיר אחריו חלל עצום שאנחנו מרגישים עד היום.
"על הקבר הטרי שלו שרתי את "זכיתי לאהוב", השיר ששרתי גם בחתונה שלו ושל חלי. אני לא חושב שאי פעם אצליח לשיר אותו שוב בלי ששני הרגעים האלה יחיו בתוכי יחד. באמת זכיתי לאהוב אותו, ואת החיוך שלו שמלווה אותי עד היום.
עברי לידר: "קיוויתי שנהיה ראויים לאביב. שהמוות שלו, ושל כל כך הרבה אנשים טובים שחירפו את נפשם ב-7 באוקטובר ובמלחמה, לא יהיה לשווא. שניקח אחריות, נתקן, נבנה כאן מקום טוב וראוי יותר"
"מאז אנחנו עושים הכול כדי לא לתת לו להיעלם. בשיר "אביב" שכתבתי, בקעקוע שעשיתי לזכרו, בלזכור ולהזכיר אותו על הבמות, באירועים לזכרו, במהדורת היין עם יקב בת שלמה, בפרויקט הפיצה של החברים. כל אחד מאיתנו מחזיק עוד חתיכה ממנו, וביחד אנחנו שומרים אותו קרוב.
"על הקבר שלו הבטחנו: 'יהי זכרך מהפכה'. אני חושב הרבה על ההבטחה הזאת.
"קיוויתי שנהיה ראויים לאביב. שהמוות שלו, ושל כל כך הרבה אנשים טובים שחירפו את נפשם ב-7 באוקטובר ובמלחמה שאחרי היום הארור ההוא, לא יהיה לשווא. שניקח את הכאב הזה ונעשה איתו משהו - ניקח אחריות, נתקן, נבנה כאן מקום טוב וראוי יותר.
"אני עדיין מחכה למהפכה הזאת. ואולי גם רוצה להאמין שאנחנו עומדים על סיפה.
"נפרדתי מאביב בפוסט ההוא, אבל לא באמת נפרדנו. הוא נמצא איתנו בכל הפקה, כמעט בכל במה. אפילו החודש בהופעה בהיכל התרבות, פתאום הוא היה שם שוב. נזכרנו בו כולנו, ובאמצע השיר הדמעות חנקו אותי.
"יש אנשים שהחיים ממשיכים בלעדיהם, אבל הם ממשיכים איתך. אביב הוא כזה".
"על הקבר שלו הבטחנו: 'יהי זכרך מהפכה'". עברי לידר בלווייתו של אביב ברעם ז"ל
* עברי לידר (52), מוזיקאי, אבא לאלבי ואמיל צדוק, מתגורר ברשפון
"טקסט של מי שחשב שהגיע לתחתית"
יונתן שמריז
ההתכתבות האחרונה עם אלון שיונתן שמריז פרסם בפייסבוק ב-11 באוקטובר 23'
"הפוסט פורסם בפייסבוק ב-11 באוקטובר בסיטואציה בלתי אפשרית. מצד אחד חשבנו שאחי אלון מת, ומצד שני לא הייתה גופה. הוא הוגדר נעדר. רק שבוע אחר כך הבנו שהוא בחיים וחטוף.
"תמיד הייתי אדם כותב. אני כותב בעיקר מהלב, מנסה שאנשים יבינו את המורכבות של הדברים וגם את הפשטות. לפני 7 באוקטובר לא פירסמתי דברים. אולי מדי פעם. אולי במבצעים ומלחמות, אולי כשיהלי נולדה.
"היום, כשאני מסתכל על יונתן שכתב את זה, אני רואה אדם שחשב שהגיע לתחתית ולא ידע שיש עוד דרך למטה. אני זוכר שהייתי במצוקה גדולה. נרצחו 62 אנשים שאני מכיר, החברים הכי טובים, ההלוויות עדיין לא התחילו, ואנחנו מפונים. לא זכרתי אם ישנתי או אכלתי.
יונתן שמריז: "ככל שהזמן עבר התקדמתי בכל הכוח לתיקון, להשמיע את הקול של המחדל. ציפיתי שמישהו בממשלה יגיד 'כשלנו, פישלנו, ואנחנו הולכים הביתה', וזה לא קרה"
"הפרסום הזה היה אות מצוקה, ואולי סוג של תפילה שהוא יראה את זה, או מישהו יראה ויבין שאנחנו מחפשים את אלון וימצאו אותו. ואולי זה בכלל הספד.
"באותם ימים הייתי צריך את זה גם בשבילי, וזה מה שהיה הכי נכון לי להעלות.
"ככל שהזמן עבר התקדמתי בכל הכוח לתיקון, להשמיע את הקול של המחדל. ציפיתי שמישהו בממשלה יגיד 'כשלנו, פישלנו, ואנחנו הולכים הביתה', וזה לא קרה. לימים אפילו פירסמתי שוב את צילום המסך, אבל עם כיתוב אחר".
יונתן שמריז. "הפרסום הזה היה אות מצוקה, ואולי סוג של תפילה שהוא יראה את זה"
(צילום: אביגיל עוזי)
- יונתן שמריז (36), בן כפר עזה, מתגורר בשפיים, אחיו של אלון ז"ל, שנורה למוות על ידי כוח צה"ל בשג'אעייה. נשוי ואב ליהלי (5), לביא (2.5) ועוד תינוק בדרך. מייסד תנועת "קומו", ומפיק זו השנה השלישית את טקס הזיכרון הלאומי של משפחות 7 באוקטובר
"פוסט של הכרה שכשלתי כאמא"
אלמוג חולות
"הפוסט הראשון שכתבתי היה ב-17 באוקטובר. חמי רודנר הגיע להופיע במלון באילת. הקשבתי לכל השירים שהיו משמחים עד שהוא מגיע ל'גאולה'. אני מסתכלת על הילדה שלי בת השש שנרדמה עליי, ובבת אחת, לראשונה זה עשרה ימים, אני מבינה שכמעט איבדתי אותה.
"ואז עליתי לחדר וכתבתי את הפוסט בעשר דקות. ללא עריכות. הוא ממש נורה ממני מתוך מצב רגשי, כאילו עדיין חייתי את האירוע. זה היה פוסט של הכרה בזה שכשלתי כאמא כי האמנתי להבטחות שווא, והילדים שלי היו בסכנה אמיתית. וזה לא יקרה יותר.
אלמוג חולות: "אני מנסה לכתוב כבר שנה ולא מצליחה, כי מורכבויות החיים גדולות והפחד מציף. בפרספקטיבה של שלוש שנים אני עדיין בדרך לגאולה. וזה יותר ארוך וקשה ובודד ממה שחשבתי"
"אבל הפוסט שבאמת הכניס אותי לתודעה הכללית, הגיע ב-29 באוקטובר. גם הוא לופת קרביים, אבל שם היה לי את ההומור כמנגנון הגנה. הוא אמיתי לגמרי, כי בממ"ד היו קטעים שנקרעתי מעצמי מצחוק. היה רגע שאני על הרצפה, מחזיקה את הידית, וסהר הבן שלי רואה סרטונים ובחצי אוזן אני מזהה שם קרב יריות ואומרת לו: 'אתה יודע שאמא לא אוהבת כשאתה צופה באלימות', ובאותה שנייה משהו מעבר לדלת נשבר באלימות.
"אני שלמה עם הטקסט הזה כי הוא נבע ממי שהייתי אז, עם הפחד, החרדה, הכאב, הצחוק והאובדן העמוק של תחושת הביטחון בבית. זה היה רגע שובר לב. אני שמחה שיש תיעוד למה שעברנו, ועצובה ששלוש שנים אחר כך זה עוד לא נגמר.
"היום אני כבר לא משועשעת. אני מנסה לכתוב כבר שנה ולא מצליחה, כי מורכבויות החיים גדולות והפחד מציף. בפרספקטיבה של שלוש שנים אני עדיין בדרך לגאולה. וזה יותר ארוך וקשה ובודד ממה שחשבתי".
- אלמוג חולות (47), עו"ד ומגשרת. גרושה ואמא לסהר (11) ונרין (9). חברת קיבוץ נירים, מתגוררת בקיבוץ צרעה. מאז 7 באוקטובר מרצה על צמיחה מטראומה
פורסם לראשונה: 00:00, 25.09.26
