גם בשיחת וידאו משובשת מביתה שבפיליפינים, אי-אפשר להחמיץ את המצוקה על פניה של מריסל מקיפיי. היא מדברת בשקט, וכשהיא מספרת על השעות הארוכות בממ"ד בקיבוץ בארי ועל מעצרה בידי פקחי ההגירה, דמעות עולות בעיניה. "הרגשתי כאילו אני שוב ב-7 באוקטובר", היא אומרת.
בחודש שעבר נעצרה מריסל בידי פקחי רשות האוכלוסין וההגירה, לאחר שתוקף אשרת השהייה שלה פג כמה חודשים קודם לכן.
גלריה
נפשה נקשרה בו, במשפחתו ובקיבוץ. מריסל עם ברוך מאיר מבארי, בו טיפלה עד אוגוסט 2023
(צילום: באדיבות המצולמת)
מבדיקה שערכנו, עולה כי מריסל פנתה לעורך דין לשם הסדרת האשרה עוד לפני שפג תוקפה, אולם הגשת הבקשה התעכבה שלא באשמתה, ובעת שגורשה מישראל בקשתה עוד טופלה במשרד הפנים.
בדיון שנערך בעניינה, מריסל ניסתה להסביר את הנסיבות המיוחדות: הבקשה שנפלה בין הכיסאות, המשפחה שמעוניינת להעסיק אותה, הפוסט-טראומה שאיתה היא מתמודדת מאז 7 באוקטובר. דיין בית הדין למשמורת לא התרשם, והורה על המשך מעצרה ובהמשך על גירושה מהארץ.
אלא שעבור מריסל, ההרחקה אינה רק אובדן מקור פרנסה שבאמצעותו תמכה במשפחתה בפיליפינים. היא גם מנתקת אותה מהטיפול שהיא זקוקה לו כל כך, ומסביבה תומכת שמבינה מה עברה באותו יום.
"מאז הגירוש המצוקה הנפשית שלה הולכת ומחריפה". מריסל והכלבה לוסי מתחבאות בממ"ד בבארי ב-7 באוקטובר
(צילום: באדיבות המצולמת)
"בשביל אדם שמתמודד עם השלכות של טראומה קשה, יש משמעות לרצף, לקשרים בטוחים, לתחושת שייכות ולמערכת תמיכה שמכירה אותו ואת מה שעבר", אומרת עו"ס שביט ורד בר מארגון "רופאים לזכויות אדם", המלווה את מריסל בחודשים האחרונים. "בשיחות איתה מאז הגירוש, אני שומעת את המצוקה הנפשית שלה הולכת ומחריפה".
שקועה בטראומה
מריסל הגיעה לישראל ב-2021, וכמעט מיד החלה לעבוד בקיבוץ בארי. נפשה נקשרה בקיבוץ, במטפלות הפיליפיניות האחרות במקום, ובמיוחד בברוך מאיר ("אבא", בלשונה), שבביתו עבדה.
ברוך נפטר בחודש אוגוסט 2023, אך מריסל, שהייתה אהובה מאוד על בני המשפחה, המשיכה לגור בבית עד שתמצא לעצמה מעסיק חדש, ובינתיים מילאה את מקומן של מטפלות אחרות.
"בכיתי במשך תשעה ימים". מריסל עם ברוך ז"ל
(צילום: באדיבות המצולמת)
סוף השבוע של 7 באוקטובר אמור היה להיות האחרון של מריסל בבארי. בתו של מאיר, מיכל, הגיעה לפנות את הבית. "זה היה גם חג המשק והיום האחרון של הבריכה לעונת הקיץ", משחזרת מיכל.
מיכל ומריסל שהו בממ"ד עם בת משפחה נוספת ועם הכלבה של מריסל, לוסי, שמלווה אותה לכל מקום. "לא מבינות כלום, מפוחדות, מבוהלות", מתארת מיכל. רק אחרי כמעט יממה חולצו בידי צוות קלמנזון.
מריסל פונתה יחד עם שאר תושבי הקיבוץ למלון בים המלח, ושם החלה לעבוד כמטפלת של אביבה סלע בת ה-97, במקום גרייסי קבררה - המטפלת הפיליפינית האהובה שלה שנרצחה באותה שבת.
מלווה אותה לכל מקום. לוסי, כלבתה של מריסל
(צילום: באדיבות המצולמת)
לאחר תקופה, מריסל הבינה שהיא שקועה בטראומה ומתקשה לתפקד: "איך אטפל באחרים אם אני בעצמי לא מצליחה לישון?", שאלה בייאוש. היא יצאה לחופשה של כמה חודשים, טיפלה בעצמה, ובהמשך החלה לחפש משפחה חדשה לעבוד אצלה.
במקביל, פנתה לעורך דין על מנת שיגיש בשמה בקשה להארכת הוויזה. הבקשה, כאמור, נפלה בין הכיסאות ולא קודמה במשך חודשים ארוכים.
בתצהיר שמסר בהמשך אישר עורך הדין כי מריסל פנתה אליו בזמן, וטען כי הבקשה התעכבה מצדו בשל המלחמה.
"בכיתי במשך תשעה ימים"
באוגוסט האחרון, בשעת בוקר, היא נעצרה בעת שטיילה עם הכלבה לוסי. מאוחר יותר באותו יום, הייתה אמורה לנסוע עם מיכל לאזכרה של ברוך בבארי.
במהלך המעצר, היא מספרת בכאב, הייתה מריסל נכנסת לבכות בשירותים, כדי לא להעיר את העצורה שחלקה איתה את התא. "בכיתי במשך תשעה ימים", משחזרת מריסל, "בכל לילה היו לי סיוטים על האנשים שהכרתי בבארי".
מיכל מאיר: "מדינת ישראל לא יכולה לומר למריסל 'עופי לי מהחיים', אחרי מה שהיא עברה. היא זקוקה לטיפול שלה, בדיוק כמו שאני זקוקה לו מאז אותו יום"
הסבריה לא עזרו, וכך גם בקשת הערר שלה, שהוגשה באמצעות עורכת דינה סלוא מסראווה כנען, המייצגת אותה מאז שנעצרה, ובה הוסבר כי מריסל "מוכרת כנפגעת פעולות איבה ועודנה מקבלת קצבה חודשית".
מיכל, ששומרת עימה על קשר ומנסה לסייע לה, אומרת כי "מדינת ישראל לא יכולה לומר 'עופי לי מהחיים' אחרי מה שהיא עברה. היא זקוקה לטיפול שלה, בדיוק כמו שאני זקוקה לו מאז אותו יום".
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר:
"עד כה, לא הוגשה כל בקשה ברשות האוכלוסין וההגירה לקבלת מעמד במסגרת נוהל נפגעי פעולות איבה בעניינה של הפונה. ככל שתוגש בקשה מסודרת, היא תיבחן בהתאם לקריטריונים ולנהלים המקובלים".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.09.26
