"אמרתי: 'רק תגידו לי איך הוא נפצע'. ואז הקצינה החזיקה לי את היד ואמרה את המשפט הנורא

בערב שמחת תורה היו ידיו של סגן יואב מלייב מלאות עבודה. בארבעה מהטנקים של גדוד 77, שהיו פרוסים לאורך קו עזה, התגלו תקלות במערכות המחשוב. במהלך היום תיקנו יואב וחייליו שניים מהטנקים, ובתום ארוחת שישי החליט לצאת לשטח כדי לתקן את השניים הנותרים.
"אחד החיילים שלו אמר לו: "למה עכשיו? זה יכול לחכות לראשון", מספר אביו, אלכס. "יואב השיב: 'אף פעם אי-אפשר לדעת מה יקרה מחר בבוקר'. והם עבדו עד שתיים בלילה, החליפו את המחשבים התקולים והחזירו את הטנקים לכשירות". 
גלריה
סגן יואב מלייב ז"ל. "קצין הקשר הגדודי אמר: 'חשוב לי להגיד לכם שהבן שלכם היה גיבור ישראל"'
(צילום: באדיבות המשפחה)
כמה שעות אחר כך, ב-6:29, התברר עד כמה יואב צדק. "שואלים אותי אם יואב העריך שעומד לקרות משהו גדול. אני לא חושב", אומר אלכס. "אבל הוא תמיד הקפיד על כשירות ומבצעיות. 
"יואב היה הקצין התורן. כשהחל הירי מעזה הוא הפגין קור רוח, פקד על שניים מחייליו לשמור על פתחי המיגונית שבה התקבצו חיילי המפקדה, הרגיע חיילת שלו שהייתה בחרדה ואמר לה: 'כל הכבוד על הטנקים שתיקנת איתי, את יודעת מה זה עוד ארבעה טנקים על הגדר עכשיו? איזו עוצמה זו?'".
ד"ר מאיה כהן-מלייב: "תמיד אהיה אמא של יואב, עד יומי האחרון. אבל יש לי עוד שלושה ילדים בבית, ואני גם אמא של אחים שכולים. זה תפקיד בפני עצמו"
30 מחבלים הסתערו על מחנה יפתח, שם ישבה בין היתר מפקדת גדוד 77 של חטיבה 7. קומץ חיילים בהובלת יואב, סגן קצין הקשר הגדודי, נלחמו ובלמו אותם ברחבת הש"ג. המחנה לא נכבש, אך שישה חיילים נהרגו: סגן יואב מלייב, סמ"ר עידו הרוש וסמ"ר יובל בן יעקב, לוחמים בחפ"ק מג"ד; סמל נתנאל יאנג וסמל עילי בר שדה, לוחמי גדוד 13 של גולני; ורב"ט נעמה בוני, משק"ית הת"ש ששמרה בשער. 
במהלך פעולות החילוץ, פינוי הפצועים וטיהור המחנה נפלו גם קצין המודיעין הגדודי, סגן סהר טל, מש"ק הדת סמ"ר אוראל משה ורס"ן אריה צירינג, מפקד פלוגת תקיפה ביחידת "עוקץ" שהגיע עם כוחות התגבור. 
המסר האחרון מיואב
"בהודעה האחרונה ששלח לנו, יואב כתב: 'אני במרחב המוגן ויש עלינו גשם סגול'. בהתחלה חשבנו שהוא היה במיגונית ושם ירו בו", מספר אלכס, שפרש מקבע בדרגת אלוף-משנה ופיקד בין היתר על מפעל טנק המרכבה. 
"ואז, ביום ראשון בצהריים, התקשר קצין הקשר הגדודי ואמר: 'חשוב לי להגיד לכם שהבן שלכם היה גיבור ישראל'".
שלושה שבועות אחרי נפילתו, קיבלו הוריו את הפנקס שהיה בכיסו. בכתב יד רועד, כשהוא פצוע ומדמם, כתב יואב מסר אחרון: "20 הדקות הטובות בחיי, עלינו עד פה בזחילה. נפצעתי ויש מטח עכשיו, חושב עליך ואחשוב כל המסע, אני אוהב אותך".
המסר האחרון שיואב מלייב כתב בפנקסו, כשהוא פצוע ומדמם, לפני נפילתו בקרב
(צילום: באדיבות המשפחה)
17 קצינים וחיילים מגדוד 77 נפלו ב-7 באוקטובר. שישה מהם נחטפו לעזה לאחר נפילתם. הם המשיכו במורשת המפוארת של הגדוד שבלם את הסורים בעמק הבכא במלחמת יום כיפור. 
כך ב-7 באוקטובר וכך גם בלחימה בעזה ובלבנון. שם, בכפר א-טייבה, ב-6 באפריל 2026, נהרג סמל עידן פוקס ז"ל מרחפן נפץ של חיזבאללה. בת זוגו, יובל, תצפיתנית בגזרה, הייתה עדה לאירוע בזמן אמת.
מיטל פוקס: "אמרתי: 'רק תגידו לי איך הוא נפצע'. ואז הקצינה החזיקה לי את היד ואמרה את המשפט הנורא הזה. קרסתי. אחרי כמה זמן אמרתי לה: 'היה פה כנראה בלבול, אבל אני סולחת. תבררי שוב ותראי שזו טעות'. והיא המשיכה לחזור על אותו משפט, עד שהבנתי שזו לא טעות. עידן נפל"
אמו של עידן, מיטל, גננת במקצועה, הייתה בגן כשהגיעה הבשורה. מנהל מחלקת החינוך ביקש ממנה להגיע למשרדו. "ישבתי שם ואז הדלת נפתחת ונכנסים שתי קצינות וקצין", היא מספרת במפגש עם הוריו של יואב. "אמרתי להם: 'התבלבלתם בדלת'. אבל הם נשארו לעמוד. 
"אמרתי: 'רק תגידו לי איך הוא נפצע ומה המצב שלו'. ואז הקצינה התקרבה אליי, החזיקה לי את היד ואמרה לי את המשפט הנורא הזה... קרסתי. אבל אחרי כמה זמן אמרתי לה: 'היה פה כנראה בלבול, אבל אני סולחת. תבררי שוב ותראי שזו טעות'. והיא ממשיכה להגיד לי את אותו משפט נורא. עד שהבנתי שזו לא טעות. עידן נפל".
סמל עידן פוקס ז"ל. "ילד שתמיד עשה טוב"
(צילום: באדיבות המשפחה)
דווקא בימים הנוראים של השבעה, היא מצאה נקודת אור. "ירדנו למטה כדי לנסוע להלוויה, ואנחנו רואים שמישהו ארגן מצעד עם דגלים מהבניין שלנו לכיוון בית העלמין. 
לא ציפינו לכמות האנשים שהייתה שם. לראות את עם ישראל היפה, אנשים שלא הכירו את עידן, באים להגיד תודה ולתת חיבוק ולעזור. זה כל כך ריגש אותי. כי כזה עידן היה. ילד שתמיד עשה טוב".
לא רק אמא שכולה
שניהם היו אחים בכורים. עידן הותיר אחריו שלושה אחים: רני, עוז ורז. יואב הותיר אחריו אחות, טליה, ושני אחים - אבנר והראל.
משפחת מלייב עם יואב ז"ל. "כשיואב נפל, הרגשתי בתוך אפלה מוחלטת"  
(צילום: באדיבות המשפחה)
"בתשע בערב עדכנו אותנו שיואב פונה לבית החולים ברזילי באשקלון", מספרת אמו, ד"ר מאיה כהן-מלייב, ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר-אילן. "הגענו לשם תוך שעה, ובשתיים בלילה קיבלנו את הבשורה ממנהל בית החולים, פרופ' חזי לוי. 
"חצי שעה אחר כך התיישבה לידי מפקדת 'ר"מ 2', אמרה לי שהיא אחות שכולה וסיפרה לי איך אמא שלה צרחה בהלוויה - למה אלוהים לקח את הילד ולא אותה. היא ביקשה ממני שלא אעשה את מה שאמא שלה עשתה לה. 
"פתאום הבנתי שיש לי תפקיד; יש לי עוד שלושה ילדים בבית שחוו חוויה מטלטלת וצריכים אמא. אני אמא שכולה, אבל אני גם אמא של אחים שכולים, שזה תפקיד בפני עצמו. האמירה של הקצינה הזאת הצילה אותי. תמיד אהיה אמא של יואב, עד יומי האחרון. אבל ההבנה הזאת, שאני לא רק אמא שכולה, העניקה לי משמעות ומהווה עבורי מצפן".
אלכס: "כשיואב נפל, הרגשתי בתוך אפלה מוחלטת. כי הבנתי שאני לא יכול להחזיר אותו; שום דבר לא יכול לתקן את מה שקרה. וזה נכון. אבל יש הרבה דברים שכן אפשר לעשות. אחד התפקידים שלנו כהורים שכולים הוא לשפר את מה שאפשר - בחברה, בחינוך, בערכים, בבית. 
"יואב וחבריו לא עמדו מנגד, וגם אנחנו משתדלים לא לעמוד מנגד ולעשות טוב. זה עוזר לנו לנסות ולרפא את הפצעים הפתוחים".
"שלעולם לא יגלידו", מעירה מאיה.
מימין לשמאל: אלכס וד"ר מאיה כהן-מלייב, הוריו של יואב ז"ל, ומיטל פוקס, אמו של עידן ז"ל 
(צילום: ריאן פרויס)
מיטל מזדהה עם דבריו. "מרגע שעידן נפל לקחנו על עצמנו, גלעד בעלי ואני, להנציח את הטוב שלו. זה הפך למפעל חיים. וזה מתחיל בדברים הקטנים, שכל אדם יעשה מעשה טוב אחד ביום. 
"אתה נכנס למעלית ויש שם מישהו - תחייך אליו. תגיד שלום לשומר בכניסה, שלא ירגיש שקוף. זו הדרך הכי טובה להנציח את הנופלים. הרי לא סתם אומרים שהטובים ביותר הם אלה הולכים".
"לגמרי", מסכם אלכס.
על פיסת קרטון של אריזת קורנפלקס כתב מקסים אנטיס את מה שיהפוך לצוואתו. 
ב-2 באפריל 2026 ציינה לריסה אנטיס את יום הולדתה. בנה הצעיר מקסים, לוחם בסיירת נח"ל, היה אז בלבנון וידע שלא יוכל להגיע. הוא ביקש מאחותו ג'ניה לקנות לה זר פרחים בשמו, והפקיד בידיו של חבר שיצא הביתה פתק ובו נוסח הברכה שתצורף אליו: "אמא המון מזל טוב עד 120. מאחל לך בריאות, אהבה, אושר ואת כל הטוב שבעולם. אני אוהב אותך המון המון, גם מלבנון".
סמ"ר מקסים אנטיס ז"ל. "אמרתי להם: 'תגידו לי רק דבר אחד: הוא בחיים?'"
(צילום: באדיבות המשפחה)
יום לאחר שכתב את הפתק, נפל מקסים בהיתקלות עם מחבלים.
"מקסים נהרג ב-30 במרץ 2026, שלושה ימים לפני יום ההולדת של אשתי", מספר אביו, לאוניד. "ישבנו באוהל האבלים ופתאום אדי וג'ניה, אחיו ואחותו, קראו לנו לצאת החוצה. ואנחנו רואים את כולם עומדים במעגל, באמצע עוגת יום הולדת, ואומרים ללריסה מזל טוב, ונותנים לה זר פרחים. בדיוק כמו שמקסים ביקש במכתב. הוא רצה שנמשיך לחיות ושלאמא יהיה שמח".
הפתק עליו מקסים ניסח את ברכת יום ההולדת לאמו
(צילום: באדיבות המשפחה)
לריסה ולאוניד נכנסו למעגל השכול לפני כחצי שנה. דבורה ואלעד סעדון נמצאים בתוכו כבר שלוש שנים. בנם הבכור, סמ"ר הַלֵּל סעדון ז"ל, נפל בקרב הגבורה במוצב סופה בבוקר 7 באוקטובר. גם הוא היה לוחם בסיירת נח"ל. במפגש בין שני הזוגות, שאלתי אותם אם שמחה היא בכלל אופציה אצל הורים שכולים.
"זה לא יכול להיות אחרת", אמרה דבורה, "שלושה חודשים אחרי שהַלֵּל נהרג הייתה בר מצווה לבן הרביעי שלנו, סהר. התלבטנו, ובסוף חגגנו לפי התוכנית. אמרנו לו: 'אנחנו נשמח בבר המצווה שלך, ואנחנו גם נבכה ונדבר על הַלֵּל'. זה שאנחנו ממשיכים לחיות בטוב ושמחים בילדים האחרים שלנו, נותן הרבה יותר משמעות להקרבה שלו. 
"אני אומרת את זה גם לחבריו: הרי בשביל מה הוא רץ קדימה? בשביל להגן עליכם; שתמשיכו לחיות ולהגשים את עצמכם ולהיות מאושרים. רק החודש היינו בשתי חתונות של חברים שלו מהתיכון. הם הזכירו את הַלֵּל מתחת לחופה, ומשמח אותי לראות שהַלֵּל נשאר חלק מהחיים של חבריו. הם אפילו שולחים לנו תמונות עם סטיקרים שלו מטיולים בעולם".
סמ"ר הַלֵּל סעדון ז"ל. "משמח לראות שהוא נשאר חלק מהחיים של חבריו"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"גם חברים של לאוניד", אומרת לריסה. "הם לוקחים דגלים ומדבקות שלו לכל מקום. כשאני באה לבית העלמין, אני אומרת: 'מקסים, כבר היית בכל העולם'".
קרב בלימה הרואי
מקסים, בן לעולים ותיקים מאוקראינה, גדל בבת ים. הַלֵּל גדל באלעזר, ולמד בכפר הנוער "נווה שריה" שבבקעת הירדן. "הקימו שם חוות סוסים והַלֵּל התחיל ללמוד לרכב והתאהב בעולם הזה", מספרת אמו. "הוא השתתף בתחרויות, למד לאלף והדריך רכיבה. אחרי הצבא תכנן לטוס לחווה בטקסס, להפוך לבוקר אמיתי ולחזור לחווה בגולן. הוא היה קאובוי בנשמה. 
"כשנפל, הייתה לו בכיס בנדנה של בוקרים. אחרי נפילתו יצאנו למיזם גדול של שדרוג החווה והיא נקראת היום על שמו, חוות הַלֵּל".
הַלֵּל והסוס שכל כך אהב. "הוא היה קאובוי בנשמה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
הַלֵּל התגייס לסיירת נח"ל בנובמבר 2021 ושובץ בפלוגת "עורב". באוגוסט 23', החלה הסיירת לתפוס את הגזרה הדרומית ביותר של גבול עזה. "הם התלוננו שזה קו משעמם: אנחנו שומרים רק על חול וחול ולא עושים כלום", מספרת דבורה. 
בבוקר 7 באוקטובר הסתערו עשרות מחבלים על מוצב סופה. הַלֵּל, עם מפקד הצוות ולוחמים נוספים, ניהל קרב בלימה הרואי, אך בסופו של דבר הצליחו הנוח'בות לחדור למתחם, והלוחמים קיבלו פקודה להתבצר בחדר האוכל. בשבע וחצי בבוקר, בעת שהגן על מבואת הכניסה, הַלֵּל נהרג.
דבורה סעדון: "כשהַלֵּל נולד הוא נחנק מחבל הטבור ולא נשם. הוא היה מחובר למכונת הנשמה הרבה שעות. זה חצי נס שהוא חי. אבל אולי החליט מי שהחליט שהוא יחיה, ונתן לו מראש 21 שנים. כך שהרווחתי 21 שנים אתו. ואני נאחזת בזה"
16 מלוחמי סיירת נח"ל נפלו באותו יום ובהם מפקד היחידה, סא"ל יהונתן (ברנש) צור ז"ל ומפקד הפלוגה של הַלֵּל, רס"ן רועי צ'אפל ז"ל.
"ברגע ששמענו מה קורה בגבול עזה, הרמנו לו טלפון", מספר אלעד. "הוא לא ענה. בדיעבד אנחנו יודעים שהוא כבר לא היה בחיים. ביום ראשון, בשעות אחר הצהריים, אחד החבר'ה שנפצעו התקשר וסיפר לנו שהַלֵּל נהרג". 
מימין לשמאל: דבורה ואלעד סעדון, הוריו של הַלֵּל ז"ל, ולאוניד ולריסה אנטיס, הוריו של מקסים ז"ל 
(צילום: דנה קופל)
רק ביום שני הגיעו המודיעים אל בית משפחת סעדון. "החבר הזה עשה איתנו חסד גדול כי חסך מאיתנו עוד 24 שעות של חוסר ודאות", אומרת דבורה.
לצד ההורים, הסבים, סבא-רבא וסבתא-רבתא והאחים תמיר, נבו, סהר ואוראל, הותיר אחריו הלל בת זוג, אליאורה. ב-29 ביוני 2025 היא הפכה לאחות שכולה: אחיה, סמל ישראל נתן רוזנפלד ז"ל, נפל בקרב בג'באליה.
בני 21 לנצח
כשהַלֵּל נהרג, מקסים היה נער לפני גיוס. באפריל 2024 התגייס לסיירת נח"ל. 
"בפעם האחרונה שהיה בבית הוא סיפר שהם עומדים להיכנס ללבנון", נזכר לאוניד, שעונד את הדסקית של בנו. "אמרתי לו: 'אל תהיה גיבור. תשמור על עצמך'. הוא אמר: 'אל תדאג, אבא. אתה חושב שאני לא רוצה משפחה, ילדים? אל תדאג, יהיו לכם נכדים ממני".
משפחת אנטיס עם מקסים ז"ל (שני משמאל). "רצה שנמשיך לחיות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
אבל מקסים לא שמע בקול אביו. ב-30 במרץ השנה, בכפר בית ליף שבגזרה המערבית, הוא נהרג במהלך ניסיון לחלץ חבר פצוע. בהיתקלות נפלו גם מפקד הצוות, סרן נועם מדמוני, סמ"ר גלעד הראל וסמ"ר בן כהן זכרם לברכה.
זה היה בעיצומה של המערכה עם איראן. "הייתה אזעקה וכולנו ירדנו לקומה מינוס 1", מספרת לריסה. "ואז אחת השכנות מסתכלת בטלפון, ואומרת שהיה אירוע רב-נפגעים בלבנון. עלינו הביתה, פתחנו טלוויזיה - ולא אומרים כלום. 
"משש בערב עד 11 בלילה ישבנו מול הטלוויזיה. אנחנו גרים בקומה תשיעית, ופתאום שומעים את המעלית עולה ועוצרת בקומה שלנו. ואנשים יוצאים מתוכה. ואני מרגישה שהם עומדים מול הדלת. ואחרי דקה..." היא פורצת בבכי.
"דופקים בדלת", ממשיך לאוניד.
לריסה: "ואני אומרת לו, 'אל תפתח'. והם דופקים שוב. והוא פותח. ושלושה קצינים עומדים בדלת. ולאוניד אומר להם: 'תגידו לי רק דבר אחד: הוא בחיים?'".
"ואז הם אמרו שמקסים נהרג", מספר לאוניד, וקולו נשבר.
לאוניד אנטיס: "בפעם האחרונה שמקסים היה בבית הוא סיפר שהם עומדים להיכנס ללבנון. אמרתי לו: 'אל תהיה גיבור. תשמור על עצמך'. הוא אמר: 'אל תדאג, אבא. אתה חושב שאני לא רוצה משפחה, ילדים? אל תדאג, יהיו לכם נכדים ממני"
בן 21 היה מקסים בנופלו. גם הַלֵּל. "כשהַלֵּל נולד", מספרת אמו, "הוא נחנק מחבל הטבור ולא נשם. הוא היה מחובר למכונת הנשמה הרבה שעות. זה חצי נס שהוא חי. ובאזכרה של השנה לנפילתו, תפסה אותי המחשבה שאולי הוא בכלל לא היה אמור לחיות. והחליט מי שהחליט שהוא יחיה. ונתן לו מראש 21 שנים. כך שהרווחתי 21 שנים אתו. ואני נאחזת בזה".
בשעת צהריים הגיע הכוח הצבאי הראשון למתחם הנובה: מפקד גדוד "שקד" של גבעתי, שני מפקדי פלוגות ולוחמי החפ"קים שלהם. צוות מצומצם של 12 קצינים וחיילים, שתפסו באותה תקופה קו בשומרון. 
אחד המ"פים היה רס"ן אביחי מולה. אשתו לילי הייתה אז בחודש השביעי להריונה. "אם אני לא חוזר בחיים", כתב לה, "תקראי לילד ליאם".
רס"ן אביחי מולה (משמאל) וסמ"ר ש'. "אנשים נהרגו, אני לא אעמוד לזכרם?" 
(צילום: דנה קופל)
הוא זוכר כל רגע ורגע: איך הגיעו אל הטנק המושבת שסביבו התקבצו עשרות מניצולי הטבח. ואיך התקדמו משם אל מתחם המסיבה, מרחק של כ-400 מטר שבמהלכו נתקלו שלוש פעמים במחבלים. 
"בהיתקלות השנייה", מספר מולה, "חיסלנו מחבלים שסחבו גופה של ישראלי וניסו לחטוף אותו. הידיים שלו היו קשורות". 
הוא זוכר גם איך הגיעו למכולת האשפה הצהובה שבה הסתתרו 17 איש, עד שמחבל גילה אותם וירה פנימה צרור. "כשפתחנו אותה, 11 כבר היו מתים. הייתה שם בחורה אחת, נעמה, שנפצעה קשה מאוד בעורק הראשי, והיינו צריכים לעצור את הדימום. ברוך ה', היא בחיים". 
וגם את תאי השירותים הכימיים הוא זוכר ("אתה פותח תא ונופל עליך זוג ירוי, מת"). ואת שני מתחמי הבר שהפכו לגאיות הריגה ("בבר השני, שהמחבלים ירו עליו RPG, הייתה ערמת גופות מטורפת. הצלחנו להציל שם שני אנשים חיים").
והוא זוכר גם רגע אנושי אחד, שהמחיש לו את חוסר האונים. "חילצנו בחור שהסתתר מתחת לקרוואן של ההפקה. איך שהוצאתי אותו, הוא הביא לי סטירה לפנים וצעק: 'איפה הייתם עד עכשיו?' קיבלתי את זה באהבה. אמרתי לו שאני מצטער. אבל זה טלטל אותי. אחרי שנפצעתי, הוא בא לבקר אותי בשיקום".
משפחות שכולות ליד המכולה שבה נרצחו יקיריהן   
(צילום: ריאן פרויס)
הכוח שבפיקודו של המג"ד יאיר אטיאס הציל רבים, מנע חטיפות נוספות וחיסל כ-15 מחבלים, אבל מולה מייסר את עצמו במחשבה שיכלו לעשות יותר. "החבר'ה במכולה נרצחו כשהיינו בהיתקלות בדרך מהטנק אל מתחם המסיבה. אם היינו מגיעים רבע שעה יותר מוקדם, הם היו היום בחיים".
סמ"ר ש' מקריית עקרון, לוחם באותו גדוד שהתגייס חצי שנה אחר כך, מאזין  לסיפורו של מולה. "אתה עושה לי פומו (חרדת החמצה)", הוא אומר. "למדתי במסגרות חרדיות ולא ידעתי אם אתגייס או לא. דחיתי את הגיוס בשנתיים. אם לא הייתי דוחה, יכולתי להיות איתך שם בנובה".
ב-11 באפריל 26' נפצע ש' בהיתקלות בבינת-ג'בייל. "הייתי אמור לצאת לקורס קצינים. כשפינו אותי אמרתי למ"פ: 'איך אני אצא ככה לבה"ד 1?' והוא אמר: 'אתה תצא, הכול טוב'. ברמב"ם פתחו לי את הבטן כדי לסדר את העניינים". 
לקורס קצינים הוא לא יצא, אבל עכשיו מחפש ש' תפקיד בקבע לחזור אליו.
"אם היינו מגיעים רבע שעה יותר מוקדם, הם היו היום בחיים". אנדרטת נרצחי הנובה
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
ביום ראשון השבוע השתחרר מולה מהצבא אחרי 11 שנות שירות, ועוד שלוש שנים בפנימייה הצבאית בחיפה. הוא עבר מסע שיקום מפרך אחרי שנפצע מרסיסי רימון בקרב הגבורה בקיבוץ כיסופים, לשם הגיע עם חבריו בתום הלחימה בנובה. 
מלבד פגיעות הרסיסים, כליותיו נהרסו מההדף והוא נאלץ לעבור השתלת כליה. "התורם הוא בחור שלא הכרתי לפני - מילואימניק, דתי, גבר-גבר מיצהר", מספר מולה.
ההשתלה התקיימה בערב יום הזיכרון. "אחרי הניתוח אסור לעמוד על הרגליים 24 שעות. התעוררתי למחרת בבוקר, ואמרתי: 'ימות העולם, אני עומד בצפירה'. ביקשתי ממישהו להרים את הדגלים של 'מסייעת שקד', וכשהתחילה הצפירה קמתי מהמיטה, עמדתי והצדעתי. אנשים נהרגו, אני לא אעמוד לזכרם?".
רס"ן אביחי מולה: "חילצנו בחור שהסתתר מתחת לקרוואן של ההפקה. איך שהוצאתי אותו, הוא הביא לי סטירה לפנים וצעק: 'איפה הייתם עד עכשיו?' קיבלתי את זה באהבה. אמרתי לו שאני מצטער. אבל זה טלטל אותי. אחרי שנפצעתי, הוא בא לבקר אותי בשיקום"
סמ"ר ש' שולף מארנקו דף 4A. "יש לי פתק עם שמות כל הנופלים של הגדוד מתחילת המלחמה. השם האחרון שנוסף לרשימה הוא לוחם מהפלוגה שלי שנפל בלבנון ב-5 ביוני".
אחרי ההשתלה שקע מולה לתהומות ואובחן עם פוסט טראומה. "ממ"פ לוחם אתה הופך לגרוטאה. אפילו לא יכולתי להרים את ליאם. ותוסיף לזה את כל החברים שלי שנהרגו". 
מצבו השתפר מאז, אבל המשפט הזה - "איפה הייתם עד עכשיו?" - ירדוף אותו לתמיד.