אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה, פינוי ונדודים, נפתח מחדש בית הספר היסודי "הנדיב" במטולה. הילדים שמחים לחזור לשגרה, וכמו בני גילם ברחבי הארץ מחפשים תחושת שייכות חברתית בכיתות החדשות, בתחביבים ובמשחקים, אבל הדרך לשיקום תחושת הביטחון והשייכות שלהם עוד ארוכה.
כיום לומדים בבית הספר 42 תלמידים בשלוש כיתות דו-גילאיות: 14 תלמידים בכיתות א׳–ב׳, 12 בכיתות ג׳–ד׳ ו-16 בכיתות ה׳–ו׳. "המבנה שופץ וחודש, אבל האתגר הגדול אינו מסתכם בשיקום הקירות", אומרת מנהלת בית הספר, אידה זינגר, שקיבלה על עצמה את פתיחתו ואת ניהולו. "המשימה המורכבת יותר היא להחזיר לילדים את תחושת הבית, הביטחון והאמון בעתיד".
"המסגרת הקטנה מאפשרת לצוות להעניק יחס אישי ולזהות קשיים שאינם תמיד ניכרים בציונים או בהתנהגות בכיתה", אומרת זינגר. "אי אפשר לצפות מילד שעבר כל כך הרבה פשוט לפתוח מחברת ולהמשיך מאותה נקודה שבה הפסיק לפני המלחמה. כבית ספר קטן יש לנו יכולת לתגבר, לפצל לקבוצות קטנות ולאפשר למידה אישית".
כשזינגר הקריאה לתלמידי כיתות א׳–ב׳ את סיפור הילדים "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג, היא שאלה את הילדים אם הם יודעים מה פירוש המילה "להשכיר". התשובות שקיבלה המחישו לה עד כמה המציאות שעברו שינתה את עולמם של ילדים בני שבע ושמונה. "כשהיינו במלחמה גרנו שם", השיב אחד הילדים. ילדה אחרת הוסיפה: "זה לא היה הבית שלנו, אבל גרנו בבית של מישהו אחר".
לומדים להפסיד ולפרגן
לצד מקצועות הליבה מתקיימות כחלק מיום הלימודים פעילויות כלבנות, ברייקדאנס וכדורסל, במסגרת תפיסת "החינוך השלם" שמקדמת המועצה המקומית מטולה. "חינוך שלם הוא חינוך שרואה את הילד כולו: את הגוף, את הרגש, את הקשרים שלו ואת הלמידה. הילדים שלנו חזרו למטולה אחרי תקופה ארוכה של עקירה ואי-ודאות, והיה לנו ברור שהריפוי לא יקרה רק בתוך הכיתה. הוא קורה בתנועה, במגע, במשחק ובחוויה של הצלחה. בכלבנות, הכלב הוא עוגן רגשי. הוא לא שופט, לא מצפה – פשוט נמצא שם. ילדים שמתקשים לדבר על מה שעובר עליהם נפתחים מולו, נרגעים באמצעות הליטוף והקרבה ולומדים אחריות, אמפתיה וזיהוי הצרכים של האחר.
(בית ספר הנדיב)
"ברייקדאנס הוא דרך לפרוק אנרגיה ומתח באמצעות הגוף, ובאותו זמן לבנות ביטחון. כל תנועה חדשה שמצליחים בה היא הוכחה קטנה לכך ש׳אני יכול׳. יש כאן גם ביטוי אישי, יצירתיות וחופש, ומעגל שבו כולם מעודדים זה את זה. כדורסל הוא משחק קבוצתי שמחזק שייכות, שיתוף פעולה ועמידה בכללים. הילדים לומדים לפרגן, להתמודד עם הפסד ולחגוג יחד. בקהילה קטנה כמו שלנו, הקבוצה הופכת לעוד בית".
הילדים, היא מספרת, מגיבים בהתלהבות: הם מחכים לפעילויות, מדברים עליהן ומספרים להורים. "אנחנו רואים ילדים רגועים יותר, מחוברים יותר זה לזה ועם יותר חיוך. תחושת המוגנות נבנית מתוך שגרה טובה, מבוגרים קשובים וחוויות משמחות. המטרה היא שכל ילד ירגיש שייך, מוגן ושיש לו כוחות", אמרה.
אידה זינגר, מנהלת בית הספר ליד החלון במשרדה
(צילום: אפי שריר)
אמה וולף, תלמידת כיתה ו׳, אומרת: "אני ממש שמחה לחזור הביתה, ושיש כאן הרבה דברים שלא היו בבית הספר הקודם – בעיקר הספורט והתנועה". גילי, תלמיד כיתה ג׳, הוסיף כי ההפסקה מהלמידה באמצע היום מסייעת לו ללמוד.
עלמה אסור, תלמידה בבית הספר, אמרה שהיא מרגישה בטוחה יותר ללמוד קרוב לאמה ולביתה, וכי החוגים במהלך יום הלימודים מאפשרים הפוגה מהלמידה ונותנים לה כוח להמשיך.
ילד צריך שיראו אותו
זינגר עצמה, תושבת קיבוץ מעיין ברוך הסמוך לגבול לבנון, מכירה מקרוב את מחיר העקירה. גם היא פונתה מביתה ושירתה במילואים כמודיעת נפגעים, תפקיד שבמסגרתו נדרשה להגיע לבתי משפחות ולהודיע להן על נפילת יקיריהן.
במקביל להתמודדות האישית, היא ליוותה במשך שלוש שנים תלמידים מכיתה ז׳ ועד ט׳ בחטיבת אורט דנציגר בקריית שמונה, שם שימשה רכזת שכבת ט׳. הניסיון שצברה שם מלווה אותה גם בתפקידה החדש. "ראינו עלייה באלימות ובחרדה. הילדים התחילו ללמוד, הפסיקו, חזרו ושוב הפסיקו. הפערים נשארו. היינו צריכים לבנות מחדש את תחושת המסוגלות שלהם. זה מה שאני מנסה לעשות גם כאן. הילדים אוהבים לבוא לבית הספר ומרגישים שזה הבית שלהם".
בית הספר "הנדיב" במטולה
(צילום: מועצת מטולה)
המושבה מטולה
(צילום: דוברות מועצת מטולה)
גם הנוף הנשקף מחלון משרדה ממחיש עד כמה החזרה לשגרה מורכבת. מבצר הבופור בלבנון נמצא במרחק של כשישה קילומטרים בקו אווירי. לעיתים היא רואה עשן, ולעיתים נשמעים קולות נפץ. "מי שלא גר כאן לא יכול להבין את זה", היא אומרת. "לפעמים שומעים רעש או רואים עשן, והילדים כבר לא נבהלים כמו פעם. זה הפך לחלק מהמציאות שלהם".
זינגר גדלה כנערה בסיכון, והחוויות שעברה חיזקו בה את ההבנה עד כמה מבוגר משמעותי ומסגרת תומכת יכולים לשנות את מסלול חייו של ילד. לצד עבודתה החינוכית, היא ומשפחתה פתחו את ביתם לצעירים הזקוקים למסגרת תומכת.
כעת היא מבקשת להרחיב את העשייה ולהקים בצפון בית חם לבני נוער בסיכון. לשם כך כבר הקימה עמותה וגייסה אנשי מקצוע. המסגרת המתוכננת תיקרא "הקן – הבית שרואה אותך", לזכר סבתה פייגה, שגידלה אותה והעניקה לה את הבית הבטוח שהיה עבורה קן מגונן. "המלחמה רק חיזקה אצלי את ההבנה שיש ילדים שצריכים מקום כזה", היא אומרת. "לא מדובר רק בנוער שמסתבך עם החוק, אלא גם בילדים שנופלים בין הכיסאות, שאין להם למי לפנות או מקום שבו הם מרגישים שרואים אותם".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.10.26
