בסלון דירת "עמידר" של לילך אלמקייס בלוד מונחים בערבובייה כביסה שלא קופלה, מכתבים מהביטוח הלאומי, צעיפי "הפועל" של הילדים המתבגרים ובגדיו של סב המשפחה, בשנות השמונים לחייו. בקרוב, אם לא יקרה נס של הרגע האחרון, היא צריכה להתחיל לארוז. שלושה דורות, חמישים שנות חיים, יתקפלו לתוך ארגזי הקרטון ויעברו מכאן. איך, לאן, ובעיקר מאיזה כסף בדיוק - היא עדיין לא יודעת. "בעצם אני צריכה כבר להתחיל לארוז", היא אומרת, "אבל אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לספר לילדים שאין לנו בית".
צו הפינוי ממשרד השיכון הגיע לפני כחודשיים. מועד הפינוי: אמצע דצמבר. במשרד השיכון אומרים שההליך נמשך כבר תקופה ארוכה, וכי אזהרות לקראת הפינוי המתבקש נשלחו כבר לפני חודשים ושנים. גם לילך, אם חד-הורית לשלושה ילדים, זוכרת טלפון שהגיע מ"עמידר" וממשרד השיכון כבר לפני כארבע שנים, במהלך השבעה על אמה, שהדירה רשומה על שמה. לאחר פטירת האם, דרש משרד השיכון מהמשפחה להתפנות מהדירה - משום שהזכאות על הדירה היתה רשומה על שם האם בלבד.
280 צווי פינוי
לאורך השנים, אומרת לילך, הצהירה האם על עצמה כגרושה. ככל הנראה עשתה זאת על מנת שהחובות הרבים של בעלה לא יירשמו על שמה ועל מנת להגן על ילדיה. בפועל, האב המשיך לגור בדירה כל השנים. "לא ידענו מזה", אומרת לילך. בני המשפחה משערים שהאם גם הצהירה על עצמה כגרושה וכאם חד-הורית על מנת להגדיל את סיכוייה לרכוש את הדירה, במסלול שהיה פעיל באותה התקופה לדיירי הדיור הציבורי ומאז כבר אינו פעיל. היא לא הספיקה להשלים את הרכישה.
היום, לאחר פטירת האם, גם אין כבר את מי לשאול. אחרי שיחת הטלפון ההיא, בשבעה, לילך ניסתה לקבל תשובות ולהסדיר את המשך מגוריה בדירה. "פניתי ל’עמידר’, לעירייה. אמרו לי שאין מה לעשות - שאני צריכה לחכות לצו פינוי ורק אז אפשר יהיה לנסות להילחם בהחלטה. אז הנה, הצו הגיע. מה עכשיו?".
צו הפינוי שקיבלו לילך ומשפחתה מצטרף לכ-280 צווי פינוי שנמסרו השנה מטעם משרד השיכון והבינוי לדיירים המתגוררים בדיור הציבורי המוגדרים כפולשים לדירות שאינם זכאים להתגורר בהן. כשני שליש מהם כבר בוצעו בפועל, והשאר ממתינים לביצוע בשבועות הקרובים. אלא שההגדרה "פולשים" לא תמיד משקפת את המציאות: אמנם, יש מי שמתגוררים בדירות לא-להם. רבים אחרים התגוררו בדירות הציבוריות במשך שנים רבות, ואף נולדו בהן, אך מסיבה זו או אחרת איבדו את זכאותם על הדירה: לעתים משום שההורה שעל שמו הייתה רשומה הדירה נפטר, לעיתים משום שלא התגוררו בדירה ברציפות או שגרו בדירה בה בן או בת זוג היה זכאי לדיור הציבורי ולא הם והם מעולם לא הוכרו כזכאים.
"הייתי במצבים שלא היה לי אוכל לילדים". לילך אלמקייס בדירה
(צילום: דנה קופל)
על הנייר, במשרד השיכון צודקים באומרם כי הדיירים הללו מתגוררים בדירות שלא על פי הקריטריונים שנקבעו. ואולם, סיפורה של לילך ממחיש כמה גדול הפער בין הכללים היבשים לבין המציאות. לילך, שנולדה בדירה הזאת, ניסתה לבנות לעצמה חיים עצמאיים והתגוררה תקופה בשכירות. היא נאבקה לעמוד בתשלומי השכירות גם לאחר גירושיה, שהותירו אותה עם חובות כבדים וכמפרנסת יחידה. "חייתי בעוני", היא אומרת, "היו מנתקים לי את החשמל, הייתי במצבים שלא היה לי אוכל לילדים, ברמה כזאת. ארוחה בשרית זה כנפיים, במשך שנים, וגם זה לא תמיד. בדיעבד גיליתי שקרובי משפחה שלי פרסמו פוסטים עם בקשות לתרום לי אוכל, ואני לא ידעתי". לאט ובהתמדה הצליחה לבנות מחדש את חייה: היא הוציאה רישיון נהיגה, קנתה מכונית ישנה, מצאה עבודה ואחריה עוד אחת - שתי משרות במקביל, על מנת לפרנס את הילדים. ״אני שורדת את החיים האלה, באמת שורדת", היא אומרת.
לאחר פטירת אמה, חזרה לילך להתגורר בדירת העמידר שבה גדלה, יחד עם אביה. לאחרונה נאלצה לילך לוותר על אחת המשרות, כדי לטפל באחד מילדיה שנפצע בתאונה. ועדיין, היא עובדת קשה ומתפרנסת בכבוד. למרבה האבסורד, דווקא הפרט הזה משמש לה כרועץ: על מנת שתוכל לקבל בעצמה זכאות לדירת “עמידר”, עליה לעמוד בקריטריונים הנוקשים שקבעה המדינה: שלושה ילדים לפחות, וקיום מקצבת הבטחת הכנסה. "במקום לעודד אותנו לצאת לעבוד אתם רוצים שאני אעזוב עכשיו את הפרנסה שלי?", היא תוהה.
מלאי הדירות התכווץ
"מלאי הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי מוגבל", מסבירים במשרד השיכון את מאמציהם לפנות דיירים שאינם זכאים. ואמנם, המשאב מוגבל - והוא רק הולך ומצטמצם. ב-15 השנים האחרונות התכווץ מלאי דירות הדיור הציבורי בקרוב ל-20 אלף דירות. “בושה שמשרד השיכון פועל לפינוי מאות דיירים מהאוכלוסיות המוחלשות ביותר - אנשים החיים בעוני, שאין להם דירה אחרת, ייצוג משפטי או יכולת להתמודד מול מערכות המדינה הדורסות את זכויותיהם״, אומר דני גיגי, יו״ר פורום הדיור הציבורי, עמותה הפועלת לקידום זכויות דיירי הדיור הציבורי.
ממשרד השיכון נמסר: ״מפאת צנעת הפרט, המשרד אינו מתייחס בתקשורת לנסיבותיהם האישיות של דיירים. ככלל, פניות ובקשות נבחנות על ידי גורמי המקצוע בהתאם להוראות החוק והנהלים הקיימים. יודגש כי הליכי פינוי אינם מבוצעים באופן שרירותי או מיידי”.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.10.26
