כנגד כל הסיכויים: כשהוא מתכנן את חגיגות יום ההולדת ה-88 ונאבק במחלת הסרטן, יצא המושבניק הוותיק צביקה גזית להשלים את משימת חייו ולכבוש את הטראק שמגיע עד ל"בייס קמפ" של האוורסט, בדיוק שנה אחרי שסופה אימתנית קטעה את התכנית של גזית ואילצה אותו לאפסן את החלום לשנה נוספת.
"הייתי חייב להשלים את המשימה עבור פצועי צה"ל שנפגעו במלחמה, ולהעביר את המסר שמשימה משלימים כדי להראות שבכוח הרצון אפשר לעשות הכול", אמר גזית. "פצוע שיש לו חלום, אם כוח הרצון מספיק חזק, הוא יכול להגשים אותו".
גלריה
גזית (משמאל) עם בתו עירית (מימין), לאחר שהעפילו לפסגת האוורסט. "אם כוח הרצון מספיק חזק, אפשר להגשים את החלום"
(צילום: באדיבות המצולמים)
בגיל 75 סגר גזית את החממות שלו במושב רם און שבגלבוע, וחיפש עניין לשעות הפנאי שלו. "עד אז לא ידעתי ללכת - המקסימום שעשיתי היה מהבית לחממה ובחזרה", סיפר בחצי צחוק, "ואז החלטתי לעשות את מה שלא עשיתי בגיל צעיר - טראקים רגליים בארץ ובחו"ל. התחלתי להתאמן בגלבוע, ארבע פעמים בשבוע טיפסתי על ההר, במטרה לשמור על כושר כדי לטפס על הרים גבוהים בעולם.
"בגיל 75 התחלתי לעשות את שביל ישראל וסיימתי אחרי חמש שנים, ובאותה תקופה הקמנו קבוצה שמטיילת בכל שבוע באתר אחר בישראל, וככה עשינו את שביל הגולן, שביל המערות, שביל חיפה. לאט לאט כבשנו את כל השבילים בארץ, אבל ראיתי שזה לא סיפק אותי וחיפשתי מעבר לזה".
"אשתי אמרה שאני משוגע"
בגיל 85 יצא גזית עם עוד חברים מישראל לעשות את "קמינו דה סנטיאגו", שביל צליינים מוכר, שלפי המאמינים הנוצריים צעד בו שליחו של ישו, יעקב הקדוש, והביא את הנצרות לספרד.
צפו: גזית לאחר שהגשים חלום והעפיל לפסגת האוורסט
(צילום: באדיבות המצולמים)
"עשינו 120 ק"מ מהמסלול. זה מסלול רוחני, וכשסיימתי את זה החלטתי שאני מעלה הילוך ועושה את ה"מונט בלאן", ההר הגבוה באלפים", הוא נזכר. "התחלנו בצרפת, עברנו לשוויץ, המשכנו באיטליה וסיימנו בצרפת.
"הבת שלי עירית הצטרפה אלי למסלול, וזה עזר כי אני לא יכול ללכת בקבוצה אלא חייב ללכת בקצב שלי, כדי לא ליפול מהרגליים. צריך לדעת מתי לשבת ומתי לעמוד, להכיר את עצמך ואת היכולות שלך. כשסיימנו את המונט בלאן, אמרתי לעירית שהחלום שלי עכשיו זה לעשות את הטראק של האוורסט, ולשמחתי היא ענתה לי 'קדימה אבא'".
גזית ובתו במהלך הטרק. "אשתי אמרה שאני משוגע, אבל הנכדים תמכו"
(צילום: באדיבות המצולמים)
במשך שנה התכונן גזית לטראק באוורסט, שאליו יצא לפני שנה בדיוק. הוא לקח בחשבון הכול - מלבד את הסופה, שקטעה את המסע אחרי שישה ימים וכ-45 ק"מ של צעידה בתנאים קשים.
"היינו רק יומיים הליכה מהנקודה שאליה רצינו להגיע, ואז פתאום התחילה סופה בגובה 4,200 מטרים", הוא משחזר. "קמנו בבוקר והכול היה לבן. חיכינו יום, וזה רק נהיה גרוע יותר. רק אחרי שהיינו נצורים חמישה ימים בבקתה, מוקפים בשלג כבד ובמפולות שלגים שחסמו את הצירים, הגיעו מסוקים וחילצו אותנו לתחילת המסלול, ומשם לקטמנדו.
"נשארו לי רק 15 ק"מ עד נקודת הסיום. זה היה מאוד מתסכל - אתה עומד, מסתכל, ולא יכול להגיע", הוא מספר. "שם נשבעתי לסיים את המשימה בשנה הבאה. אשתי אמרה שאני משוגע, אבל הנכדים תמכו בי ואמרו שהם מאמינים בי".
גזית ובתו ב"בייס קמפ" של האוורסט. "הרבה יותר קשה מהפעם שעברה"
(צילום: באדיבות המצולמים)
ב-16 באוקטובר התחילו גזית ובתו עירית את הטראק השני מההתחלה, בלי קיצורים ובלי הנחות, וכעבור תשעה ימים הגיעו למחנה הבסיס בגובה של כ-5,400 מטרים.
"זה היה קשה מאוד, הרבה יותר קשה מהפעם שעברה", הוא מודה. "הקטעים של היומיים האחרונים, שלא עשיתי בשנה שעברה, הם מאוד קשים - גם הגובה וגם הדרך.
"וחוץ מזה, לפני שנה התגלה אצלי סרטן הערמונית, והתרופות שאני לוקח מחלישות מאוד את הגוף. אבל יש לי הסכם עם הסרטן שלי: אני לא אפריע לו - והוא לא יפריע לי. והוא עמד בהסכם הזה", סיכם גזית בחיוך.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.11.26
