בשיתוף המחנה הישראלי
הקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות עבר תמורות רבות מאז קום המדינה. האירועים המשמעותיים של השנים האחרונות, החל ממתווה הכותל וסוגיות הגיור, דרך המחלוקות סביב הרפורמה במערכת המשפט, ועד המלחמה המתמשכת מאז ה-7 באוקטובר - הציבו פעם נוספת את הנושא במוקד. על רקע מגמות דמוגרפיות מדאיגות בקרב יהודי התפוצות, עולה השאלות החשובות: מהן ההשלכות של ניכור והתרחקות הדדית במבט לעתיד? והאם העם היהודי יימצא מאוחד או מפוצל לקראת 2048?
"מבחינת הרבה דברים שחווינו, אנחנו מזהים את ה-7.10 כקו פרשת המים", אומר עודד רביבי, מנכ"ל מוזיאון אנו. "המגמה שהלכה והתבססה על פני עשור ואפילו שני עשורים, הייתה התרחקות בין יהדות התפוצות ליהדות ישראל".
לדבריו, התרחקות זו נבעה מסיבות מגוונות - ביניהן כיווני חקיקה במדינת ישראל, מתווה הגיור וההחלטות בנוגע לרחבת הכותל. "היו סוגיות פנימיות פוליטיות שהחברה הישראלית לא השכילה להבין שיש להן אדוות והשפעה על תחושות יהדות התפוצות", מסביר רביבי.
המשבר סביב מתווה הגישה לכותל המערבי למשל, "נתפס בעיני יהודים רפורמים בתור חוק עם רוב דמוקרטי בישראל, אשר הופך את הכותל לנכס שאינו שווה לכל היהודים. אנחנו חייבים להתייחס למשמעות של מהלכים של ישראל הרשמית גם כלפי חוץ, כדי למנוע התרחקות וניכור מצד זרמים ביהדות שלא רואים שישראל מתייחסת אליהם באופן שווה, ואפילו לא מכירה בהם. גם המציאות הכלכלית בישראל בהשוואה למדינות אחרות", אומר רביבי, "יצרה תחושה של 'מה פתאום ישראל רוצה סיוע, בזמן שהכלכלה שלה משגשגת'."
עם זאת, "ב-7 באוקטובר המצב השתנה ב-180 מעלות", מתאר רביבי. "הסיבה המרכזית היתה הזעזוע העמוק מהברוטליות של המתקפה, שיצר תחושות אמפתיה וסולידריות. באופן מפתיע ובמידה מסוימת לא צפוי, הצטרפה לכך המתקפה בקמפוסים בארה"ב ב-8.10 - כבר אז היה גל מחאות אנטישמיות נגד יהודים בקמפוסים והפגנות נגד מדינת ישראל".
עודד רביבי, מנכ"ל מוזיאון אנוצילום: יוחאי סמטרביבי אומר כי המתקפה על יהודי התפוצות חידדה את הצורך בקשר עם ישראל. "היהודים בתפוצות השונות פתאום מבינים שהמקום הפתוח, הליברלי והמכיל שבו הם חשבו שהם חיים, קורס עליהם. זה מביא אותם למציאות של הושטת יד, תפיסת גלגל הצלה, והם מבינים שבמרחב הגלובלי, המקום היחיד שיכול לשמוע את זעקתם הוא מדינת ישראל".
התרגום המוחשי ביותר לשינוי זה, לדבריו, הוא בהיקף התרומות. "תוך זמן קצר יהודים בתפוצות גייסו מיליארד דולר לסיוע לצרכים שונים של יהודי ישראל, מה שמוכיח שהחיבור התהדק".
המסר המרכזי של רביבי הוא הצורך בצניעות ישראלית. "יש לישראלים נטייה להרגיש שאנחנו הכי טובים, הכי חזקים, יכולים הכל. דווקא המלחמה הארוכה שאנחנו מתמודדים איתה מוכיחה שיש דברים שגדולים עלינו. בסוף אנחנו אי שזקוק לחיבור לעולם החיצון".
עבור רביבי, "הערך היהודי של ערבות הדדית מחייב אותנו לדאוג שהיא תפעל בצורה דו-סטרית. לא רק כשנוח לנו לפנות ל'דוד מארה"ב' שישלח תרומות, אלא גם שכאשר יהדות התפוצות במצוקה, אנחנו בישראל נהיה אלה שמגינים ומסייעים".
אם הצדדים יגיעו שוב למוקד של חיכוך, "יהודים בתפוצות עלולים למצוא את עצמם בדילמה בין המחויבות לזהות היהודית, לבין המחויבות למדינת האם, או המחויבות לערכים שהם מאמינים בהם. התמונות שמגיעות מעזה, למשל - מה שמגיע לתקשורת בחו"ל, בין אם אותנטי או מסולף, נתפס בעיניהם בתור פגיעה בערכים הומניים גלובליים שהם מאמינים בהם, וזה שם אותם בדילמה - איך הם יכולים לתמוך במדינה שאחראית לכך? זה חלק מהאתגר של ישראל. אנחנו לא יכולים לבטל את זה ולהגיד 'גם ככה הם שונאים אותנו'. אנחנו חייבים לתחזק אותם ברמה של שותפים ולא של מבקרים שלנו".
"חצי מהיהודים בארה"ב לא משויכים לקהילה"
סא"ל במיל' אביטל לייבוביץ', מנכ"לית הוועד היהודי האמריקאי (AJC) בישראל, מציגה שתי תופעות גוברות בקרב יהודי ארה"ב: "נישואי תערובת ויהודים שהם NON AFFILIATED - כלומר, אין להם כל קשר לקהילה יהודית כלשהי". חצי מהאוכלוסייה ביהודית בארה"ב, 3 מיליון, הם חסרי שיוך. האתגר בפנייה אליהם וביצירת החיבור לישראל, לדבריה, הוא עצום. "השאלה היא מה ישראל עושה כמדינה - האם היא בוחרת לוותר על 3 מיליון איש? לדעתי זו טעות. אותם יהודים לא נמצאים בקהילה, אין להם בית כנסת שבו אפשר לפנות אליהם. צריך עבודת מחקר כדי להגיע אליהם".
2 צפייה בגלריה
בני נוער יהודים מפריחים בלוני כחול לבן על גג הקונוסליה הישראלית בניו יורק
(צילום: הקונסוליה הישראלית בניו יורק)
לייבוביץ' רואה את יהודי התפוצות בתור "חלק אינטגרלי מתפיסת הביטחון הלאומית של מדינת ישראל". לדבריה, AJC פועל כגשר. "הכלי המרכזי שלנו הוא דיפלומטיה - מעורבות ומערכות יחסים עם ממשלים ברחבי העולם. אנחנו מביאים כל שנה עשרות משלחות לישראל במימון שלנו, מכל העולם, כדי להראות את ישראל. המשתתפים במשלחות אינם יהודים, אלא גורמים בעלי השפעה שחשוב שיכירו את ישראל".
מאז ה-7 באוקטובר, היא מתארת הזדמנות שהוחמצה. "ראינו בכל רחבי ארצות הברית צימאון של חלק מהאנשים לחזור לקהילה ולהיות משויכים. היה מומנטום ממקום מאוד שחור ועגום, למנף את המצב ליצירת חיבור, וזה לא קרה".
באשר ליחס הישראלי כלפי יהדות התפוצות, לייבוביץ' אומרת כי "אנחנו לא מחבקים אותם מספיק כמדינה. יודעים לעשות טקס חניכה למרכז על שם תורם פילנתרופי, אבל זה עובר ונגמר. ההכרה צריכה להיות בכל הרמות והדרגים, ולאורך כל השנה". חוסר ההכרה מצד ישראל מתבטא גם בחוסר ידע בסיסי. "באופן כללי, הישראלים לא יודעים כמעט כלום על יהודי התפוצות", לדבריה.
אביטל לייבוביץ', מנכ"לית AJC ישראללייבוביץ' מדגישה גם את הקושי בשמירה על זהות יהודית בתפוצות. "להיות יהודי בתפוצות זה לעבוד קשה כדי לקנות חלה לשבת, בשר כשר, או מצות. לשלוח ילד לבית ספר יהודי זה לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה. זה לא קל - חשוב שנבין זאת ונדע להעריך את המאמץ שיהודים מכל הזרמים עושים כדי לשמור על זהות יהודית ושייכות".
המסר של לייבוביץ' ברור וחד: "אנחנו חיים במדינת ישראל שהיא ביתו של העם היהודי, ולהיות יהודי זה בהכרח אומר קשר עם מדינת ישראל. ללא הקשר עם ישראל, יהודים יאבדו חלק קריטי בזהות".
"הם מרגישים שהם נאלצים לבחור - האם הם יהודים או פרוגרסיביים?"
מיה וורובייוב, מנכ"לית TalkIsrael, הפועלת להכשרת אנשי תוכן ביצירת תכנים פרו-ישראלים לקהל הצעיר, מביאה פרספקטיבה ייחודית כישראלית צעירה שחווה את הפער בין ישראל ליהדות התפוצות מקרוב. "נולדתי בישראל, ההורים שלי עלו מברית המועצות בשנות ה-90 והיהדות לא היתה מרכיב קריטי בבית", היא מתארת. "באותה תקופה תפסתי את היהודים בתפוצות בתור סוג של יורדים מהארץ".
הפגישה הראשונה שלה עם יהדות התפוצות שינתה את השקפת עולמה. "כשהגעתי לארה"ב בגיל 20 בפעם ראשונה, נותרתי עם פה פעור. לא הצלחתי להבין איך לא ידעתי על כל מה שקורה שם. הגעתי לבית כנסת רפורמי, ראיתי אהבה והערצה ותמיכה בלתי נדלית בישראל. לא הבנתי איך אפשר גם וגם - דת וליברליות".
יוצרי תוכן של TalkIsrael
במהלך 4 שנים כשליחה של הסוכנות היהודית באוניברסיטאות בארה"ב, היא גילתה מגמה מדאיגה. "ככל שהעמקתי את ההיכרות שלי עם הצעירים בארה"ב, גיליתי משהו שלא הבנתי עד כה - עד כמה הפער עמוק והולך ומעמיק בין ישראל לתפוצות. דור Z נמצא במקום אחר, גדל על ערכים של ליברליות וזכויות אדם, שמבחינתם עשויה להתנגש עם החיבור לישראל וליהדות".
היא מתארת דילמה זהותית של צעירים יהודים בארה"ב - "הם מרגישים מאוד תלושים, מרגישים שצריכים לבחור – האם הם יהודים או פרוגרסיביים ליברליים. יש חוסר הכרה של ישראל ביהדות פלורליסטית, כמו היהודים הרפורמים והקונסרבטיביים, הם לא מרגישים שרואים אותם. והם הרוב בין היהודים בארצות הברית".
לדבריה, החשיפה לישראל דרך הרשתות החברתיות יוצרת תמונה מעוותת. "כשנחשפים לישראל דרך הרשתות החברתיות, כל מה שהם רואים זה בעיקר שלילי, פוליטי, דברים שמריחים כמו פרופגנדה. זה לא אותנטי ולא אישי".
המטרה של TalkIsrael, על רקע המצב, היא להכשיר יוצרי תוכן ביצירת שיח חיובי על ישראל ברשתות החברתיות בצורה אותנטית ופרסונלית. "התוכנית של הארגון מכשירה סטודנטים יהודים ופרו-ישראלים ליצור תוכן אנושי ורלוונטי, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים פרו-ישראלים בארה"ב ובישראל, כדי להגיע לקהלים צעירים ולהציג את הצדדים היפים של ישראל", מספרת וורבייוב.
וורובייוב מבקרת את הגישה של הישראלים בנוגע לעמדה של יהודים בתפוצות. "הרבה פעמים אנחנו מגיעים בגישה של אם אתה לא תומך בנו לחלוטין, אתה נגדנו. אין אמצע, אין מורכבות. או שתומך ב-100%, או שלא חלק מאיתנו. חוסר היכולת להבין את המורכבות הוא מאוד משמעותי בפער הזה".
המסר שלה, אם כן, ברור ודחוף: "יש פה היבט של ביטחון, מדיניות ואסטרטגיה. הקהילה היהודית בארה"ב היא בעלת השפעה עצומה על דעת קהל. כשהקשר נחלש, גם החוסן של ישראל עלול להיפגע".
הפתרון, לדבריה, דורש שינוי יסודי בגישה. "ראשית, להפסיק לדבר אליהם ולהתחיל לדבר איתם. לא להתייחס אליהם כגוף זר שנמצא במקום אחר. זה העם היהודי ואנחנו הרבה יותר מרק בישראל. בנוסף, יש לייצר שותפויות אמיתיות ולא יחסים של תורם ונתרם, בין היתר באמצעות חיבורים פרסונליים, כמו בתכניות של חילופי סטודנטים, תגלית, מנהיגות צעירה, התמחויות – כל אלו מחזקים את הקשר משמעותית".
לסיום, וורובייוב קוראת לשנת את הנראטיב ברשתות החברתיות, "פחות סיסמאות ופרופגנדה. זה לא מדבר לקהל הצעיר, ואנחנו בבעיה עם הצעירים שב-2048 יהיו מנהיגי הקהילות. הם המנהיגים של המחר".
בשיתוף המחנה הישראלי
פורסם לראשונה: 13:23, 13.07.25
