בשיתוף המחנה הישראלי
המאבק לשחרור החטופים הוא המאבק הציבורי החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל: זהו מאבק מוסרי, ציוני, יהודי וישראלי והוא מאבק על דמותה ועתידה של המדינה שבה אנחנו רוצים לחיות ולגדל את ילדינו ונכדינו. בדיוק מהסיבה הזאת הוא הצליח, ומהצלחות אפשר ללמוד.
היו כמה רגעים בשנתיים האחרונות שלימדו אותנו דברים שרלוונטיים גם - ואולי בעיקר - לעתיד שלנו כאן. הנה שלוש דוגמאות:
8.10.2024
יום אחרי השבת השחורה, מוקם אד הוק מטה החטופים על ידי מספר משפחות ומספר אנשי מקצוע שמתנדבים לעזור להן. תוך חודשיים מתחילים לזרום למטה אלפי מתנדבים (למען האמת, בעיקר מתנדבות), מגיעות תרומות מאנשים טובים והמטה מתחיל את המאבק הכי ערכי מאז קום המדינה.
תוך חודשים ספורים המטה מתייצב בתור ארגון החברה האזרחית הכי משפיע והכי אפקטיבי שקם בישראל אי פעם. הסיבות ברורות: יש סנן טבעי שמביא אליו אנשים שהם הטובים ביותר בתחומם, שפועלים ערכית ומקצועית לטובת המטרה הקדושה והמטה מצליח לשמור על המטרה מבלי להתפזר או להתבלבל מקולות הרקע. המטה הוא ההוכחה הניצחת לכוחה של הפעולה האזרחית המאורגנת וההשפעה שהיא יכולה ליצור בגיבוש מדיניות וקבלת החלטות - בישראל ומעבר לים.
אסור בשום פנים ואופן לוותר על יכולת ההשפעה הזו: כדי שתהיה כאן מדינה שראויה לנו ב־2048, עלינו לזכור שאנחנו - העם - הריבונים במדינה. כדי להביא את נבחרי הציבור שלנו לפעול כפי שאנחנו דורשים, אנחנו צריכים להישאר בעשייה אזרחית־ציבורית־פוליטית כל הזמן. אנחנו לא יכולים לחכות לחברי הכנסת (שחלקם ראויים והגונים) שיביאו את השינוי, כי גם הם לא יכולים להשפיע מספיק בלי תמיכה ודחיפה שלנו.
היום גם ניתן לדבר בבירור על הדומיננטיות הנשית במאבק הזה: מתנדבות במטה, פעילות שטח, מנהיגות ארגוני תמיכה בהשבת החטופים, אמהות החטופים שנמצאות בחזית המאבק. הדבר הכי חשוב שצריך לקרות כדי לגרום לישראל 2048 להיות מדינה טובה יותר הוא שהנשים האלה (ואחרות) יישארו בחזית - ייכנסו למוקדי קבלת ההחלטות, יידרשו להתברג בעמדות מפתח ושנגיע עד 2048 לייצוג נשי שמייצג את אחוזו באוכלוסייה: 50 אחוז.
אנחנו האנשים - והנשים - להם חיכינו!
7.10.2024
שנה אחרי יום אסוננו, אנחנו מתכנסים בפארק הירקון לטקס הממלכתי שאירגן "קומו". טקס מרשים, מרגש, מאחד, שמזכיר לנו שאנחנו באמת רקמה אנושית אחת: פצועה אבל חיה.
כשאנחנו, משפחות החטופים, יוצאים מהפארק, אנחנו שומעים לראשונה את הקריאה "אתם לא לבד, אנחנו איתכם". ומאז לא הפסקנו לשמוע אותה בכל עצרת, בכל רחוב, בכל משמרת בירושלים.
מעבר לסולידריות האנושית הבסיסית ולשותפות הגורל, מה שאומרת הקריאה הזאת זה: אנחנו לא ניתן להנהגה להשאיר אתכם לבד, לא נוותר עליהם, ואנחנו, עם ישראל, מאוחד בקריאה ובדרישה להביא את כולם הביתה.
אנחנו - והעם - הבנו את הכוח שלנו. הבנו שאם לא מוותרים - מצליחים. והבנו משהו אחד שלדעתנו ישתנה כאן לנצח: אנחנו צריכים להמשיך ולהיות מעורבים פעילים, כן, גם פוליטית, בעיצוב עתידה של המדינה.
במצב שהגיעה אליו ישראל לשבת ולקטר עם משפחה וחברים או ברשתות החברתיות זה נחמד, זה מוציא קיטור וזה פול גז בניוטרל: החברה הישראלית חייבת להיות פעילה יותר, לבוא בדרישות ברורות יותר להנהגה שלה וכן, פוליטית יותר, אם אנחנו רוצים שיהיה פה טוב.
אם ניקח את האנרגיות האלו ובדיוק כמו במאבק לשחרור החטופים נצא לרחובות, נבוא לכנסת, נופיע בתקשורת, לא נניח ולא נוותר על ערכים כמו דמוקרטיה, ליברליזם, ניקיון כפיים ובהחלט גם ציונות ויהדות, נוכל להגיע ל־2048 חזקים יותר, מאוחדים יותר, נוכל להיות עם חופשי בארצנו.
13.10.2025
איך צריכה להיראות ישראל של 2048? התשובה היא רגע אחד, ב־13 באוקטובר 2025: הרגע בכיכר החטופים המלא בעשרות אלפי אנשים אוחזים דגלי ישראל ודגלים צהובים, שבו לילך נגר זסלר מצוות המשפחות קראה במיקרופון: "כל החטופים החיים נמצאים מרגע זה בידי ישראל!"
ברגע הזה היה הכל. התפרצות השמחה האדירה, שנבעה מכאב רב כל כך. הסולידריות שבה עמדו כולם יחד לנגב זה את הדמעות של זה; הידיעה שהדבר הזה לא קרה לנו - אנחנו עשינו אותו, במו ידינו כעם; והתקווה שמאירה ברגע כזה על כל העתיד שלנו כמדינה: שיש לנו כוח להתגבר על הכל. על אויב אכזר שניסה לקחת מאיתנו את האנשים היקירים ביותר לנו, על מי שניסה לפלג אותנו ולשסות אותנו זה בזה ולמשוך את המלחמה לנצח כדי להישאר בשלטון - ועל מי שכפר בכל מעשיו בערכים היהודיים והדמוקרטיים שהם הבסיס למי שאנחנו: רעות, הומניות וקדושת החיים. אם ישראל של 2048 תראה כמו רגע הקסם הזה - זאת תהיה הצלחה אדירה של הפרויקט הציוני. זה יכול וחייב לקרות. כבר עשינו את זה יחד, באותו רגע אחד. זה בידיים שלנו ליצור את המציאות הזאת שוב.
אלה אנחנו: שלושה חברי מועדון שמעולם לא בחרנו להשתייך אליו, "משפחות החטופים": אנחנו עייפים, פצועים מהמאבק, אבל יודעים שייאוש הוא לא תוכנית עבודה. לכן אנחנו מתחייבים: אנחנו נילחם על דמותה של המדינה שלנו, נהיה ברחובות, בכיכרות, ברשתות ובכל מקום שבו נוכל להשפיע. נהיה בכנסת או בשירות הציבורי, נהיה במוקדי קבלת החלטות מקומיים או ארציים. אבל מה שבטוח – לא נשתוק, לא נחזור לנוחיות הספה בבית ולא נוותר על ההשפעה שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים לייצר ביחד, אנחנו ואתם.
תזמורת ״לו יהי” בכיכר החטופים
(צילום: מטה משפחות החטופים)
תמיד אמרנו לכולם: "נחזיר – נקום".
אנחנו - המשפחות והציבור - בעיצומו של תהליך ההחזרה וחייבים למלא אותו עד תומו – עד החזרת החטוף האחרון ארצה. במקביל, עכשיו הזמן שלנו, ושלכם, לעבוד ב"לקום".
אתם באים?
אם ניקח את האנרגיות האלו ובדיוק כמו במאבק לשחרור החטופים נצא לרחובות, נבוא לכנסת, נופיע בתקשורת, לא נניח ולא נוותר על ערכים כמו דמוקרטיה, ליברליזם, ניקיון כפיים ובהחלט גם ציונות ויהדות, נוכל להגיע ל־2048 חזקים יותר, מאוחדים יותר, נוכל להיות עם חופשי בארצנו.
בשיתוף המחנה הישראלי
פורסם לראשונה: 09:43, 19.11.25
