בשיתוף המחנה הישראלי
כשישראל תחגוג מאה שנים, איזו מדינה נרצה לראות? האם נעז לדמיין עתיד שבו כל אזרח ואזרחית יכולים לממש את זכויותיהם המלאות, באופן שווה?
במרכז רקמן לקידום מעמד האישה, אנחנו לא מסתפקות בחלומות. אנחנו עובדות כל יום כדי להפוך את החזון למציאות. אבל הדרך ארוכה, ובשנים האחרונות היא נעשית אף מורכבת יותר.
לפני כ–25 שנה, הרב עמנואל רקמן ז"ל זיהה את מה שהפך למשימת חיים שלנו: אי־אפשר לדבר על דמוקרטיה ישראלית אמיתית כל עוד מחצית מהאוכלוסייה חיה תחת מערכת משפטית מפלה.
מרכז רקמן נוסד בשנת 2001 בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר–אילן, במטרה לשים קץ לאפליה המגדרית ולאי־השוויון בחברה הישראלית, תוך מחויבות לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אנחנו פועלות בשתי רמות, תוך שילוב ידע ומחקר אקדמי עם הבנה פרקטית בעולם המשפט ועיצוב מדיניות: ברמת הפרט, במתן מענה פרטני על ידי ייעוץ משפטי וייצוג נשים בתיקים בדיני משפחה, וכן במתן סיוע רגשי לנשים בהליכי פרידה, מתוך תפיסה הוליסטית. ברמת החברה בכללותה, בשיתוף פעולה עם גורמי ממשל אנחנו מקדמות מדיניות ומובילות שינויי חקיקה.
המשולש שלא ניתן להתעלם ממנו
השאלה הלאומית, המתח הדתי–חילוני, ומעמד הנשים - כולם קשורים בחוט בל יינתק. לא ניתן להתקדם באחד מבלי לטפל גם באחרים.
התבוננות על ישראל במבט השוואתי מגלה תמונה מדאיגה. אמנם אנחנו לא במקום הגרוע ביותר בעולם, אבל כשבוחנים אותנו מול מדינות מפותחות, אלה שאנחנו אוהבים להשוות את עצמנו אליהן, אנחנו נמצאים במקום נמוך מאוד במדד השוויון המגדרי, הרבה מתחת לרוב המדינות המפותחות האחרות.
מה מקבע אותנו מאחור? שני הגורמים המרכזיים הם בדיוק המתחים שהזכרנו: הסכסוך הישראלי–פלסטיני, שגוזל משאבים עצומים וממשיך להזין תרבות מיליטריסטית שבה גברים מחזיקים כמעט בכל מוקדי הכוח; והמתח הדתי–חילוני, שמותיר את דיני המשפחה בידי מערכת דתית שאינה מכירה בשוויון מגדרי.
המציאות של היום:
נסיגה מדאיגה
בשנים האחרונות נראה שמצבנו רק מידרדר: בכל תחומי החיים, ממשלת ישראל הנוכחית פועלת באופן שפוגע בזכויות נשים. זו לא רק תחושה, אלה עובדות:
• במרחב הציבורי והפוליטי, אנחנו רואות ירידה חדה במספר הנשים המכהנות כח"כיות ושרות, וכמנכ"ליות של משרדים ממשלתיים.
• בביטחון האישי, ניכרת עלייה תלולה באלימות במשפחה וברצח נשים, כאשר במקביל הממשלה הרחיבה באופן דרמטי את הקריטריונים לקבלת נשק, בעוד אין מדיניות אפקטיבית למניעת האלימות הזו.
• בצה"ל, בחינוך ובמרחב הציבורי, ההפרדה המגדרית הולכת ומתפשטת: ביחידות המגדריות, באקדמיה, באירועי תרבות ואפילו בחופים. מה שהיה פעם דפוס חיים בקהילות מסוימות, הופך למדיניות ממשלתית ומוצא את דרכו לחקיקה.
• במערכת המשפט, כוחם של בתי הדין הדתיים גובר, תוך החלשת בתי המשפט האזרחיים שעמלו שנים להגן על זכויות נשים.
ישראל שנרצה לראות ב־2048
בואו נעצור לרגע את הביקורת ונדמיין: איך תיראה ישראל אם נצליח לשנות את הכיוון?
דמיינו חברה שבה אישה או איש נכנסים לחיי הנישואים מתוך בחירה חופשית אמיתית, ללא לחץ של משפחה או קהילה. חברה שבה החיים המשותפים בנויים על הוגנות והדדיות, לא על כללים ארכאיים שנכתבו במציאות שונה לחלוטין.
דמיינו מציאות שבה אף אדם לא לכוד במערכת זוגית שאינה ראויה, כי יש דרך מכובדת ושוויונית לצאת ממנה. לא עוד עגונות ומסורבות גט. לא עוד נשים שנאלצות להישאר עם בן זוג מתעלל כי אין להן מוצא.
דמיינו חברה שבה גם אם זוג נפרד, שני הצדדים יוצאים עם בסיס כלכלי הוגן, עם תמיכה נפשית, ובעיקר - עם הבטחה שילדיהם לא ישלמו את המחיר הכבד של הפירוד.
דמיינו מרחב ציבורי ופוליטי שבו נשים הן שותפות שוות בכל מוקדי קבלת ההחלטות - לא כ"מכסה", אלא כנורמה טבעית ומובנת מאליה.
ומעל לכל, דמיינו שכל זה תוך כבוד עמוק לערכי היהדות, לא בניגוד אליהם.
בין חזון למציאות
הניתן להפוך את החזון למציאות? האם זה אפשרי, כאשר נדמה שלא מעט מבינינו כלל אינם שותפים לחזון הזה? כאן נכנס אותו חוט משולש, במובן העמוק של תפיסת עולם וערכים. כשאנו מדברות על החוט המשולש - הסכסוך הלאומי, המתח הדתי והשאלה המגדרית - אנו מבינות שכל אלה קשורים. מלחמת נצח לאומית וסכסוך דתי תמידי מקבעים עולם ערכים פטריארכלי. אבל אין מדובר בקשר גורדי שלא ניתן להתרה. אסור לחכות עד שהסכסוך הישראלי־פלסטיני ייפתר כדי להתקדם בשוויון מגדרי. להפך, על כל קצה חוט צריך לעבוד במקביל. משיכה של אחד תזיז גם את האחר. קידום החזון של השוויון המגדרי יכול להיות מפתח להתמודדות עם הצירים האחרים.
מבט קדימה: 23 שנים עד 2048
בישראל בת המאה, אנחנו לא רוצות לראות מדינה שעדיין נאבקת באותם קרבות. אנחנו רוצות לראות מדינה שהצליחה לגבור על הקרעים הפנימיים שלה, לא על ידי כך שצד אחד ניצח את השני, אלא על ידי כך שמצאנו דרך לחיות ביחד בכבוד הדדי ושוויון אמיתי.
זה אפשרי, גם אם לא פשוט. יש לנו מספיק זמן כדי לגדל דור שלם שיראה שוויון מגדרי כמשהו טבעי, לא כמשהו שצריך להילחם עליו.
זה יקרה רק אם נתחיל עכשיו. אם נפסיק להסתפק בהצהרות יפות ונתחיל ליישם מדיניות אמיתית. אם נדרוש מהמחוקקים שלנו לא רק לדבר על שוויון אלא לוודא שכל חוק שהם מקבלים מקדם אותו.
במרכז רקמן, אנחנו עובדות בזה - במערכת המשפטית, בכנסת, עם ארגונים אחרים. מייצרות השפעה הן ברמת הפרט, מלמטה, בסיוע לנשים שסובלות סבל איום בשל פערים מגדריים, והן ברמת הכלל, מלמעלה, בהשפעה על מדיניות וחקיקה - החל מקידום נשים בממסד הדתי, ועד מענים מגוונים בתחום מיגור אלימות במשפחה. אנחנו יודעות שהדרך ארוכה, ולעיתים יש בה נסיגות, כמו בעת הנוכחית, אבל אנחנו גם יודעות שכל צעד קטן מקרב אותנו ליעד.
החזון של ישראל שוויונית ב–2048 לא יתממש אם נשאיר אותו בידי פוליטיקאים בלבד. הוא צריך להיות החזון של כולנו, של כל אזרח ואזרחית שמאמינים שהמדינה שלנו יכולה להיות טובה יותר.
כשאתם הולכים והולכות לקלפי, שאלו את עצמכם: המועמדים והמועמדות שאנחנו בוחרים בהם, האם הם באמת מחויבים לשוויון? כשאתם רואים חוק חדש מוצע, שאלו: מה ההשפעה שלו על נשים? על גברים? על משפחות? על החברה כולה?
וכשאתם שומעים מישהו אומר "זה תמיד היה ככה" או "זה לא ריאליסטי לשנות", תזכרו: לפני 76 שנים לא היה לנו כלום. בנינו מדינה מאפס. אם הצלחנו לעשות את זה, אנחנו בטח יכולים לבנות מדינה צודקת ושוויונית יותר.
ישראל בת המאה לא צריכה להיות מדינה מושלמת. אבל היא יכולה להיות מדינה שבה כל אזרח ואזרחית יכולים לחיות בכבוד, בשוויון, בביטחון אישי ובחירות אמיתית. זה החזון שלנו, ואנחנו לא מחכות לנס, אלא בונות אותו צעד אחרי צעד.
כתבו: פרופ' רות הלפרין־קדרי, ראשת מרכז רקמן, עו"ד שלי בלאט זק, מנכ"לית מרכז רקמן.
בשיתוף המחנה הישראלי
