בשיתוף המחנה הישראלי
בשנת 2048 מדינת ישראל מציינת מאה שנים לעצמאותה. בכיכרות תל אביב, נצרת, רהט וחיפה מתערבבים השירים עם הדגלים והחגיגות. צעירים וצעירות, קשישים, יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, חוגגים יחד מדינה שידעה תהומות ולמדה לקום.
ישראל של המאה השנייה לעצמאותה היא שוב סיפור של תקווה: מדינה דמוקרטית, בטוחה וחופשית, שמאמינה בעצמה ובאזרחיה. היא חלק מהעולם המערבי, אך גם מעצמה במרחב המזרח־תיכוני. היא שואפת למצוינות מדעית ולטכנולוגיה מתקדמת, אך גם לחברה צודקת, חמלה ושייכות
בשנת המאה, ישראל היא חלק מברית אזורית חדשה. הסדר מדיני, שנולד מתוך שחיקה הדדית ממלחמות ומתוך תובנה כלכלית עמוקה - שהעתיד של כולנו שוכן בשיתוף פעולה - פתח גבולות, הצית השקעות חוצות מדינות, וחיבר בין צעירות וצעירים מישראל, ירדן, מצרים, פלסטין ולבנון. יחד הם מפתחים טכנולוגיות ירוקות, מקדמים חדשנות רפואית ויוצרים תרבות אזורית משותפת.
הביטחון הלאומי כבר לא נמדד רק בעוצמה צבאית, אלא גם ביכולת לחיות בשלום. מתוך ביטחון עצמי, לא מתוך פחד. צה"ל חזק מאי פעם, אך כמעט שאינו נדרש ללחום. ביטחון אישי וביטחון אזרחי הפכו לשני צדדים של אותו מטבע.
הדמוקרטיה הישראלית עברה רפורמות עומק: חוקה המעגנת שוויון אזרחי וזכויות אדם, הפרדת רשויות ברורה, מערכת משפט עצמאית ותקשורת חופשית. הכנסת מגוונת, והממשלה נמדדת ביכולתה לבנות אמון, לא לפרק אותו. הציבור הישראלי למד שהדמוקרטיה אינה רק שיטה שלטונית אלא תרבות של שיחה, ויכוח והכרעה משותפת.
זאת לא אוטופיה ולא פנטזיה, אלא מציאות. ולא נס הביא אותנו לשם אלא מהלך אזרחי ופוליטי אמיץ, אסטרטגי ומוסרי כאחד.
נחזור אחורה 22 שנים, ל2026- ואל הבחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה. נקודת ההכרעה הגיעה וישראל היתה צריכה להחליט מי היא רוצה להיות כשתהיה בת מאה ולבחור: להמשיך להיסגר בתוך פחד ואלימות, או להיפתח לשותפות ותקווה. ההכרעה הזו, כמו תמיד, התחילה מהעם.
אנחנו, אזרחיות ואזרחי ישראל, הגענו לבחירות האלה בידיעה שהן שונות מכל מה שהכרנו. עברנו כל כך הרבה וראינו יותר מדי: ממשלה שרחצה ידיה מאחריותה לציבור ועסקה רק בעצמה, מדינה שהתפרקה מחובותיה כלפי אזרחיה. אפילו השבת ההיא, ב-7 באוקטובר, לא הצליחה לזעזע את השלטון ולשים קץ לשחיתות.
ראינו אלימות ושנאה גואשות - מול העולם, מול האזור, ובעיקר בינינו. היחסים בין האזרחים הידרדרו לשפל חסר תקדים, בעוד הגזענות והחשדנות, במיוחד בין יהודים לערבים, הגיעו לשיאים חדשים. כל כך הרבה כאב, זעם ופחד, בעוצמות שלא הכרנו.
ב-7 באוקטובר, כזכור, מחבלי חמאס לא הבדילו בין דם לדם, וגם לא הטילים. לעזה נחטפו יהודים, ערבים, חיילים ותינוקות, הטילים החריבו חיים של ימנים ושמאלנים ובדואים ותל אביבים.
מעולם לא חווינו שותפות גורל בכזאת עוצמה. ואכן, בזמן שכל זה קרה אזרחים ערבים רצו אל תוך האש כדי להציל את שכניהם, יהודים וערבים מצאו את עצמם מסתתרים ביחד ומצילים אחד את השני, יהודים וערבים תרמו דם, מזון, קורת גג. אל מול הזוועה, הגיע גל של תקווה: פתאום היינו האנשים האלה, שתמיד רצינו להיות, מלאים באומץ ותחושת שותפות גורל, נחושים לעבוד ביחד כדי להציל ולתקן. אז ידענו שזה אפשרי, להיות שוב העם הזה. זה לא רק בהישג ידינו, זה בעצם מי שאנחנו.
הגענו לבחירות מותשים אבל נחושים. הצלחנו לזכור כמה טוב מרגישה התקווה, וכמה נורא זה מרגיש כשהיא נלקחת מאיתנו. הגענו עם ההבנה העמוקה שאי־אפשר לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית בלי ברית אמיצה בין אזרחיה היהודים והערבים. רק מתוך שותפות פוליטית - מוסרית, אזרחית ומעשית - ניתן להקים מחדש את המחנה הדמוקרטי, לבסס שלטון חוק ולהחזיר תקווה. לא שותפות טקטית של אינטרסים, אלא שותפות של גורל. הבנה שהחיים שלנו כאן כרוכים זה בזה, ושעתיד של ביטחון, רווחה וחירות אפשרי רק אם כולנו חלק ממנו.
רק תוצאה אחת יכלה להציל את הדמוקרטיה הישראלית ולהבטיח אופק מדיני והסדר אזורי, וכך אכן קרה: ניצחון גורף למחנה הליברלי-דמוקרטי והקמת קואליציה עם מפלגה ערבית.
זה לא היה קל. נדרש מאמץ אדיר מצד החברה האזרחית, הפוליטיקאים וארגוני המחאה כדי לשבור את קמפיין ההסתה של הימין נגד הציבור הערבי ונציגיו, ולהכיר במפלגות הערביות כשחקניות פוליטיות לגיטימיות - נציגות של 20% מאזרחי המדינה. המהלך הזה גם הביא לעלייה דרמטית בשיעור ההצבעה בחברה הערבית, גורם מכריע בניצחון של 2026.
ממשלה חדשה קמה. "ממשלת התקווה," קראו לה, והיתה לפניה עבודה רבה.
תוך כדי הקמתה ועדת חקירה ממלכתית לטבח ה-7 באוקטובר, התחילה הממשלה במלאכת השיקום. לא רק של חורבן המלחמה, אלא של הדמוקרטיה. שיקום האמון בין הציבור למדינה.
הוקמו ועדות ייעודיות, הוכנו תכניות חומש, וגויסו אנשי מקצוע. השירות הציבורי עבר מהפכה של שקיפות, והיום המערכת הציבורית פועלת ביעילות למען כלל הציבור - יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה.
המשטרה עברה ניקוי אורוות יסודי, נפתח מבצע לאיסוף נשק לא חוקי, והתכנית למאבק בפשיעה בחברה הערבית - שהביאה תוצאות מרשימות בממשלה היהודית-ערבית הקודמת, "ממשלת השינוי" - חודשה. עבריינים נתפסים ועומדים לדין. יש שלטון חוק. לאט לאט נבנה מחדש האמון בין המשטרה לקהילה, גם הערבית והחרדית, וכעת יש שיתוף פעולה אמיתי.
רפורמה כללית נערכה במשרד התחבורה. עבודות תשתית נעשות בסופי שבוע כדי לא להכביד על הציבור, והיום כבר יש תחבורה ציבורית יעילה שמחברת את כל הארץ - מתל אביב לשפרעם, מאום אל־פחם לאילת - זמינה, נגישה וירוקה.
בנגב הוקמו אזורי תעשייה משותפים שמסייעים לעיירות הפיתוח וליישובים הערביים להגיע לעצמאות כלכלית, ולפתח עסקים קטנים ומרכזי תרבות וחינוך. אין הריסות בתים, כי יש תכניות מתאר מסודרות גם ליישובים הערביים.
מערכת החינוך עברה סטנדרטיזציה והיא מחייבת לימודי ליבה - מתמטיקה, עברית, ערבית, אנגלית, דמוקרטיה וחשיבה ביקורתית. כל צעיר וצעירה בישראל בוחרים בין שירות צבאי לשירות קהילתי.
השלום לא הגיע ביום אחד, אך ישראל של 2048 חיה במציאות אזורית חדשה. יש שיתוף פעולה מבוסס, גם אם קר לעיתים, עם הרשות הפלסטינית, שוויתרה על המאבק האלים והחלה בתהליך של הבראה, שיקום והתמסדות. ההסכמים עם מדינות ערב הורחבו והעמיקו, והיום כוללים לא רק ביטחון ושיתוף פעולה צבאי, אלא גם תכניות אזרחיות חוצות גבולות. השילוב בין ביטחון יציב לשיתופי פעולה אזרחיים יצר מרחב חדש של ביטחון אנושי, שבו האזרחים מרגישים מוגנים לא רק מהאויב מבחוץ, אלא גם מהייאוש מבפנים.
בשנתה המאה, בישראל יושבים מנהיגים יהודים וערבים יחד בממשלה, מובילים מדיניות של צמיחה משותפת ושלום אזורי. מדינה עם גבולות ברורים, ממשלה אחראית, ואזרחים שמרגישים שוב חלק מסיפור משותף.
מדינה שלא מפחדת לקוות.
אנחנו, בעמותת “האם ראית את האופק לאחרונה”? פועלות ופועלים כדי להפוך את ההבנה הזאת לתכנית עבודה. הארגון מוביל מהלכים פוליטיים וציבוריים לביסוס השותפות היהודית-ערבית כבסיס לשלטון דמוקרטי יציב בישראל: חיבורים בין מפלגות המחנה הציוניות למפלגות הערביות, ליווי מערכות בחירות, קמפיינים משותפים לתמיכה במאמצי עידודהצבעה בחברה הערבית, ובניית אמון בין הציבור הערבי והיהודי. “האופק” מתמחה גם בגישור בין השדה הפוליטי לבין תנועות המחאה, מתוך הבנה ששיקום הדמוקרטיה הישראלית מחייב פעולה משולבת - מלמטה ומלמעלה.
בשיתוף המחנה הישראלי
