בשיתוף המחנה הישראלי
בואו נדבר דמוקרטיה הוא ארגון מתנדבים שפעיל מאז בפברואר 2023. מטרתנו: ליצור בישראל בסיס גדול, חזק ומאוחד של אנשים שמסכימים שערכי הדמוקרטיה חשובים להמשך הקיום שלנו כאן, ומוכנים לפעול כדי לשמור עליהם. כדי לקדם את המטרה הזו אנחנו עומדים ברחוב, מחלקים פרחים ומזמינים את כולם לעצור ולדבר.
מדי שבוע, מקימים מאות מתנדבינו עשרות דוכנים ברחבי הארץ, סמוך לשווקים, למרכזי בילוי ולמקומות הומים אחרים. שם אנחנו מציעים לעוברים ושבים פרח, ומזמינים אותם לשיחה כנה על המצב. בשיחות אנחנו מקשיבים הרבה ומדברים מעט, מעדיפים להיות בצד השואל. אנו מטים אוזן לכאבים ישנים וחדשים, משתדלים לא להיות שיפוטיים, לא לנצח בוויכוחים, לא להטיף ולא לנאום. אבל בכל שיחה - על חינוך, מנהיגות, יוקר המחיה או הילדים – אנחנו מזמינים את כולם לחשוב ולדבר על ערכי הבסיס של הדמוקרטיה, ועל איך הם קשורים לחיי היומיום של כולנו.
המשימה אינה קלה. צריך להתגבר על חסמים, חשדנות, רתיעה, חוסר אמון ומשקעים עמוקים של כעס וכאב. אבל כשמצליחים – מתחולל קסם: רואים שהחומה האימתנית המפרידה בינינו נמוכה יותר; שהדאגה משותפת לשני המשוחחים; שיש הרבה מן המשותף; שניתן לדמיין מחר טוב יותר עבור כולנו; שהשינוי אפשרי. וזה מעורר בנו תקווה.
היעדר השיחות - סכנה קיומית
״בואו נדבר דמוקרטיה״ קם סביב שתי בעיות:
1. פוליטיקה צרה של זהויות שמכתיבה את קבלת ההחלטות שלנו ואת התפיסות שלנו לגבי ״אנחנו״ ו״הם״.
המצב הזה:
א) מסיר אחריות מנבחרי ציבור לקדם פתרונות.
ב) מסיר אחריות מהאזרחים לגבש עמדה לגבי כל סוגייה בנפרד.
למה? כי השייכות מכתיבה את העמדה ואת סדרי העדיפויות. אנחנו מקבלים החלטות לפי ״מי אני״ ולא לפי ״מה חשוב לי״.
2. ישראל הופכת למקום בו אנשים מפחדים לדבר אחד עם השני, או להגיד בקול רם מה הם חושבים ומרגישים. מרוב חשש מפני עוינות או אי-נעימות, אנשים נמנעים מלדבר עם אנשים שחושבים אחרת, ומשתדלים לדבר רק עם מי שכבר דומה להם בעמדותיו.
כדי להתמודד עם האתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים של מדינת ישראל, נדרשים שיתופי פעולה. ליבתה של הדמוקרטיה היא שלטון העם. וכדי שהעם, קרי האזרחים, יוכל לשלוט, עלינו לדון בסוגיות שבמחלוקת, להסכים על עצם הבעיה, ולגבש סדר יום משותף. לכן מצב בו הישראלים מחלקים את עצמם לפי ״אתם״ ו״אנחנו״, וכל אחד מוכן לדבר ולעבוד רק עם מי שמזוהה עם ה״אנחנו״ שלו - מצב כזה מהווה סכנה קיומית.
משמעות הבעיות האלו היא שישראל זקוקה לשינוי חברתי עמוק. אנחנו צריכים לשנות את איך שאנחנו חושבים: אחד על השני; על פוליטיקה והקשר שלה לחיי היומיום; על הציפיות שלנו מהמנהיגים שלנו - ומעצמנו כאזרחים. הדרך להגשמת השינוי הזה ארוכה, אבל היא מתחילה בשיחות. והיא מתחילה ברחוב.
למה ברחוב?
• כי ברחוב אפשר לפגוש את כולם, ולא רק עם מי שכבר מתעניין ומחפש מקום לנהל בו שיחה.
• כי ברחוב אפשר להגיע שוב ושוב לאותם מקומות, לאותם האנשים, ולהפוך לחלק קבוע מהמרחב הציבורי.
• כי ברחוב אפשר לנהל שיחה בלתי אמצעית - לא בין שני "מחנות" אלא בין שני אנשים.
הבעיה היא לא ״פוסט אמת״ אלא ״פוסט אמון״
הדוכנים של "בואו נדבר דמוקרטיה" פרוסים בכל הארץ. אחרי כמעט שלוש שנים, בהן פתחנו דוכנים מעל 1,800 פעמים, חילקנו 112,000 פרחים וקיימנו 15,000 שעות שיחה, אנחנו יודעים שדבר אחד משותף לכל אזרחי ישראל: כולם מודאגים. כולם רוצים לדבר.
אז למה אנחנו לא מדברים?
התשובה: ישראל תקועה במשבר אמון עמוק. אנשים לא סומכים על השלטון; על בית המשפט; על התקשורת; וגם לא אחד על השני. בלי אמון, אין טעם לדבר. בלעדיו כל אמירה מתקבלת בחשדנות, שמונעת מאתנו באמת להקשיב, או להכיל נקודת מבט מלבד זו שהגענו אתה לשיחה.
אבל אמון אפשר לבנות - עם היכרות הדדית, הקשבה ושיחה מהותית על כוונות, רגשות, צרכים וערכים. זה דורש זמן, אומץ, סבלנות ונחישות. אבל זה עובד. ועל בסיס האמון הזה, אפשר להתחיל לנהל שיחה אמיתית על מה כולנו יכולים לעשות כדי לקדם את האינטרסים המשותפים שלנו.
לכן כדי לצאת מהמשבר צריך: (א) לבנות אמון בינינו, ו(ב) לבנות זירה שאפשר לנהל בה שיחה קבועה ועניינית על התנאים שבהם יכול להיות לנו אמון בכל השאר.
איך נראית שיחה על דמוקרטיה?
שיחות עם אנשים חדשים מתחילות הרבה פעמים עם חשדנות. אנשים שואלים מיד: מי אתה? באיזה צד? לכן האתגר הראשון ברחוב הוא לרוב הפרכת סטריאוטיפים.
ישראל מחולקת כרגע לקבוצות קבוצות, שלא יודעות אחת על השנייה כמעט כלום. מה שהן לא יודעות, הן משלימות מהשערות, סטריאוטיפים ודימויים מהתקשורת. אבל בדוכן כולנו מגלים שהמציאות מגוונת ומורכבת הרבה יותר ממה שרואים בתקשורת.
שיחה בדוכן היא שיחה על החיים. על העבודה והילדים. על מחירי הדיור והבעל שבמילואים. על דת, אמונה, מסורת ומוסר. על איך חווינו את העבר, מה מעסיק אותנו בהווה ומהן התקוות שלנו לעתיד.
תוך כדי, המשוחחים שואלים אחד את השני שאלות ובוחנים יחד עמדות. למשל: מהן התכונות של מנהיג טוב? האם חשוב להגביל את כוחם של מנהיגים? מהו תפקיד התקשורת והאם היא מבצעת אותו? מהי המשמעות של מונחים כמו ״חופש״ ו-״שוויון״? איך הם באים לידי ביטוי במדינה שלנו? ואנחנו עוסקים בחשיבה משותפת על העתיד ועל תפקידנו כאזרחים במדינה.
איך נדע שזה עובד?
״בואו נדבר דמוקרטיה״ הוא פרוייקט לטווח ארוך, וחלק מהשינויים שאנחנו שואפים אליהם ייקחו זמן. אבל אחרי שלוש שנות פעילות, אנחנו כבר מתחילים לראות את התוצאות. שינוי אחד שרואים מאוד מהר - לרוב תוך שיחה אחת בלבד - הוא הנמכת להבות החשד והכעס, ומעבר מצעקות לשיחות.
עוד שינוי הוא ההטמעה ההדרגתית של הדוכנים במרחב. ככל שהדוכן מתבסס, אנשים שמחים לקראתנו, מתגעגעים אלינו, מגנים על זכותנו להיות שם, ומאמצים את השיח הענייני על נושאים טעונים במרחב הציבורי כדבר רצוי ומבורך.
מדד חשוב להצלחה הוא העובדה שהרבה אנשים חוזרים כדי לדבר אתנו שוב ושוב, לשיחות חוזרות עם התקדמות ובניית יחסים משיחה לשיחה:ֿ
ולבסוף, אנחנו כבר יכולים לראות את התבססות הדוכנים של ״בואו נדבר דמוקרטיה״ כמקום בטוח לשיחה. שיחה אחת מושכת עוד משוחחים, עד שנוצרת סביב הדוכן התקהלות, ואנשים שבאים לדבר אתנו מדברים גם אחד עם השני.
החזון: הדוכנים כתשתית לפעילות קהילתית מקומית
״ב-2048, אנשים לא ישאלו אחד את השני ׳מי אתה׳, אלא ׳מה חשוב לך׳״
״ב-2048, ילדים בבית ספר יסודי ייפתרו יחד בעיות כחלק מסדנת דמוקרטיה שיתופית״
״ב-2048, כל תלמיד תיכון יבקר בכנסת, לדיון בועדה בנושא לבחירתו״
״ב-2048, כל אזרח במדינה ישתתף לפחות בפעילות אחת בשנה לחיזוק הזהות הדמוקרטית: הרצאה, הצגה, דיון או מפגש תושבים בקרבת ביתו.
כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות פה יחד, כולנו צריכים לדבר, עם כבוד הדדי, ורצון עמוק לחיים משותפים ונכונות לגבש סדר יום אזרחי משותף. בשביל זה אנחנו חייבים להיפגש ולהכיר. הרחוב הוא רק מקום אחד שזמין למפגשים כאלה. חשוב יהיה להטמיע את ערכי הדמוקרטיה באופן חוויתי בכלל מערכת החינוך. אבל זה לא מספיק. יש צורך למסד את הפעילויות גם בתרבות הישראלית המקומית והארצית.
לשם כך נדרשים משאבים. הדרך תהיה קלה יותר אם לרשויות המקומיות יהיה יותר כוח. אבל באופן עקרוני, לנבחרי ציבור אין אינטרס לעודד את הציבור לדרוש מהם יותר הסברים, יותר אחריות, ויותר תוצאות. לכן החברה האזרחית תידרש לקדם פעולות לשימור והרחבת התמיכה ברעיונות הללו, עד שכל נבחר ציבור שלא יתמוך בהן פשוט לא ייבחר.
ב-2048, כל אזרחי מדינת ישראל יכירו את בואו נדבר דמוקרטיה, כי הם דיברו עם המתנדבים שלנו יותר מפעם אחת או מתנדבים אצלנו בעצמם.
בשיתוף המחנה הישראלי
