בשיתוף המחנה הישראלי
כאשר אני מביטה לאחור, כאחת ממייסדות "בונות אלטרנטיבה", אני נזכרת בימים שבהם המאבק לשוויון מגדרי נראה כמו חלום רחוק. עמדנו אז ברחובות, על בימות, מול מצלמות ומול התנגדויות. נאבקנו על זכותן של נשים להיות לא רק נראות, אלא נוכחות. לא רק לשבת לצד השולחן, אלא גם לבנות אותו.
והיום זה קורה.
שוויון אמיתי, לא סיסמה
הכנסת של 2048 מורכבת מ־61 נשים ו־59 גברים. זה כבר לא נושא לכתבה או לכותרת, זה פשוט המובן מאליו. ועדת החוץ והביטחון מנוהלת במשותף על ידי שתי יושבות ראש – לוחמת לשעבר ומומחית למשפט בינלאומי – שמייצגות דור חדש של מדיניות ביטחון אנושית, מוסרית ויעילה.
בראש המוסד עומדת אישה זו הקדנציה השלישית ברציפות. במכון למחקר גרעיני, מנכ"לית חוקרת אנרגיה נקייה במקום נשק הרסני. איש לא מתפעל מכך – זו הנורמה.
חוק השוויון הפוליטי שעבר ב־2032 שינה את כללי המשחק. מפלגות שאין בהן ייצוג שוויוני לא מקבלות תקציב מהמדינה, וגם ברשויות המקומיות נקבעו כללים דומים. כתוצאה מכך נשים מובילות היום 45 אחוז מהערים והיישובים בישראל.
ממשלות שוויוניות ושלום יציב
הרגע שבו נולדו ממשלות שוויוניות באמת, שבהן נשים ישבו סביב שולחן קבלת ההחלטות, היה גם הרגע שבו נפתח סדק ראשון בדרך לשלום. נשים הביאו לשולחן קול מאחה, מחבר ומכיל. הן הציבו סדר יום אחר, שמכיר בכוחם של פיוס, דיאלוג ואמון כחלק מביטחון לאומי. בתוך שנים ספורות ישראל כוננה הסכמים אזוריים חדשים, מבוססי שותפות אזרחית, חינוך ושיתוף פעולה כלכלי. לא בשם תמימות, אלא מתוך הבנה שהשלום הוא תוצאה של הכלה ושל ראייה רחבה – תכונות שנשים הביאו סוף־סוף למוקדי ההשפעה.
חברה שוויונית – לא רק בפרלמנט
אבל השינוי האמיתי התרחש בחיים עצמם. בחלונות הראווה ברחוב דיזנגוף ובמודעות בתחנות האוטובוס רואים דמויות של נשים אמיתיות, מגוונות, חזקות. אין יותר מחיקות, אין טשטוש, אין פחד. במגרשי המשחקים יש אבות בחופשת לידה, מניחים בקבוק תינוק לצד מחשב נייד, מנהלים שיחות על עבודה וחיים.
במגזר העסקי כמעט מחצית מהמנכ"ליות הן נשים. לא בזכות העדפה מתקנת, אלא בזכות תרבות ניהולית שבה הבינו מזמן ששוויון הוא אינטרס כלכלי. המדינה למדה לחלק את התקציבים באופן שוויוני: תקציבי ספורט נשי זהים לתקציבי ספורט גברי, קולנוע נשי מקבל תמיכה שווה, מוסדות תרבות, מדע וחינוך מתוקצבים לפי עקרונות של צדק מגדרי. תקציבי מחקר, אמנות וספורט נבחנים כיום במדדים שוויוניים, וההשקעה בנשים יצרה מנוע צמיחה לאומי. מדינת ישראל של 2048 מדורגת ראשונה במדד הצמיחה המגדרית של ה־OECD. כל שקל שהושקע בשוויון, החזיר שלושה.
האקדמיה חופשית מהפרדה
ב־2038 קבע בית המשפט העליון את מה שכבר ידענו בלב: הפרדה מגדרית באקדמיה אינה משרתת את הדת אלא פוגעת בכלכלה ובחברה. היום בכל מוסד אקדמי בישראל מרצה דתייה יכולה ללמד סטודנטים חילונים וסטודנטית חרדית יכולה להציג פרויקט הנדסי לצד גברים. כל אדם נשפט לפי יכולתו, לא לפי מינו.
גברים ונשים הם בני ברית לשינוי
אחד השינויים היפים ביותר הוא זה התרבותי. גברים כבר אינם אויבים של המאבק לשוויון אלא שותפים לו. הם מבינים שחופשת לידה היא זכותם, לא עונש. שהם זכאים לגדל, להרגיש, לשהות, לא רק לפרנס. דור שלם של בנים גדל לתוך מציאות שבה רגישות אינה חולשה, ושבה כוח אמיתי נמדד ביכולת לשתף.
תרבות שמספרת את כולנו
גם השפה השתנתה. לא רק המילים, גם הסיפורים. ילדים וילדות לומדים ספרות שבה גיבורות מצילות עולמות, מהנדסות מטפסות לחלל ומשוררות מנהיגות מהפכות. בסדרות הטלוויזיה ובתיאטרון נשים מוצגות כדמויות עגולות, לא כרקע או תפקיד משנה. אמנות הפכה לכלי של תיקון ולא של שחזור סטריאוטיפים.
חברה רואה ומכילה
ב־2048 מי שעוברת ברחוב לא מפחדת. זה אולי הסימן העמוק ביותר למהפכה. ערים מוארות, תחבורה ציבורית בטוחה, מערכות חינוך שמחנכות לשוויון מהגן. תלמידי תיכון לומדים על בונות אלטרנטיבה לא כשוליות במאבק, אלא כחלוצות של תנועה אזרחית ששינתה את ישראל.
אחריות ולא רק השראה
שוויון הוא לא יעד שהושג אחת ולתמיד. הוא נבחן בכל החלטה, בכל תקציב, בכל מינוי. לכן יש היום בממשלה את המשרד לקידום שוויון מגדרי ושותפות, גוף רוחבי שמוודא שכל מדיניות ציבורית נבחנת גם בעדשה מגדרית. השיח הציבורי השתנה: השאלה איננה אם צריך שוויון אלא איך משפרים אותו.
ישראל שכולנו שייכות אליה
זוהי ישראל שלא מנסה לתקן נשים אלא מתוקנת בזכותן. מדינה שמבינה ששוויון הוא לא ויתור אלא ניצחון של כולנו. מדינה שבה ילדה קטנה מציירת את ראש הממשלה שלה כאישה, לא מתוך אידיאולוגיה אלא פשוט כי זה מה שהיא רואה סביב.
מבט קדימה
החזון שלנו לשנת 2048 לא פמיניסטי בלבד, אלא חזון ציוני, כי מדינה שלא נותנת מקום לכל האזרחים והאזרחיות שלה לא תתקיים לאורך זמן. הדור הבא של ישראלים וישראליות כבר חי במציאות שבה חופש, שוויון ושותפות אינם נושאים להפגנות אלא יסודות של חיים נורמליים.
ובכל זאת, לא נשכח מאיפה באנו. כל הישג נשען על כתפיהן של מי שעמדו בגשם ובחום, צעקו ברחובות, כתבו, חינכו, ניהלו, חלמו. על כל מי שסירבו לוותר על האפשרות למדינה שבה כל ילדה תוכל להנהיג וכל אישה תוכל לחלום בלי תקרה מעליה.
זהו חזון 2048 שלי. לא מושלם, לא סופי, אבל שוויוני, חופשי וישראלי באמת.
הדס רגולסקי היא חברת מועצת העיר ת"א־יפו, ממייסדות בונות אלטרנטיבה וחוזה חדש, ועומדת כיום בראש מטה הדמוקרטיות, מנהיגות ושוויון במפלגת הדמוקרטים
בשיתוף המחנה הישראלי
