בגיל די צעיר קיבלתי על עצמי החלטה. החלטתי שאם אני אשרוד ואשאר בחיים האלה, אני אעשה הכל כדי שאף ילד בעולם הזה לא יעבור את מה שאני עברתי. אף ילד לא יישב בתוך שלולית דם של אמא שלו, או ינגב אותו מהפנים המוכות שלה. אף ילד/ה. לעולם!
לטורים הקודמים שלי מיטלי כהן ((שם בדוי, השם המלא שמור במערכת):
הייתי באמצע השירות הצבאי שלי כשיצאתי ליום חופש מהבסיס ומהפעילות, והחלטתי לנצל אותו למה שהייתי עושה עוד לפני שהתגייסתי - חלוקת מזון למשפחות נזקקות.
לפעמים אספתי מאנשים וחברים, ברוב הפעמים קניתי בכסף שאספתי מעבודה לפני הגיוס.
לפעמים אלו היו משפחות שהכרתי ברחוב, "מפה לאוזן" או מכתבות בעיתונים, הרבה פעמים אלה היו משפחות שקיבלתי פרטים עליהם מרב גדול בירושלים שהתנדבתי אצלו, ועם הזמן אימצתי משם כמה משפחות כדי לדאוג להם בעצמי ושהוא יוכל לעזור לעוד משפחות חדשות אחרות.
משפחה אחת במיוחד תפסה את רוב תשומת הלב שלי.
"חיבקתי אותה, אמרתי לה שהיא גיבורה ומהממת, ושום דבר לא באשמתה""חיבקתי אותה, אמרתי לה שהיא גיבורה ומהממת, ושום דבר לא באשמתה"
"חיבקתי אותה, אמרתי לה שהיא גיבורה ומהממת, ושום דבר לא באשמתה"
(צילום: shutterstock)

אמא אחת עם עיניים עצובות, ארבעה ילדים עצובים ברוב הזמן ושקטים - אחת מהם לא שמעתי אותה מעולם מוציאה מילה, הקטן שבהם לא בריא, ואבא אחד שאף פעם לא ראיתי.
"מיטל יש לך כמה דקות לדבר?" הרב שאל אותי כשעברתי ליד המשרד שלו.
"משפחת אבנר (שם בדוי) ניראה לי שיש שם משהו מעבר למה שאנחנו יודעים".
"מה זאת אומרת?"
"המצב שם קשה כלכלית. האבא לא מוכן לקבל עזרה מאף אחד ולכן אנחנו מגיעים בשעות שהוא לא נמצא. את כל זה את כבר יודעת, נכון? אבל ניראה לי שיש שם משהו מעבר, וחשבתי שאת האדם המתאים כדי לנסות ולבדוק את העניין".

"תגידי, מתי פעם אחרונה אבא הרביץ לאמא?"

בפעמים הבאות ניסיתי לדובב את האמא, את הילדים, שום דבר.
הכל בסדר מבחינתם, חיים רגילים, אבל משהו בי לא היה רגוע...
החלטתי להתמקד בילדים, להתחבר איתם, בעיקר עם זו שלא מדברת.
יום אחד, מצאתי איתה כמה דקות לבד בגינה, היא נרתעה בדרך כלל ממגע אבל החלטתי ללטף אותה בכל זאת, "תגידי, מתי פעם אחרונה אבא הרביץ לאמא?"
היא הסתכלה עליי במבט מבוהל, ואז הורידה את הראש והתחילה לבכות...
לא הייתי צריכה תשובה יותר מזה. חיבקתי אותה ואמרתי לה שהיא גיבורה ומהממת, ושום דבר לא באשמתה.
כשהיא נרגעה אספתי את כל הילדים ועלינו אליהם הביתה.
שם כבר הכל נפתח. שמעתי מהאמא על האלימות הקשה שהיא והילדים עוברים, שמעתי על הסיבה שהילד הקטן שלה נולד פגוע (אלימות קשה מאוד במהלך ההיריון שלא אפרט כאן, כי באמת שאי אפשר להכיל), שמעתי את הילדים, ושמעתי על היריון שהיא נמצאת בו עכשיו. ולא מרצון.
אלימות במשפחהאלימות במשפחה
"אני גר פה, טוסי לי מהפנים ומהר!"
(צילום: shutterstock)

במשך שעות ישבתי לשמוע ולהסביר לשכנע אותה שהיא חייבת לקום ולפעול.
הוצא צו הרחקה. תוך שהיא וגם הילדים רועדים מפחד ובטוחים שברגע שזה יגיע לאבא שלהם, הוא יגיע לבית ויהרוג אותם.
המערכת, כמו מערכת, לא בדיוק הסכימה לספק הגנה מלבד המסמך של צו ההרחקה.
חזרתי לבסיס, הארכתי את ימי החופש שלי מהצבא והבטחתי למשפחה שהלילה הזה הם הולכים לישון טוב, ושאני אשמור עליהם.
ערב הגיע, הם התארגנו לשינה ואני יצאתי, התיישבתי על המדרגות, עייפה ומותשת.
נמנמתי קצת תוך כדי שאני תופסת בכוונה מדרגה אחת לכל הרוחב, מול הכניסה.
אחרי כמה זמן הדלת של הבניין נפתחה בבום אדיר. מולי הופיע המפלצת שזיהיתי מהתמונות של המשפחה שהספקתי לראות אצלם כדי שאוכל לזהות.
נעמדתי מהר על הרגליים "כן אדוני, לאן זה בבקשה?"
"אני גר פה, טוסי לי מהפנים ומהר!"
הוא עלה כמה מדרגות בודדות, עד שנעמד מולי. "אתה לא יכול לעבור, יש נגדך צו הרחקה וברגע הזה אתה מפר אותו".
"אתם מהווים את המודל הגברי והדוגמה האישית שאליו תשווה הבת שלכם את בני זוגה העתידיים""אתם מהווים את המודל הגברי והדוגמה האישית שאליו תשווה הבת שלכם את בני זוגה העתידיים"
"אתם מהווים את המודל הגברי והדוגמה האישית שאליו תשווה הבת שלכם את בני זוגה העתידיים"
(צילום: shutterstock)

צרחות, קללות, ואגרוף אחד שפגע בי והצליח להפיל אותי מהרגליים.
שמעתי צרחות אימה מלמעלה, הילדים ואמא שלהם שמעו, ואולי גם ראו, ומתים מפחד.
"נטע (שם בדוי כמובן)!! תסגרי את הדלת ותנעלי!!" צעקתי. הדלת ננעלה.
קמתי מהר ובכוחות לא כוחות ניסיתי להיאבק ולמנוע ממנו לעלות.
בשלב מסוים הוא מצא את עצמו עף למטה את חצי גרם המדרגות, קם וברח.
שכנים יצאו, משטרה הוזמנה, הלכתי.
כעבור תקופה נולדה בת מתוקה, בדיוק כשנגמרה הסאגה המשפטית והמשטרתית. האישה והילדים יצאו לדרך חדשה, מקום חדש, והרבה יותר מילים ושמחה אחרי שנים של שתיקה.

עוד ילד צופה במפלצת שהוא אמור לקרוא לה אבא, מנסה לרצוח את אמא

בראש השנה האחרון, בזמן שאני נאבקת עם עצמי על הפחד מלהתארח ובכל הזיכרונות והסיוטים שהציפו אותי מחגים בילדות שלי, ואני כבר מזמן לא ילדה, לא תיארתי לעצמי שבקצה השני של הארץ זה קורה שוב.
עוד ילד צופה במפלצת שהוא אמור לקרוא לה אבא, מנסה לרצוח את האמא היחידה שיש לו.
עוד ילד שהתלכלך בדם, והוא קטן מדי בשביל לנסות להגן על אמא שלו, אבל גדול מספיק כדי לבכות ולצרוח עד שהגיעה עזרה.
ובבית לידו, עוד גיבור קטן -"פלא", כבר כמה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב שלא סתם נתנו לו את השם הזה.
ילד פלא מתוק שהחליט שמה שהוא שומע זה לא רגיל, והתעקש עד שאמא שלו באה אחריו כדי לבדוק.
צפו בריאיון עם עדי גוזי השכנה של שירה ממצפה רמון:
(צילום: שחר גולדשטיין)

חיים שלמים ניצלו, בזכות שני ילדים מופלאים ומשפחה אחת.
תסתכלו על התמונות הללו, ככה נראים גיבורים. המצילים של שירה ממצפה רמון.
עדי גוזיעדי גוזי
עדי גוזי ובנה פלא
(צילום: שחר גולדשטיין)
בדיון הראשון בבית המשפט על ניסיון הרצח הזה השופט קבע שאין בכך "עניין ציבורי" ואסר את פרסום שמות המעורבים.
בדיון שאחריו הוא כבר היה קשוב יותר, לצד הלא נכון, שטען כי "הכי קל להרוס קריירה ומוניטין של 45 שנה" (והוא בן 45 כן...?) ושהוריו מבוגרים, ושהוא "לא צריך את כל מפח הנפש הזה".
בשלב הזה הייתי רוצה להאמין שכל אדם בישראל, ובטח אם הוא בתפקיד כזה כמו שופט, יצחק, או יבכה, או ינער את האיש שמולו שכנראה התבלבל. מאוד התבלבל. אבל זה לא קרה.
שירה ואביעד משהשירה ואביעד משה
"הוא לא צריך את כל מפח הנפש הזה". שירה ואביעד משה
(באדיבות המשפחה)

במדינה שלנו יש חוקים יבשים, מאוד יבשים. מרוב שהם יבשים הם לא נרטבים אפילו לא מדם של נשים או מדמעות של ילדים.
אבל משיטפון של אכפתיות ואהבה של אנשים כנראה שכן.
עובדה שתמונתו של אותו האיש - אביעד משה - עם הקריירה והמוניטין תלויה ועומדת ברוב פאר ובושה מעל נתיבי איילון.
אביעד משה החשוד בניסיון רצח אשתו על שלט חוצות באיילוןאביעד משה החשוד בניסיון רצח אשתו על שלט חוצות באיילון
אביעד משה החשוד בניסיון רצח אשתו על שלט חוצות באיילון
(צילום: מוטי קמחי)

עובדה שמה שלא עושה המדינה (לדאוג לשיקום הארוך מאוד) ששירה תצטרך, עשו המון אנשים מסביב, בעזרת גיוס המונים מרגש.
ועובדה שבסוף, מי שמציל את הנשים והילדים האלה באמת, הם לא המערכת.
לפעמים מספיק אדם אחד כדי לתת לאישה את האומץ והביטחון לקום ולפעול לפני שיהיה מאוחר מדי.
לפעמים מספיק אדם אחד כדי להציל אישה אחרי שכבר מאוחר מדי.
לא כל אחד יכול לעשות את זה, זה נכון.
אבל כל אחד חייב לעשות משהו. חייב.
כי אי אפשר שיהיו פה עוד ילדים שישבו בתוך שלולית דם של אמא שלהם.
כי אי אפשר שיהיו פה עוד נשים דקורות שזקוקות לשיקום ארוך מבפנים ומבחוץ. פשוט אי אפשר. זה תלוי גם בנו, לפקוח עיניים אוזניים ולב ולא להישאר אדישים לעוולות שסביבנו.
לסיום- אדם חכם אמר פעם: "הדבר הכי חשוב שאבא יכול לעשות בשביל הילדים שלו, הוא לאהוב את אמא שלהם"
אתם, האבות, אתם הגבר הראשון בחייה של בתכם. וגם של בנכם.
אתם מהווים את המודל הגברי והדוגמה האישית שאליו תשווה הבת שלכם את בני זוגה העתידיים, ושאליו ישווה הבן שלכם כשירצה להבין איך להתייחס לאישה.
האם הייתם מוכנים שיעשו לבת שלכם מה שאתם עושים/מתכננים לעשות לאמא שלה?
ואת, אמא יקרה, יש אלימות כלפייך? כלפי הילדים? אל תישארי שם. ואל תישארי עם זה לבד.
אם אישה בסביבתכם נמצאת במערכת יחסים אלימה, הפנו אותה לקו החירום של משרד הרווחה בטלפון 118 או 077-9208560, או התקשרו בעצמכם. המוקד מאויש במשך 24 שעות ביממה ומעניק שירות בעברית, בערבית, ברוסית ובאמהרית.