אחריה: פרופסור סראב אבורביעה-קוידר מראיינת את שיפא אלסאנע אלהוזייל
(צילום: ירון שרון )
יוזמת 'אחריה', שנוסדה לכבוד יום האישה הבינלאומי שצוין ב-8 במרץ, מפגישה בין נשים משפיעות ומובילות בחברה הישראלית - לשיחה אינטימית על המסלול שעשו, על הערכים שלהן ועל העתיד של כולנו. הפרויקט הוא יוזמה משותפת של RGE וקבוצת ידיעות אחרונות בשיתוף Playtika. את הנשים צילם בכישרון רב הצלם עידו איז'ק, והדיוקנאות שלהן הוצגו בערב גאלה - אירוע השקה לקמפיין גיוס תרומות לפורום מיכל סלה, הפועל למניעת אלימות כלפי נשים ולהצלת חיים.
"רציתי לצאת מגבולות השבט לאקדמיה ולעולם הגדול"
כאשר סראב שואלת את שייפא מדוע לדעתה בחרה בה, שייפא משיבה כי "כנראה ראית בי אישה שמעוררת השראה. אישה פורצת דרך, שפרצה הרבה חומות, התקדמה ופתחה דלתות לדורות הבאים של נשים שהרבה שנים נגזלה מהן ההזדמנות לצאת לאקדמיה וללמוד. וחשוב מכך, לדעתי בחרת בי משום שראית בי הרבה קווים של תקווה שממשיכים את הפמיניזם שלך".
שייפא מספרת עוד: "בפעם הראשונה שאמרתי למורה שלי שאני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית, הוא אמר לי, 'וואו, לכי על זה'". הבקשה הייתה חריגה משום שרציתי לצאת מהגבולות של השבט לאקדמיה ולעולם הגדול. לכבוש את העולם בגיל 18. זה המקום שאני רוצה להיות בו, מקום שנותן, עוזר ומסייע, במיוחד על רקע זה שגדלתי במשפחה של שייח' שנתן חסות לאנשים חסרי ישע וחסרי יכולת. ראיתי באבא שלי וגם באמא שלי, בתור שייחית, דוגמה של נתינה, שנותנת חסות וכנפיים וסיוע לאחר. משם צמחתי".
סראב מספרת: "אני נשואה כבר 21 שנה. בעקבות המסורת בחברה הבדואית, היה מותר לי להינשא לאנשים מתוך רשימה של משפחות, בעקבות ההיררכיה בין השבטים". לדבריה, "בתור מי שגדלה בבאר שבע, בסביבה מאפשרת ועם הורים מאפשרים, לא האמנתי שאצטרך להיכנס למאבק קשה, בתור אקדמאית עם תואר שני, שהקודמות שניסו לפניי לא הצליחו, בעקבות ההתערבות הגדולה מצד השבט שדיכאה את הניסיונות של אותן נשים". את המצב שלה היא הפכה לתזה מחקרית לדוקטורט: "שכלל ראיון של נשים בדואיות. זו הייתה גם ההזדמנות בה נפגשנו", אומרת סראב לשייפא.
"שם גם התחברתי לקו המחשבה הפמיניסטי שלך", אומרת שייפא. בעקבות אותו ראיון, סראב ושייפא ניסו להקים איגוד נשים אקדמאיות בדואיות בנגב. "זה היה בדיוק כשילדתי את הבן הגדול שלי", נזכרת סראב. "באותה תקופה היה מדובר בגרעין קטן יחסית של דוקטורנטיות. החלום הוא להקים מועצת השכלה גבוהה לנשים בנגב, שיתרגם את הכוח האקדמי הנשי להשפעה על הפוליטיקה וסדר היום".
שייפא אומרת כי "מהמרחב הנשי הזה בתוך האקדמיה והחברה, יש הרבה התניות. תלכי לאקדמיה, אבל תעשי ככה וככה, תתחתני, תביאי ילדים. המאבקים האלו גובים הרבה מחירים מהנשים".
החלום של שייפא, היא מספרת, "הוא להקים מועצת השכלה גבוהה לנשים בנגב. גוף שיתמוך בנשים, שנוכל לתרגם את הכוח האקדמאי הנשי הזה, המהווה כ-70% מהאקדמאים, לכוח המשפיע על הפוליטיקה המקומית, על סדר היום של היישובים והחברה". שייפא נזכרת: "כשהייתי הבדואית הראשונה שנכנסה לאקדמיה, הייתי הרבה שנים לבד. אחר כך נפתחו הרבה דלתות להרבה נשים".
סראב מוסיפה: "במובן מסוים, עד היום אנחנו לבד. כשיש אישה בעמדת מפתח, היא עדיין לבד. כאישה, כאישה בתוך החברה שלה וגם כאישה ערבייה".
"התקציבים לחברה הערבית מקוצצים, נשים סובלות מכך פעמיים"
בהקשר של הדרה, סראב אומרת: "החברה שלנו סובלת מהרבה פערים. יש פערים בתקציבים, בחינוך. בקרוב הממשלה עומדת לקצץ גם בתקציב תוכנית החומש. אנחנו סובלים הרבה ובסופו של דבר, אנחנו יודעים שנשים סובלות יותר מגברים, בעקבות החסמים שעומדים מולן. הן צריכות להיאבק פעמיים - פעם מול החסם הפנימי הקהילתי או הפטריארכלי, ופעם מול החסם ההגמוני. וככל שמקצצים יותר את התקציב הכללי, יהיה עוד יותר קשה לפתוח דלתות. לכן אני חושבת שאם נשים יהיו במוקד קבלת ההחלטות, הן יידעו גם לקבל את ההחלטות הנכונות וגם לקדם מדיניות אשר תומכת בכלל הקהילה".
"חשבתי שבעקבות המאבק שלי לצאת לאקדמיה הדלת נפתחה, אבל אנחנו כל הזמן במאבקים"
שייפא משתפת עוד: "המקום שבו אני נמצאת הוא הזדמנות להשפיע על חיי נשים אחרות. אני עוסקת המון בהעצמת נשים ובמתן הזדמנויות לאוכלוסיות מוחלשות, שהם לרוב נשים וילדים. אני מרגישה את המאבק הנשי-מגדרי בתוך הרשויות המקומיות שלנו. אני בתור אישה יחידה מנהלת ברשות, גברים רואים בי איום בגלל החוזק, המקצועיות והיכולות שלי, בכלל ההשפעה שלי בחברה. בתוך השינוי שאני מחוללת אני חושבת שאנחנו כל הזמן בודקות את עצמנו מול החברה, מול עצמנו. המאבקים האלה לא מפסיקים".
"פעם חשבתי שבעקבות המאבק שלי לצאת לאקדמיה, מול המשפחה והשבט, העניין הסתיים. אבל זה לא מסתיים, אנחנו כל הזמן במאבקים. איך להיות הורה כמו שאני רוצה, איך להיות בת זוג כמו שאני רוצה. להיות אישה פורצת דרך. אנחנו כל הזמן במאבק ובדיקת גבולות".
"בתור אישה, בתור אדם, נולדתי להיות חופשיה"
הכוח שלה, אומרת שייפא, "הוא הנתינה. להיות במקום משפיע, שגם נותן לאחרים. את מאירה פינות אפלות בחיי אחרים, בחיי המשפחה, החברה. ההארה הזו היא קטנה אבל משמעותית מאוד בחיי האחרים. זה מה שנותן את הכוח הפנימי, שמניע אותי והרבה נשים אחריי".
שייפא מוסיפה כי "אני מאמינה שאני בתור אישה, בתור אדם, נולדתי להיות חופשיה. לא נולדתי בשביל שאנשים אחרים יחליטו עליי. אני בעלת הבית של עצמי, בעלת עצמי, אני הזכות שלי לבחור. אי-אפשר להישאר באותו מקום ולשחק תפקיד של קורבן".
כאשר סראב שואלת מה שייפא עושה כדי להרגיש טוב, שייפא אומרת כי "קודם כול, לבשל ארוחות חמות וטעימות לילדים שלי. אני רואה את המטבח כתרפיה. לפעמים אני נכנסת למטבח עם המוזיקה שלי, עם השקט שלי, וזה מרגיע וזה דבר טוב ומדהים. דבר שני, אני עושה יוגה, עם מוזיקה שקטה, קלאסית. והדבר השלישי זה לשבת עם כוס הקפה שלי. הקפה בשבילי זה טקס מרגיע, ובמצב האידיאלי אני מצרפת אליו ספר שאני אוהבת. זה הזמן הכי אמיתי שלי עם עצמי".
כאשר היא נשאלת מה הייתה עושה אם לא הייתה עוסקת במה שהיא עושה היום, שייפא אומרת שהיא הייתה זמרת. "יש לי קול יפה ואהבה למוזיקה. אחד החלומות שלי הוא להקים בית ספר למוזיקה בנגב, שילווה ילדים ונשים. אני חושבת שיש במוזיקה אמירה חזקה מאוד נגד אלימות, נגד ונדליזם, נגד קיצוניות. יש משהו במוזיקה שמטפח את הרוח ואת הנפש".
לדבריה, "זה משהו חסר מאוד בחברה שלנו. בהרבה הזדמנויות שרתי בתקופת הילדות, הבאתי לבית הספר שלי פרסים בתחרויות, עד שבכיתה ח'-ט', קיבלתי עונש מאח שלי והפסקתי לשיר".
סראב מספרת מצידה כי "אני הייתי רוצה להיות מורה לילדים קטנים. הייתי מורה בגיל 18 אבל הייתי רוצה לחזור לעבוד עם ילדים, במיוחד ילדים שזקוקים למורה שמקשיבה להם. שעובדת איתם. שמקדמת אותם". שייפא אומרת בתגובה: "אני מדמיינת אותך כמורה, אני מתחברת לנפשם של התלמידים ולרגשם ולמקום שהם נמצאים בו, מורה מדהימה, מעצימה, שמחבקת".
השאלה הבאה שעולה היא "מתי הבנת שאת טובה במה שאת עושה?", וסראב משיבה: "כשאת מקבלת תגובות והערכה מהאוכלוסייה שאת עובדת איתה, על האימפקט שאת יוצרת. ההערכה מסביב חשובה במיוחד כשעובדים בסביבה גברית".
לדברי שייפא, "הבנתי שאני טובה במה שאני עושה כשראיתי את התוצר של הפעולות במשך השנים. עזרתי לגדל דור חדש של נשים מועצמות, שליוויתי אותן, שיצאו ממעגלים של אלימות למעגלים של תקווה ושל חיים".
לסים, סראב שואלת את שייפא מה הייתה אומרת לעצמה בגיל 12, והתשובה של שייפא לא פחות ממושלמת: "הייתי אומרת לעצמי שאני מדהימה, חכמה ויפה - את יכולה, תפרשי כנפיים ותעופי".
הנשים המשתתפות ביוזמה (לפי סדר א-ב): מיכל ברוורמן-בלומנשטיק, ד"ר אפרת ברון-הרלב, זויה שלום, חן אלמוג גולדשטיין, טניה כהן עוזיאל, פרופ' יפעת ביטון, דר' כוכב אלקיים לוי, לוסי אהריש, ד"ר לייה נאור, מורן זר קצנשטיין, מירי נבו, נועה קולר, פרופ' סראב אבורביעה-קוידר, צופית גרנט, פרופ' רבקה כרמי, אלמ' (מיל) רות שהם, פרופ' רונית סצ'י פאינרו, דר' ריי ביטון, ריטה, שייפא אלסאנע-אלהוזייל, ח"כ לשעבר שירלי פינטו, שלי שם טוב.
בשיתוף פלייטיקה
פורסם לראשונה: 14:00, 11.03.24
