בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
ימי הקורונה אינם פשוטים עבור רוב בני הגיל השלישי בישראל. הם מנותקים מהחוג החברתי שלהם, נאלצים לוותר על רוב פעילויות הפנאי שממלאות שעות רבות מיומם ונותנות להם סיבה לקום בבוקר, וגם חוששים שצרכים יומיומיים, ללכת לסופר לעשות קניות למשל, יובילו להדבקתם במחלה ולסיכון חייהם.
יורם והדרה סלע
(צילום: ליהי קורפניק , עריכה: דפנה פלד)
מצד שני, יש גם קשישים שמצליחים מאוד להינות בימים אלה. יורם והדרה סלע נשואים כבר למעלה משישים שנה. הם בני 81, הורים לארבעה ילדים ויש להם 14 נכדים. הם חיים בבית הדיור המוגן "פרוטיאה בכפר", אליו עברו לפני כשנה. בסגר הראשון, כשהבנה שמדובר בבעיה שלא עומדת להיעלם בקרוב, הבית נערך עם מגוון רחב של פעילויות, תוך התאמה לנהלים: הרצאות, חוגים, משחקי פטאנק ואימוני כושר ברחבה המרכזית ועוד.
יורם והדרה סלעיורם והדרה סלע
יורם והדרה סלע
(צילום: יאיר שגיא)
"מרוב שדאגו שלא נשתעמם, לא השאירו לי דקה פנויה", צוחק יורם, "כל היום שלי עמוס. בבקרים אני הולך לבריכה, יש לי חוג גילוף, אני קורא ספרים, הולך להרצאות, נפגשים עם החברים שלנו שחיים פה בבית או בפארק, ומאז הקורונה גם למדתי לאפות ולבשל. תמיד יש מה לעשות. השאלה היא רק מתי אפשר לנוח. אני אומר שיום אחד אנחנו עוד נתגעגע לסגר הזה".
יורם מתמחה בגילוף בעץ. הדרה מציירת. יחד הם מעבירים שעות בהכנת יצירות חדשות. "כבר בכיתה א' היו לי בקלמר סכין גילוח, חתיכת עץ וגיר מהלוח, והייתי מגלף במהלך השיעורים", מספר יורם, "אז ברור שגם הקורונה לא עצרה את זה. אני מגלף פה במרפסת עצים שאני מוצא בחצר, קרשים שאני מביא מאיזו נגרייה, תמיד יש משהו. אני מייצר לפי בקשת הנכדים, צריך להשלים לכל אחד את מה שהבטחתי. יש דברים שלוקחים יום-יומיים, נגיד פסלים של תרנגולות קטנות, ויש דברים שלוקחים אפילו חודש".
יורם והדרה סלעיורם והדרה סלע
יורם סלע והגילופים
(צילום: יאיר שגיא)
הדרה מצטרפת, ויורם ממהר להציג אותה: "בעצם אצלנו הדרה היא האמנית. אני אומן יותר. היא האמנית. היא ציירת אמיתית", הוא אומר בגאווה, "אנחנו עובדים כל החיים ביחד. כל מה שהיא צריכה לצייר עליו – אני עושה לה מעץ. כל מה שאני חורט ואפשר לצייר עליו, היא עושה זאת. אנחנו כל הזמן עובדים בשילוב".
"אנחנו מאוד מאוד אוהבים לעבוד ביחד", מספרת הדרה, "מעבר לזה ששנינו אוהבים ליצור, אני מאוד אוהבת איך שהוא עובד, מוכנה להסתכל על זה שעות. הוא חורט כל כך יפה. גם הילדים שלנו הולכים בעקבותינו, כל אחד בשטח שלו: נגרות, אומנויות שונות, כולם מציירים, נהנים מזה מאוד".
מה הכי חסר לכם בתקופה הזו? "לחבק את הילדים והנכדים. אז מדברים כמובן בטלפון כל יום, מדברים בוואטסאפ עם וידיאו – ומתגעגעים. בסוף הסגר, ברגע שהיה אפשר, ישר פגשנו את המשפחות בחצר, עם מאוורר ועם מסכות", משיב יורם.
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן