בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
ימי הקורונה אינם פשוטים עבור רוב בני הגיל השלישי בישראל. הם מנותקים מהחוג החברתי שלהם, נאלצים לוותר על רוב פעילויות הפנאי שממלאות שעות רבות מיומם ונותנות להם סיבה לקום בבוקר, וגם חוששים שצרכים יומיומיים, ללכת לסופר לעשות קניות למשל, יובילו להדבקתם במחלה ולסיכון חייהם.
יורם והדרה סלע
(צילום: ליהי קורפניק , עריכה: דפנה פלד)
מצד שני, יש גם קשישים שמצליחים מאוד להינות בימים אלה. יורם והדרה סלע נשואים כבר למעלה משישים שנה. הם בני 81, הורים לארבעה ילדים ויש להם 14 נכדים. הם חיים בבית הדיור המוגן "פרוטיאה בכפר", אליו עברו לפני כשנה. בסגר הראשון, כשהבנה שמדובר בבעיה שלא עומדת להיעלם בקרוב, הבית נערך עם מגוון רחב של פעילויות, תוך התאמה לנהלים: הרצאות, חוגים, משחקי פטאנק ואימוני כושר ברחבה המרכזית ועוד.
יורם והדרה סלעיורם והדרה סלע
יורם והדרה סלע
(צילום: יאיר שגיא)
"מרוב שדאגו שלא נשתעמם, לא השאירו לי דקה פנויה", צוחק יורם, "כל היום שלי עמוס. בבקרים אני הולך לבריכה, יש לי חוג גילוף, אני קורא ספרים, הולך להרצאות, נפגשים עם החברים שלנו שחיים פה בבית או בפארק, ומאז הקורונה גם למדתי לאפות ולבשל. תמיד יש מה לעשות. השאלה היא רק מתי אפשר לנוח. אני אומר שיום אחד אנחנו עוד נתגעגע לסגר הזה".
יורם מתמחה בגילוף בעץ. הדרה מציירת. יחד הם מעבירים שעות בהכנת יצירות חדשות. "כבר בכיתה א' היו לי בקלמר סכין גילוח, חתיכת עץ וגיר מהלוח, והייתי מגלף במהלך השיעורים", מספר יורם, "אז ברור שגם הקורונה לא עצרה את זה. אני מגלף פה במרפסת עצים שאני מוצא בחצר, קרשים שאני מביא מאיזו נגרייה, תמיד יש משהו. אני מייצר לפי בקשת הנכדים, צריך להשלים לכל אחד את מה שהבטחתי. יש דברים שלוקחים יום-יומיים, נגיד פסלים של תרנגולות קטנות, ויש דברים שלוקחים אפילו חודש".
יורם והדרה סלעיורם והדרה סלע
יורם סלע
(צילום: יאיר שגיא)
הדרה מצטרפת, ויורם ממהר להציג אותה: "בעצם אצלנו הדרה היא האמנית. אני אומן יותר. היא האמנית. היא ציירת אמיתית", הוא אומר בגאווה, "אנחנו עובדים כל החיים ביחד. כל מה שהיא צריכה לצייר עליו – אני עושה לה מעץ. כל מה שאני חורט ואפשר לצייר עליו, היא עושה זאת. אנחנו כל הזמן עובדים בשילוב".
"אנחנו מאוד מאוד אוהבים לעבוד ביחד", מספרת הדרה, "מעבר לזה ששנינו אוהבים ליצור, אני מאוד אוהבת איך שהוא עובד, מוכנה להסתכל על זה שעות. הוא חורט כל כך יפה. גם הילדים שלנו הולכים בעקבותינו, כל אחד בשטח שלו: נגרות, אומנויות שונות, כולם מציירים, נהנים מזה מאוד".
מה הכי חסר לכם בתקופה הזו? "לחבק את הילדים והנכדים. אז מדברים כמובן בטלפון כל יום, מדברים בוואטסאפ עם וידיאו – ומתגעגעים. בסוף הסגר, ברגע שהיה אפשר, ישר פגשנו את המשפחות בחצר, עם מאוורר ועם מסכות", משיב יורם.

"חצי מיליון צעדים בחודש"

גם לשי טוחנר (70), אבא לשניים וסבא לארבעה נכדים, אין רגע פנאי. הוא פנסיונר מתחום ההייטק ונגן מוזיקה אקוסטית. עד לפני שש שנים עוד היה נע על הקו ישראל-בריטניה. בארץ היה עובד במשרד, בחו"ל היה מנגן בפסטיבלים נחשבים ביותר. אבל הוא מעולם לא הגדיר את עצמו כמוזיקאי מקצועי. כמי שעבד במשך 44 שנים בתחום הטכנולוגיה הוא מעדיף את התואר "איש הייטק מנגן".
שי טונר
(צילום:ירון שרון, עריכה: דפנה פלד)

"הפרנסה העיקרית שלי הייתה הייטק, המוזיקה הייתה לנשמה", הוא מספר, "ניגנתי המון שנים עם 'להקת הפונדקאים', שנתן זהבי עד היום שומר את זכרה ומשמיע את השיר 'חרא' שלוש פעמים בשבוע ברדיו. עכשיו יש לי הרכב שנקרא 'שי וחברים' עם כמה זמרות צעירות".
שי טוחנרשי טוחנר
שי טוחנר
(צילום: אביגיל עוזי)
הקורונה עצרה לו את התוכניות. "אפשר לחלק את התקופה הזו לכמה שלבים: בשלב הראשון הייתי בהלם כי הכל התבטל ביום אחד. אחרי זה באה תקופת ההשלמה: אמרתי לעצמי, 'מה שתיכננו לעשות, התבטל, בואו נחיה את החיים כמו שהם. החלומות והרצונות נשארו, אבל כרגע כל מה שקשור לתכנון מת. אני נותן לדברים לזרום".
טוחנר מנגן על גיטרות אקוסטיות, מפוחיות ובנג'ו. "סגנון הנגינה שלי הוא די מיוחד בארץ, אני מנגן עם אצבעות", הוא מספר, וממהר להראות את הציפורניים הארוכות שלו, שעימן הוא פורט על הכלים, "אתם רואים אותן? לא ביד שמאל, אלא רק בצד ימין. מסתבר שעדיין יש אנשים שמחפשים את זה, בעיקר בהקלטות. בדיוק היום המניקוריסטית שלי פתחה שוב את העסק".
שי טוחנרשי טוחנר
שי טוחנר
(צילום: אביגיל עוזי)
בניגוד אליו, שני הבנים בחרו בסגנון מוזיקה אחר. "הבנים שלי שניהם הלכו למוזיקה האלקטרונית", הוא מספר בגאווה, "שניהם דיג'יים ומפיקים מאוד מוצלחים".
בזמן שהתפנה, טוחנר מצא את עצמו צועד המון. הוא מציג לנו את האפליקציה בנייד, אשר מראה שרק בחודש האחרון הוא עשה חצי מיליון צעדים. "מצאתי המון זמן לטייל, ללכת ברגל, בטווח של שלושה קילומטר מסביבי. זה נתן לי המון קשר עם כל החיות פה באזור, בעיקר עם חתולים. הייתי מסתובב עם הכלב שלי, חתולים מאוד התחברו אליו והיו הולכים איתו לכל מקום. יום אחד ראיתי שהם רעבים והתחלתי להאכיל אותם", הוא מספר.
שי טוחנרשי טוחנר
שי טוחנר
(צילום: אביגיל עוזי)
טוחנר פנה לעירייה וביקש לקבל אישור עובד חיוני מסיבה מיוחדת. "קיבלתי אישור מהווטרינר העירוני להאכיל חתולים מעבר לתחום שלי", הוא מספר, "זה משהו שהיה צריך מאוד בתקופת הסגר כי מסעדות רבות סגורות ולחתולים קשה למצוא אוכל ברחובות".
אתה מתגעגע לבמה? "מאוד. לפני הרבה שנים הייתי מדבר עם אנשים ואומר להם: 'עוד כמה שנים, כשאצא לפנסיה, אפרוש גם מהמוזיקה'. הם ענו: 'אתה תמות על הבמה'. כיום אני חושב שזה נכון. זאת אומרת, אני חי על הבמה".
מה אתה ממליץ למוזיקאים הצעירים? "תמציאו את עצמכם מחדש. ענף התרבות הולך להשתנות ולא יחזור להיות כמו שהיה. אני מציע לכם מכל הלב: תייצרו לעצמם מקצוע חוץ מהמוזיקה, שלא תלוי בתקופה או בדברים חיצוניים. למרות זאת, אני אדם אופטימי. אני מקווה שאחרי שהתקופה הזו תיגמר, אנשים עדיין יקראו לי ולהרכב שלי לבוא להופיע. מתי זה יהיה? שאלה קשה".
בשיתוף פורום
בתי הדיור המוגן

פרסום ראשוני: 08:00 , 11.11.20