בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
דווקא בתקופת הקורונה מצאה עצמה דליה ארבל (75), סבתא לשישה ואמנית פעילה כבר שנים, נטולת מוזה מול הדף הלבן. למזלה, הנוף הייחודי הנשקף מדירתה הצליח להזיז משהו ולסייע לה לעבור את התקופה המורכבת.
דליה ארבל
(צילום: אורי דוידוביץ')
ארבל עברה ל"בית בכפר חוף כנרת" לפני כחמש שנים מהעיר ערד. השינוי המשמעותי לא בא לידי ביטוי רק בנוף החולי שהתחלף בצבעים של ירוק וכחול, אלא גם בקרבה הגיאוגרפית לבתה ולנכדים, שגרים במרחק דקות ספורות מהדיור – מה שהיווה את הסיבה העיקרית למעבר.
ארבל עבדה במשך שנים כגננת, עד שבעלה זכרונו לברכה הבחין שמשהו השתנה. "בהתחלה רצתי לעבודה", היא מספרת, "אבל לאט לאט התחלתי לגרור רגליים. בעלי, שהכרתי מגיל 16, שאל אותי 'מה קורה בזמן האחרון? אני מרגיש שמשהו לא בסדר איתך'. חשבתי על זה ואמרתי לו שהוא צודק, אין לי את התשוקה להעביר לילדים. הוא זה שאמר לי ללכת לאמנות שכל כך אהבתי".
החיבור שלה לאמנות מגיע מהבית ומההורים. "אמא הייתה מעצבת של בגדים לחתונות, לאבא היה מפעל לנעליים איטלקיות. זה היה בתוניס. בבית היו לנו תמונות גדולות תלויות על הקיר בצבעי שמן, ואני זוכרת אותן עד היום".
"אני לא יודעת לצייר בקטן", היא מודה. "הציורים שלי זה 2 על 2, מטר וחצי על מטר. כשאני פותחת כאן בחמש-שש בבוקר, יש לי את הזריחה. בערד הייתה לי השקיעה. זה עצום לראות את ההרים האלה כאילו ריקים אבל מלאים בצבעים. מתוך זה יצרתי המון תערוכות".
ארבל עדיין לוקחת חלק בקבוצת וואטסאפ של כ-200 אומנים באשדוד, ועד לקורונה גם הקפידה להמשיך לקחת חלק בפעילויות בעיר. "אני לא נוהגת, אין לי רכב והייתי נוסעת פעמיים-שלוש לאשדוד וסוחבת את הציורים מאוטובוס לאוטובוס, כדי להציג בתערוכות בעיר. לאחת התערוכות אפילו הגיע אוצר אמנות מתל אביב".
גם הצוות בדיור המוגן החליט להשתמש בכישוריה של ארבל והציע לה להיות אחראית על קישוט המסדרונות ועיצוב התפאורה באירועים מרכזיים. "כל חג אני מקשטת את כל הקירות, אני ממש מעצבת את הקירות, מציירת. בחנוכה לדוגמה, בניתי נרות מרשתות עם צלופן, ביקשתי מהצוות שיתקין תאורה ואז הכל הפך להיות צבעוני".
"פתחים" הוא שמה של התערוכה האחרונה שיצרה. "התחלתי לצייר בהתחלה דלתות פתוחות ואז הוספתי גם חלונות. אחר כך מצאתי צורך להכניס את הדמויות לתוך הציור, מביטות או משתקפות. מבחינתי כל פתח הוא פתח לתקווה, פתח לצער, פתח לכאב, כמו בכל תקופה בחיים".
למרות התקופה הקשה, ארבל משתפת שהצליחה לשמור על אופטימיות. "צריך הרבה כוח. צריך שהאדם עצמו יהיה חזק, ואני אכן חזקה. קרו לי המון דברים בחיים וידעתי לקום על הרגליים וללכת קדימה. אני קיבלתי דוגמה מההורים, מזה שמתוך כלום אמא שלי הכינה ארוחות, תפרה וילונות ושמלות כשהיה קשה. היו לי הורים למופת, והכי יפה זה שהעברתי את זה לילדים שלי".
מה נאחל לך?
"בריאות, הרבה בריאות ושמחת חיים, שכולם יהיו בריאים אצלי".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
פורסם לראשונה: 08:00, 07.02.21
