סיבוב פאבים ביורק
"מאיפה אתה?", "מה אתה עושה כאן?", "מה, אתה לבד?", "לך למחוז האגמים. אתה צריך ללכת למחוז האגמים. אנשים נחמדים במחוז האגמים", "מה שאתה צריך זה בחורה אנגליה זולה. כן, זה מה שאתה צריך". עדי ליפשיץ פוגש את החבר החדש הכי טוב שלו
עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. באופן מפתיע, יאיר נאלץ לחזור לארץ, ועדי מנסה להמשיך את הטיול בעצמו.
הפרקים הקודמים במדריך הקומבינה:
פרק 1: אצל ילה באמסטרדם
פרק 2: אצל אסף ושרה בגרמניה
פרק 3: 4 נסיונות והצלחה אחת
פרק 4: יום ולילה לבד בברלין
פרק 5: בעקבות בוב בהייד פארק
פרק 6: פרידה בחווה אורגנית
------------------------------------------------------------------------------
אופטימי ומלא ציפייה לעתיד מזהיר, בטוח שמעבר לכל פינה מחכה לי הרפתקה חדשה, יצאתי, אחרי שבוע בלי יאיר ועם המון התלבטויות ולבטים, מהחווה האורגנית של משפחת טאן. היעד הוא אדינבורו – סקוטלנד, כשבדרך אבלה יום בעיירת האוניברסיטה קיימברידג' ויום או יומיים ביורק. ג'ין, בעלת החווה, הכינה לי סל פיקניק מלא בכל טוב לקחת איתי לדרך ונפרדה ממני בברכה. השמש, שלא כמנהגה, זרחה, הציפורים צייצו וכל איתני הטבע הסכימו איתי שלמרות שאני לבד הכל יהיה בסדר: אני אפגוש אנשים נהדרים בכל מקום שאליו אלך ואעשה חיים משוגעים.
יומיים אחר כך, בשעה חמש, עת השמש מסיימת את משמרתה, הרוח מתחזקת והרעב מתגבר, הסתובבתי ברחובות המידלדלים
אחרי שהסתובבתי בכל חלקי העיר העתיקה של יורק, בדקתי את אפשרויות התעסוקה ללילה. החלטתי שכל החלטה גורלית, כמו לשבת לשתות בירה בפאב, צריכה להידחות לפחות עד שמונה, כי כל הפאבים ריקים עדיין.
ברגע של חולשה הרמתי שפופרת וחייגתי הביתה. אחרי השבוע רב התהפוכות שעבר עלי הם שמחו שאני עוד בחיים ושיש לי תוכנית, ואפילו לא היה אכפת להם שאת ליל אמש עשיתי במכונית. אני שמחתי לדבר שוב עם מישהו, ועוד בעברית.
פאב 1: נתן, החבר הכי טוב שלי
מעודד מהשיחה המשכתי להסתובב ברחובות בנסיון לשרוף עוד קצת זמן ולחפש מקום לשבת בו. לבסוף נכנסתי לפאב "העין הרעה", שלמרות האווירה והמוזיקה הטובה, היה ריק. כשחזרתי לשם בפעם השלישית בקושי הצלחתי לעבור בדלת, בקושי הצלחתי להזמין בירה, ומרוב צפיפות נדחקתי ונשענתי על פיסת קיר קטנה בקומה השניה. כבר כמעט נגמרו לי המשקה, הסיגריה והכסף כשביקשתי מאיזה בחור להעביר לי מאפרה. כנראה שגאלתי אותו משיחה משמימה עם חבריו, כי הוא נעמד לידי ופתח בשיחה.
הוא הציג את עצמו ואני את עצמי. "מאיפה אתה?", "מה אתה עושה כאן?", "מה, אתה לבד?", "לך למחוז האגמים. אתה צריך ללכת למחוז האגמים. אנשים נחמדים במחוז האגמים", "מה שאתה צריך זה בחורה אנגליה זולה. כן, זה מה שאתה צריך", "אתה שומע קארל? זה אדי מישראל, הוא מטייל לבד באירופה. אמרתי לו ללכת למחוז האגמים. אהה?! מחוז האגמים!!".
"זה קארל", הוא הפסיק את רצף הדיבור המבולבל שלו ואת ההנהונים שלי, והצביע על חברו. "קארל תכיר זה אדי". לחצנו ידיים. "ישראל, אה?", "כן, ישראל", "אנחנו הולכים לפאב אחר, תצטרף אלינו". לא כל כך רציתי להמשיך לשתות והייתי עייף, אבל מה
לא עושים כדי לפגוש חברים חדשים. למטה, בקור שמחוץ לפאב, הוא הציג אותי לקבוצה. הרבה "שלום" ולחיצות ידיים, כמובן שלחיצות ידיים.
בדרך, בעוד הוא חוזר באופן רנדומלי על המשפטים: לך למחוז האגמים; אתה מטייל לבד – אני מעריך את זה; האנגלים הם אנשים טובים – תהיה בפאב, תשתה, הם ידברו איתך, הם ישמעו שאתה מישראל הם ירצו שיהיה לך טוב; אתה ביורק – ואני רוצה שיהיה לך טוב; אלה חוויות שיהיו לך כל החיים - בין הנהון להנהון, בעודנו מדדים מאחורי החבורה, נזכרתי את מי הוא מזכיר לי. רק לפני שעה הייתי בודד וגלמוד, ועכשיו אני הולך לפאב עם נתן נתנזון האנגלי. נו – נתן נתנזון, השמנמון עם המשקפיים והחיוך מ"בלי סודות".
פאב 2+3: מרקוס, החבר הכי טוב שלי
בעשרים ל-23:00 הגענו לפאב מ'ס 2 . לשעה יש חשיבות מכרעת, כי הפאבים באנגליה נסגרים לפי חוק ב-23:00, ועל כן נתן נתנזון הזמין מהר סיבוב משקאות בשבילי ובשביל קארל. כנראה זה דבר מאד נפוץ באירופה להזמין מישהו למשקה, כי זו לא הפעם הראשונה, ותמיד אומרים לי "תשמור את הכסף שלך לדלק".
אחרי שתי הפצרות מצידי הגענו להסכמה נימוסית: כשהוא יבוא לישראל אני אזמין אותו למשקה. לא עברו שני רגעים, והחבורה החליטה שצריך למהר ולהמשיך לפאב הבא. כשהפניתי את תשומת ליבו של חברי החדש לכך שהשעה כבר כמעט אחת עשרה, הוא
שוב בקור, חוצים את העיר העתיקה לאורכה. שוב נתן ואני מדדים מאחורי החברים, שוב נתן חוזר על אותם משפטים, אבל הפעם גם הוסיף: "אני אבוא לישראל. בתחילת השנה אמרתי שאני אעשה משהו מיוחד השנה ולא ידעתי מה. עכשיו אני יודע – אני אבוא לישראל". מאושר שהוצאתי את הציוני שבו עודדתי אותו והרגעתי אותו ש"בישראל אין כל הזמן מלחמה, רק לפעמים".
שוב נתן הזמין משקאות ושוב אמרתי לו שלא צריך, ושוב הוא אמר שהוא רוצה שאני אהנה ביורק ושאני אשמור על הכסף שלי לדלק, ושוב שתיתי. שוב אחרי שתי דקות הוא החליט שצריך ללכת למקום אחר – ל"גלרי", ככל הנראה המועדון הכי סליזי ביורק. אנגלים שמנים מוצאים שם ילדות קטנות ללילה. לא בחור מנומס כמוני, אחרי יותר מדי בירה, וודקה וטקילה, יסרב לחברו החדש הטוב ביותר. הלכנו ל"גלרי", לא לפני ששמעתי בחצי אוזן מישהו קורא לו "מרקוס". הרגשתי לא נעים שכבר ערב שלם אני לא יודע איך קוראים לו. שלפתי עט וכתבתי על גב כף היד – "מרקוס". זה נפלא שאפשר לכתוב דברים בעברית ואף אחד לא מבין.
סוף דבר: הבירה מחכה
הדרך מפאב מ'ס 3 למועדון היתה קצרה, לכן המשפטים: "מטייל ... מעריך", "ישראל ... חוויות ... אנגלים ..." נאמרו מהר יותר. אכן זה אחד מהמועדונים היותר סליזיים שראיתי, ובו ילדות עם יותר מדי בשר לבן מראות יותר מדי ממנו לצלילי מוזיקת מצעדים גרועה. כל זה אולי היה משנה לי לפני שתי בירות. עכשיו נהניתי מד"'ר אלבן דופק בראש כאילו שנת '95 לא עברה מעולם.
איפשהו ברחבת הריקודים איבדתי את מרקוס ולא מצאתי אותו יותר. בסוף אמרתי נואש. העייפות גברה על השכרות וחזרתי להוסטל. זה חבל, כי באמת רציתי לתת לו את האימייל שלי, גם אם מחר הוא יתעורר עם ראש מפוצץ ויחשוב לעצמו "כמה שיכור הייתי אתמול כשאמרתי לבחור ההוא מישראל שאני אבוא לבקר". לפחות הוא היה יודע שמחכה לו בירה בפאב בתל אביב.
