סבי המובס יושב על מרפסת ביתו בבאר שבע
בוהה בשכנות הרעשניות ובנכדים המשחקים
הוא לא כאן
אנחנו רצים על פניו, עוברים חולפים על תמונה של סב
זו שתחזור ותלווה אותי יותר מהכאב של הורי
יותר מהמחאה שלי
היא תוביל אותי אל ארצו מולדתו
אל שזירת חוטי הזהב
אל הסלילים הארוכים ארוכים
והילד שיהיה אבי רץ ומותח חוטי זהב
לכשימכרו אולי יספיקו לארוחת שבת, ואולי רק לבקבוק מָחיָה
את סיפורכם אני שוזרת בזהב-משי ובכותנה גסה
(פאס 2003)


2 צפייה בגלריה
ילדה במלאח
ילדה במלאח
ילדה במלאח
(צילום: ד"ר אורית ואקנין-יקותיאלי)


כשאבי שמע שאני מתעתדת לנסוע למרוקו ולבקר בעיר הולדתו פָאס, הוא ביקש ממני למצוא את בית משפחתו במֶלאח, הרובע היהודי בעיר העתיקה המוקפת חומה, המָדינה.
"איך אמצא את הבית?", שאלתי.
"חוקרים פרטיים" - לכל הטורים הקודמים
אבי צייר מפה. ניסיתי לקרוא אותה כמפה רגילה, אבל הוא שרטט מעין צילום אויר של גגות העיר – הנתיבים שבהם נהג לרוץ בילדותו מבית לבית בטרם היגר לישראל עם עליית הנוער - וגם שרטט סמטה היוצאת מן הרחוב הראשי של המלאח אל חצר סגורה. כשהגעתי לפאס הלכתי עם המפה, שקועה במחשבות על שרטוטי אבי, סיפוריו וסיפור חייו. פניתי שמאלה מן הרחוב הראשי של המלאח; חצר קטנה, מבנים ישנים וגבוהים סוגרים ממעל. בהיקף מספר כניסות צרות, וחרכי חלונות קרועים בקירות בלויים. ילדה קטנה שהציצה מהחלון העירה אותי ממחשבותיי כאשר הזעיקה שכנה מבוגרת. "מי את? את מי את מחפשת?" שאלה השכנה. "אני הבת של זה וזה. הנכדה של כך וכך, שגרו כאן פעם". "ברוכה הבאה", אמרה האישה בהתרגשות והזמינה אותי לביתה הטחוב שבסמטה. דלת עץ כבדה, מדרגות אבן צרות וגבוהות, שהתפתלו לא רק אל בית כביתי, אלא הובילו אותי אל מחקרי.
התעניינותי בהיסטוריה החברתית והתרבותית של מרוקו – לא רק זו היהודית, שבדרך כלל נחקרת בישראל – יחד עם החיבור הרגשי, הזיכרון המשפחתי, סיפורו של סבי שהיה אומן חוטי זהב במלאח, הקשרים המורכבים בין עבר והווה, ותולדות העיר המיוחדת משכו אותי אליה שוב ושוב. לפיכך אחת מבחירותיי המחקריות הראשונות הייתה לערוך עבודת שדה בפאס; ביקשתי לברר כיצד אומני ואומניות העיר מתמודדים עם המודרנה, שהינה דרך פעולה, ובה בעת אמצעי להצגת והסבר נסיבות החיים המשתנות. כשהתחלתי את המחקר הרגשתי כאילו בחרתי בזמן בעייתי, קשה ומשמעותי במיוחד. הסביבה שאותה חקרתי הייתה עסוקה בחששות מההווה ומהעתיד, ומול אלו, העבר על תהפוכותיו נראה כחלופה בטוחה. כשפניתי לבדוק את מאה השנים האחרונות, התברר שלא מדובר בתחושה חדשה, אלא בתפישה מתמשכת הקיימת בדיבור ובתודעה לאורך כל העידן המודרני. יחד עם זאת מצאתי הבדל בין תחושת המועקה הפרטית לזו הממסדית. הפרטית היא חלק ממציאות היומיום של האומנים אשר פרנסתם בסכנה ועבודת היד שהם כל כך מעריכים הולכת ונכבשת בידי מוצרי המכונה והייבוא הזול מעבר לים. אך כשמדובר בממשל מצאתי כי ההצהרה "קיים משבר" משמשת פעמים רבות כתירוץ להצעת רפורמות אשר יותר מאשר לטפל במשבר משמשות להוכיח כי הממסד הכרחי וחשוב.
2 צפייה בגלריה
ד"ר אורית ואקנין-יקותיאלי
ד"ר אורית ואקנין-יקותיאלי
ד"ר אורית ואקנין-יקותיאלי
(צילום: יובל יקותיאלי)

סיפור המודרנה, כך הבנתי, אינו רק דיווח "חיצוני" אודותיה - הוא גם נובע מיכולתה לשכפל ולהעצים את עקרונותיה וחשיבותם דרך תיאורה בידי מוצריה – בין אם הם אנשים, חפצים או מוסדות. אך פעולת הסיפור היא רב-ממדית; לבד מלדבר בשבחי המודרנה או לקונן עליה, הסיפורים ששמעתי מפי האומנים, כמעשה בפני עצמו, משמשים כאמצעי התמודדות עם קשיי המודרנה ועם המציאות הניאו-ליברלית.
העבר והאופן שבו הוא מובנה בזיכרון ובסיפורים ששמעתי בבתי המלאכה, יוצר אלטרנטיבה ברורה מול הכאוטיות של המצב המודרני. פעולת סיפור העבר שירטטה בתודעת האומנים ובסביבתם תמונה שבה הטוב והרע היו מוסדרים ומובחנים. בסדנאות בעלי המלאכה, כך גיליתי, מיוצרים חפצים וסיפורים כעדויות מוחשיות ומופשטות לעבר נָעלֵה, עבר שהוא חומר הגלם ממנו אורגים סיפורים ובדים. בקינה על האובדן שנוצר עם המודרנה, ובהלל לכוחה של המלאכה הידנית שמקומה כסמל וכפרנסה נפגע, חבוי גם מרפא.
ד"ר אורית ואקנין-יקותיאלי, המחלקה ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

חוקרים פרטיים הוא מדור שבועי ב-ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם.

המדור נערך בסיוע פרופ' ליאת קוזמא ופרופ' אבי שרודר מהאקדמיה הצעירה הישראלית.