משבר האקלים והידלדלות המינים, זיהום האוויר ובריאות הציבור, הם נושאים שעולים יותר ויותר לכותרות לאחרונה, כשהכיוון חד וברור כשמש: מעבר מדלקים פוסיליים- פחם, דלק נוזלי וגז טבעי לאנרגיות מתחדשות- שמש, רוח ומים. אמנם, לאורך השנים, מדינת ישראל התעלמה משינויי האקלים, כמו גם מהתמותה ומהתחלואה כתוצאה מזיהום האוויר, ואף הציגה יעדים זעומים להפחתת פליטות ומעבר לאנרגיה מתחדשת כחלק מהסכם האקלים שנחתם בפריז. אך עם גילוי מרבצי הגז הטבעי לחופי ישראל, גילוי שגרר מאבקים רבים, אימצו בכירי משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה קו ברור ופשוט: המעבר מפחם לגז טבעי בייצור חשמל בתחנות הכוח יוביל להפחת בפליטות גזי החממה ובפליטות מזהמי האוויר.
האם כך באמת הדבר? ויתרה מכך, האם ההשוואה צריכה להיות בין פחם לגז טבעי, שמוגדר לא פעם, גם במדינת ישראל, כדלק מעבר, או בין פחם וגז טבעי לאנרגיה סולארית?

אנרגיה ירוקהאנרגיה ירוקה
אנרגיה ירוקה
(צילום: shutterstock)

התשובה לשאלה הראשונה תלויה במה מחשבים ואיך, או אם תרצו את מי שואלים. כלומר, בעוד שאין מחלוקת שבמעבר משריפת פחם לשריפת גז טבעי פליטות מזהמי האוויר יורדות, וכך הפליטות לקילווואט שעה (קוט"ש) נמוכות יותר, הרי שהעלייה הצפויה בצריכה עם השנים, הן נוכח גידול האוכלוסין והן עם הכניסה של כלי רכב חשמליים למשק, תוביל דווקא לגידול בפליטות האבסולוטיות של מזהמי האוויר כתוצאה מייצור חשמל. נכון, הקמת תחנות כוח גזיות מאפשרת לפזר את הייצור ולהקטין את הפליטות ליחידת שטח, אך מנגד גידול האוכלוסין גורם לעלייה בצפיפות האוכלוסייה סביב התחנות, שחלקן אף מתוכננות בתוך שכונות. מה שבטוח הוא שזיהום האוויר וההשפעה שלו על בריאות הציבור לא מכירים מדדים של פליטות לקוט"ש או לנפש.
גם בגזרת גזי החממה יש בהצהרות הללו לא מעט הטעייה. נכון, מעבר מפחם לגז טבעי מפחית את פליטות גזי החממה לקוט"ש בשירפה בתחנות הכוח, ושוב, כמו במקרה של מזהמי אוויר, הצריכה עם השנים עולה וכך גם כמות הפליטות האבסולוטיות, אלה שבאמת משפיעות על ההתחממות הגלובלית. אבל, וזה אבל גדול מאוד, במקרה של פליטות גזי חממה, מעבר לגז טבעי, שהוא מתאן, גז חממה בפני עצמו, ואגרסיבי יותר מפחמן דו-חמצני שנפלט בשריפה של פחם או גז, גוררת איתה גם פליטות בתהליכי ההפקה, ההפרדה וההולכה של הגז, פליטות שלא מחושבות כיום במלואן על ידי המדינה. כל אלה מובילים לעלייה גבוה יותר בפליטות גזי החממה האבסולוטית, לקוט"ש או לנפש.
כשמגיעים לענות על השאלה השנייה, בנוגע לקידום אנרגיה מתחדשת ובעיקר אנרגיה סולארית בישראל, בכל זאת יש לנו פה שמש כמעט כל השנה, המדיניות הלאומית מתגלה במערומיה. ראשית, חשוב לציין, שלא מדובר בסוגיה מקומית בלבד. אך בעוד שבעולם כולו יש מגמה ברורה לכיוון של כלכלה דלת - או אפילו מאופסת-פחמן, שמשמעה החלפת תחנות כוח קיימות המונעות בדלקים פוסיליים לייצור חשמל באנרגיות מתחדשות, ואף הפסקת ההקמה של תחנות כוח חדשות המונעות בגז טבעי, בישראל עדיין בוחנים את הדברים, ובכל פעם רשות החשמל ומשרד האנרגיה מגיעים לאותה המסקנה, שכאילו נרשמה מראש, לשים את כל הביצים בסל הגז הטבעי.
כאמור, המאבק במשבר האקלים והרצון להפחית את זיהום האוויר, הובילו לקידום של אנרגיות מתחדשות. ולצד פיתוח של פנאלים סולאריים וטורבינות רוח, התפתחו גם טכנולוגיות אגירה, שמאפשרות אספקה רציפה והדירה של חשמל בכל שעות היממה ולאורך כל השנה. בנוסף, המחיר של הטכנולוגיות להפקת אנרגיה מתחדשת, לרבות אנרגיה סולארית, נחתך בצורה דרמטית בשנים האחרונות, כך שהמחיר של קוט"ש סולארי הוא לא פעם נמוך מזה של קוט"ש המיוצר בתחנת כוח מונעת גז, ואפילו כשמחירי הדלקים הפוסיליים בעולם מאוד נמוכים כרגע נוכח משבר הקורונה (דרך אגב, בישראל, כרגע, המחיר גבוה, קבוע ולא תחרותי).


פרופ' עדי וולפסוןפרופ' עדי וולפסון
פרופ' עדי וולפסון
(צילום: דודו גרינשפן)

השינויים הגלובליים, השיח הער בתחום והטכנולוגיות המתפתחות, הובילו גם את משרד האנרגיה המקומי להכריז כי יגדיל את נתח האנרגיות המתחדשות בייצור החשמל בישראל עד לשנת 2030 מ-17%, היעד שאליו התחייבה המדינה בהסכם האקלים בפריז, ל-25-30%. למה רק 30% אתם שואלים, כיוון שזו מגבלת הרשת הנוכחית בישראל, וכיוון שבמקרה זה כמעט ולא צריך לאגור אנרגיה. דרך אגב, כולם מסכימים, מרשות החשמל, דרך המשרד להגנת הסביבה ועד לארגונים הירוקים, שלמרות היותנו מדינה קטנה וצפופה, עם שטחים פתוחים ערכיים מאוד, ניתן להגיע תוך עשור להיקף גבוה של שימוש באנרגיות מתחדשות בישראל, מעל ל-50%, וזאת רק בשימוש בשטחים כמו גגות, מאגרי מים ועוד. אולם, כדי לעמוד ביעדים אלה יש לשלב אגירת אנרגיה, וכאן המחלוקת גדולה, כיוון שרשות החשמל ומשרד האנרגיה עדיין רואים באגירה טכנולוגיה שבחיתולים.
חלון ההזדמנויות שמציב בפנינו משבר האקלים צר, והוא מחייב שינוי תפיסה והחלטות אמיצות כבר היום. הבעיה העיקרית שתושבי מדינת ישראל צריכים להבין היא, שלא מדובר רק בחישובים של פליטות גזי חממה ושל מזהמי אוויר, שיכולים להשתנות כאשר טכנולוגיות האגירה יהיו מוכחות ואפקטיביות (ולהזכירכם, הן כאלה כבר עכשיו!), אלא שאחרי שיוקמו תשתיות ההפקה של גז טבעי (אסדת כריש-תנין ועוד), תשתיות ההולכה של גז טבעי (צנרת לאשקלון, לאיילת וכד') ותשתיות הייצור (עשרות תחנות כוח מונעות גז טבעי לצד ישובים ובתוך שכונות), אי אפשר יהיה לקחת צעד אחורנית. המשמעות היא שאנחנו נשאר עם המספרים הללו שיש להם גם משמעויות כלכליות מרחיקות לכת, בדמות מסי פחמן שנצטרך לשלם עתיד, לעוד 30-40 שנה. ולסיום. חייבים לזכור שלצד השינויים בייצור יש גם לפעול לשינויים בצריכה, כלומר התייעלות אנרגטית ושימור אנרגיה בכל מני אמצעים ומנגנונים, כי אחרי הכל הכי פשוט, הכי זול והכי ידידותי לסביבה להפחית את הצריכה במקור.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).