אוגוסט החם והלח צובע את הקיץ באותו צבע עז, אבל בשונה משנים קודמות, הפעם מחשבותיהם של הישראלים לא נתונות רק להווה המהביל. רבים ורבות מתבוננים בלוח השנה ולא רואים את אוגוסט, אלא את שיאו של חודש אב. זה שמיד לאחריו יגיע אלול, עם הימים הנוראים והסליחות, ואז, בלי שנמצמץ כבר תשרי. ראש השנה ויום הכיפורים.
אנחנו אולי לא אלופים גדולים בתכנון, אבל הפעם משאם של הימים הנוראים כבד פי כמה, ומלווה רבים מאיתנו הרבה זמן מראש. בימי קורונה, העולם היהודי חטף מכה אנושה. גם במספר המתים בכל רחבי העולם, וגם במבנים הכי בסיסיים של קהילתיות, של תרבות ושל עבודת ה'. בתי הכנסת ננעלו, טקסים דתיים צומצמו למינימום האפשרי, וגם כעת עדיין לא שבנו אל שגרה. הלב הפועם של החיים היהודיים, התפילה, חטף מכה אנושה. הפער הדרמטי של תפילות מצומצמות ומהירות של 20 איש, שאפילו לא יכולים לגעת בספרי התורה, לבין כוחם של חגי תשרי שמתהדרים בתפילות ברוב עם מכמיר לב.
מעבר לקושי הטבעי שהקורונה הביאה איתה, ההיערכות הלוגיסטית לחגים הפכה כמעט בלתי אפשרית. בשונה משבתות רגילות, בראש השנה וביום הכיפורים מדובר בתפילות ארוכות מאוד, חלקן בצום מוחלט. כך שתפילה בחוץ, ללא תנאים ראויים, עלולה להפוך לעול כמעט בלתי אפשרי. גם כמות המתפללים והמתפללות אל מול הכמות הקטנה יחסית של ספרי תורה וחזנים מקשה מאוד על יצירת קפסולות על פי ההנחיות. כמו כן, בשונה ממועדים רגילים, בחגי תשרי מגיעים אל בתי הכנסת כלל עם ישראל. דתיים, מסורתיים וחילונים. גברים ונשים ממלאים את העזרות. אלו רגעים כנים ומשמעותיים של כל-ישראל במובן הכי גבוה ומדהים של המושג.
האם נגזר עלינו שהשנה הימים הנוראים יהיו נוראים במיוחד? שרבות ורבים ייאלצו לוותר על התפילות, ולא יוכלו לשוב אל מנגינת ילדותם ואל הרגע האינטימי הזה עם הטקסט העתיק? האם במדינה יהודית ודמוקרטית הזכות להפגין גוברת על הזכות להתפלל? אם באוויר הפתוח יכולים להתקבץ אלפים, לא יוכלו להתקבץ בו כמה עשרות?
צריך לקחת בחשבון שהראשונים לשלם מחיר על השארת ההנחיות על מקומן הם דווקא לא האוכלוסייה הקבועה של המתפללים. הם כנראה ימצאו קפסולה כזו או אחרת שתוכל לתת להם מענה. דווקא האוכלוסיות שדורכות פעם אחת בלבד בבית הכנסת במהלך השנה – חילונים ומסורתיים – הם שיודרו מבתי התפילה מבלי משים. כך גם נשים, שלא פעם נאלצות לפנות את מקומן ברמז או בגלוי על מנת לאפשר תפילה במניין של גברים.
מן הראוי שסוגיית התפילה בחגי תשרי לא תישאר עניין פנים-דתי. שלא ייזכרו בה בדקה ה-90, בסוף אלול. מדינת ישראל והשלטון המקומי חייבים לייצר סל של פתרונות ותמיכות כבר עכשיו שיוכלו לסייע לציבור לציין את הימים המשמעותיים האלו. ברמת ההנחיות קודם כל צריך להגדיל את כמות המתפללים בכל קפסולה באופן משמעותי בחללים פתוחים. מה שעובד בבלפור יעבוד גם בכל נדרי.
הרשויות המקומיות נדרשות להכשיר שטחים ציבוריים פתוחים ומקורים לתפילות ציבור, להעמיד לרשות המתפללים מחצלות, כיסאות ומאווררים על מנת שהתפילה תהיה נסבלת. גם סיוע בדמות תקיעת שופר למבוגרים או מבודדים היא בבחינת חסד שכדאי לתת עליו אחריות.
תפילה איננה מותרות. סליחות אינן פריבילגיה. מאות האלפים שמצביעים ברגליים מדי שנה מוכיחים שלא מדובר בעניין מגזרי, אלא בהוויה יהודית וישראלית שמגיע לה מקום ומחשבה. אמנם שלהי אב, אבל זה בדיוק הזמן להיערך כראוי. ומי ייתן ויתקבלו תפילותינו ונזכה לשנה טובה ושמחה פי כמה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
