לפני עשרות אלפי שנים הסתובב בערבות הקרות של קנדה חתול גדול, בערך בגודל של אריה, אך בעל ניבים מרשימים הרבה יותר. היה זה חתול שֶׁנְחַרְבִּי, מהסוג הומותריום (Homotherium), שנכחד לפני אלפי שנים. לחתולים מהסוג הזה היו ניבים ארוכים בהשוואה לאריות או לטיגריסים של ימינו, אך קצרים יותר מאלו של חתולים שֶׁנְחַרְבִּיים אחרים וגם מעוקלים יותר, דבר שזיכה אותם בשם חתול שן-סימיטר (scimitar-toothed cat), על שם החרב הפרסית המעוקלת.
שיחזור של חתול שנחברישיחזור של חתול שנחברי
שיחזור של חתול שנחברי
(צילום: shutterstock)
עצם מרגלו הקדמית חתול כזה שרדה כל השנים האלו באדמה הקפואה, ולבסוף נחפרה והגיעה לידיו של החוקר הסקוטי רוס בארנט (Barnett). הוא חשב בתחילה שמדובר בעצם של אריה-מערות, אך ניתוח DNA ראשוני חשף את מקורה האמיתי. המחקרים הגנטיים המעטים שנערכו על חתולים שנחרביים עד אז לא הצליחו לשחזר את הגנום השלם שלהם, ולכן לא סיפקו לנו מידע על התכונות ואורח החיים של החתולים הקדומים. בארנט ועמיתיו קיוו שמהעצם הזו, שהמתינה אלפי שנים בקירור עמוק, יוכלו להפיק DNA באיכות טובה יותר, וכך לחשוף פרטים רבים יותר על בעלי החיים האלה. "העצם הזו הייתה שמורה ממש טוב, אז החלטנו לעבוד עליה עוד קצת" אמר בארנט לאתר ה-BBC.
ההחלטה התבררה כנכונה: במחקר חדש הוביל בארנט צוות בינלאומי של חוקרים שהצליח בפעם הראשונה לקבוע את רצף בסיסי ה-DNA של הגנום השלם של השן-סימיטר, וכך לבחון את הגנים שלו ולהסיק מהם מסקנות על אורח חייו. החוקרים מצאו בגֵנים עדויות לכך שהוא היה פעיל ביום, רץ למרחקים ארוכים אחרי הטרף שלו, ואולי אף צד בלהקות, כמו זאבים.

רץ למרחק, רואה טוב ביום

בשלב הראשון השוו החוקרים את ה-DNA של השן-סימיטר לזה של החתוליים החיים כיום, מאריות ונמרים ועד לקרקל ולחתול הבית. הם הראו שהשושלת שהובילה לחתולים השנחרביים התפצלה מהשושלת שהובילה לחתולים המודרניים לפני זמן רב, כ-22.5 מיליוני שנים. הפיצול הזה התרחש כמה מיליוני שנים לפני הפיצול בין השושלת של הטיגריס לזו של חתול הבית, למשל - כך שהטיגריס קרוב יותר אבולוציונית לחתולה המתפנקת על ברכיי בעת כתיבת שורות אלה, מאשר לשנחרביים האימתניים.
בשלב השני התמקדו החוקרים בגֵנים שהשתנו בין השן-סימיטר לקרוביו החיים כיום, ונשאו סימנים לכך שעברו ברירה טבעית – כלומר, העניקו לבעליהם תכונות שעזרו להם לשרוד, ונבררו במהלך האבולוציה. הם זיהו 31 גנים כאלו, כמה מהם גֵנים שמוכרים מבעלי חיים אחרים כקשורים לפעילות במשך היום. היו בהם גנים שקשורים לראייה, ואחרים שקשורים לשעון הצירקדיאני, המווסת את הפעילות היומית וקובע בין השאר את שעות השינה והעירות של בעל החיים. החוקרים הסיקו כי בניגוד לחתולים המודרניים, שרובם פעילים בלילה או בשעות בין הערביים, השן-סימיטרים היו פעילים ביום.
גנים אחרים רמזו על חיים של ריצה למרחקים ארוכים. גנים אלו משפיעים על מערכת הנשימה, מערכת הדם, חוזק העצמות ועוד, ונראה שהם העניקו לחתולים הקדומים את היכולת לרוץ במשך זמן רב. פירושו של דבר הוא שהשן-סימיטרים, ככל הנראה, רצו אחר טרפם והתישו אותו, כמו שעושים זאבים בימינו, ולא צדו מהמארב, כמו הצ'יטה למשל.
החתול הקדוםהחתול הקדום
החתול הקדום
(צילום: מתוך המחקר)

להקת חתולים?

הקבוצה השלישית של הגֵנים נוגעת להתנהגות החברתית של אותם חתולים, ובתחום זה חשוב לא לקפוץ למסקנות, שכן קשה מאוד להסיק מרצף ה-DNA על התנהגויות כאלו. גנים מסוימים, שנבררו במהלך האבולוציה, בכל זאת מרמזים על כך: אלה גנים שמשפיעים על מערכת העצבים, ובניסויים על עכברים נמצא שהם קשורים להתנהגות חברתית מוגברת. ייתכן, אומרים החוקרים, שהם שיחקו תפקיד בתיאום הפעולות של החתולים הקדומים בזמן ציד. אם אמנם הם היו ציידים שצדו את הטרף שלהם בשיטה של התשה, כשהם רצים אחריו במשך שעות, סביר שהיה מדובר בטרף גדול יחסית, כמו אייל או סוס. במקרה כזה, הגיוני שכמה חתולים יצודו יחדיו, כפי שעושים זאבים וכלבי בר בימינו.
"הגנים שלהם מצביעים על כך שהחתולים השן-סימיטרים היו ציידים מוכשרים. ככל הנראה, הייתה להם ראיית יום טובה מאוד, והם הציגו התנהגויות חברתיות מורכבות", סיכם מייקל ווסטברי (Westbury), שהוביל את המחקר עם בארנט. "היו להם התאמות לעצמות חזקות, כמו גם למערכות דם ונשימה שאיפשרו להם לרוץ למרחקים ארוכים. בהתבסס על כך, אנחנו חושבים שהם צדו בלהקה, בשיטת ציד שמבוססת על הרצת הטרף עד שהוא מותש, ובשעות היום".
ייתכן, אומרים החוקרים, שההתאמות האלו לציד טרף גדול היו בעוכריהם בסופו של דבר, שכן החתולים השנחרביים נכחדו לפני 10-12 אלף שנה, באותו זמן שבו נכחדו גם רבים מאוכלי העשב הגדולים. שיטות הציד שלהם אולי לא התאימו לטרף קטן יותר, והם הפסידו בתחרות לחתולים המודרניים, שהסתגלו בקלות רבה יותר לעולם החדש, המלא בבעלי חיים קטנים.
המבנה האנטומי של חתולי שן-סימיטר מתאים גם הוא להשערות שעלו מהממצאים הגנטיים. כמו לכל החתולים, גם להם היו ציפורניים נשלפות, אך נראה שהן נשארו תמיד חלקית בחוץ, התאמה שעשויה הייתה לעזור להם לרוץ היטב. הגולגולת שלהם מרמזת על מרכז ראייה גדול, שאופייני לטורפים הפעילים בשעות האור. למרבה הצער, המבנה האנטומי לא עוזר לנו לקבוע עד כמה חברותיים הם היו, וחלק זה במיוחד הוא כרגע בגדר השערה, המחכה בינתיים לאישושים – או להפרכות – במחקרים עתידיים.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי