משבר הקורונה יצר עומס כבד על קופות החולים. הרוב המוחלט של הישראלים שנדבקו בנגיף נשארו לאשפוז ביתי, והאחריות הועברה לצוותים הרפואיים בקהילה. ארבעה רופאים מספרים בגילוי לב על המטופלים, העומס הכבד והשינוי המהיר בהגדרות התפקיד. ynet מצדיע לצוותי הרפואה.
"לא שיערנו עד כמה העומס ייפול על הקהילה"
ד"ר יאן מיסקין, מומחה לרפואת משפחה ומחלות זיהומיות, כללית
"אי אפשר לנצח בריצת מרתון לפי מה שאתה עושה בחציו הראשון, אפשר רק להפסיד". את העצה הזאת קיבלתי מאחי, שכלל אינו עוסק ברפואה. ולמרות 32 שנות ניסיוני כרופא, דווקא היא עזרה ועוזרת לי להפעיל את המענה לקורונה במחוז שלי. הרי כבר למדנו שאנחנו במרתון, רק שעוד לא יודעים איפה קו הגמר.
לכאורה הייתי מוכן לזה. 30 שנה כרופא בקהילה, 15 שנה מומחה במחלות זיהומיות, תואר באפידמיולוגיה קלינית וחבר בצוות הטיפול במגפות של משרד הבריאות. כבר מהדיווחים הראשונים הבנו שהקורונה מגיעה ונוכל רק לעכב את הגעתה בחודש או חודשיים. אני זוכר ישיבות שבהן ניסינו להעריך מה יהיה מספר הנפגעים, לאיזה ציוד נזדקק, מה חייבים להכין כעת ואיך מכינים את מערכת הבריאות. לא שיערנו עד כמה העומס ייפול על הקהילה.
בגל הראשון עברנו ממצב שבו כל חשוד אושפז במתקן בשיבא, למצב שבו אושפזו כל החולים המאומתים. מהר מאוד ראינו שלא ניתן להשאיר את המטופלים באשפוז ויש צורך להעבירם לקהילה, לטיפול קופות החולים. תחילה כולם בודדו במלוניות, אולם עד מהרה הבנו שרוב המטופלים אינם צריכים אשפוז ורוב מי שאובחן שוחרר לקהילה.
בתוך ימים היה צורך לבנות מערכת של רופאים ואחיות שתוכל לא רק לעקוב אלא לתת מענה למגזרים השונים. מדי יום קיבלנו ממשרד הבריאות רשימה של חולים חדשים, צוות של רופאי חמ"ל התקשרו אליהם, צוות של אחיות ליוו אותם עד החלמה, צוות של דוגמים הגיע אליהם הביתה לבצע דיגומים.
במאי היה נראה שחלה הפוגה. כל החמ"לים פורקו, האחרון היה של מחוז ירושלים, שלא הספיק להיסגר לפני אירוע ההתפרצות בגימנסיה. הגל השני הביא עומסים שלא הכרנו בגל הראשון. ראינו שכבר לא ניתן לתת מענה על ידי צוות החמ"ל, לא נשארו לנו רופאות ורופאים שישוחחו עם החולים, ולא אחיות, פיזיותרפיסטים או מרפאים בעיסוק שילוו אותם.
זה היה סוף השבוע, וידענו שביום ראשון כבר יחכו יותר מאלף מטופלים במחוז שחייבים לשוחח איתם ולהכניס אותם למעקב, ואין מי שיעשה את זה. בניגוד לבתי החולים, שם לא כל המחלקות מטפלות בחולי קורונה, בקהילה כבר לא היה מהיכן להביא אנשי צוות.
בסוף שבוע אחד, תוך שיתוף פעולה של ההנהלה הוועדים והעובדים, העברנו את הטיפול לצוותי המרפאות. המרפאות הושבתו למשך מספר שעות כדי לאפשר לצוותים ליצור קשר עם המטופלים ויצרנו מערך עבודה חדש. ביום רביעי ירדנו כבר לפחות ממאתיים חולים שממתינים להודעה.
לא מדובר בהצלחה גורפת, אלא באילוץ. בתוך ריצת המרתון אנחנו, הצוותים בקהילה, פחות מטפלים, פחות יוזמים ורמת הרפואה סובלת. לכן הרגולטור חייב להנחות שכל עוד אנחנו במציאות קורונה צריך לעשות הכל סביבה. רק כך נוכל להמשיך לכיוון קו הגמר מבלי שייפלו רבים בדרך.
"תקופה שלקחה אותנו לקצה היכולת"
ד"ר חנאן בדראן-נעמה, מומחית ברפואת משפחה במרפאת דיר חנא, לאומית
המאבק בקורונה מבחינתי הוא מקור לגאווה כרופאת משפחה שעומדת בחזיתו, אבל הוא גם יצר אתגר מורכב כאמא וכגורם משמעותי בקהילה. המציאות אצלנו משתנה בכל יום.
בתקופת הסגר הראשון היו פחות פניות פיזיות למרפאה, אבל חשנו עלייה משמעותית בפניות הטלפוניות. זאת הייתה מציאות חדשה שלא הכרנו. מצאתי את עצמי נאלצת לענות לפניות של מטופלים שאני לא מכירה ושמתגוררים במחוזות אחרים, בעיקר לאור העומס והבלבול הציבורי שהתנקז לקופות בתקופה הזו.
אחרי שהסגר הסתיים הייתה נהירה המונית של המטופלים למרפאות, לצד הימשכות הפניות הטלפוניות. זה הטיל עליי עומס גופני ונפשי. אני נשואה לרופא ויש לנו בבית שני ילדים קטנים שצריך לדאוג גם להם.
6 צפייה בגלריה
ד"ר בדראן. "אחרי הסגר הייתה נהירה המונית למרפאות, לצד הפניות הטלפוניות. זה הטיל עליי עומס גופני ונפשי"
(צילום: ג'נאן עומר)
היו לי דילמות יומיומיות בנוגע לאופן שבו אתמודד עם האתגרים האלה. מוטלת עליי החובה לשמור על בריאות המטופלים ולאזן בין התועלת המידית של הטיפול ליכולת להעניק בעתיד טיפול לחולים אחרים ובאותו הזמן לשמור על בריאותי ובריאות בני משפחתי.
במרפאה מיינו את החולים לפי דחיפות, כך שלא יהיה מצב שחולים יגיעו פיזית למרפאה לפני שרופא יוודא את מצבם וינחה על המשך הטיפול.
ככל שחלף הזמן נראה שאנחנו "מתרגלים" לסוג חדש של מציאות. מצד אחד, עיסוק אינטנסיבי במגפת הקורונה, אבל במקביל, קיום פעילות שגרה שכוללת הגברת מודעות וטיפול שוטף במטופלים. מטופל שצריך שיאזנו לו את הסוכרת צריך להמשיך ולקבל טיפול למרות הקורונה.
תפקידי כמדריכה למתמחים במחלקת רפואת משפחה נתן לי מעט הפוגה מהשגרה הלוחצת. אמנם כל ההרצאות והכנסים עברו לזום, אבל קיום שיח אחר שלא עוסק רק ביום יום עזר לי לשבור קצת את השגרה.
הרבה פעמים פחדתי להידבק ולהעביר את הווירוס לחולים אחרים או לבני משפחתי. אבל למרות כל הפחד והלחצים הנפשיים של התקופה, ראיתי בה ברכה שהביאה לגיבוש ותיאום מדהים של כולנו במרפאה, ולקחה אותנו לקצה היכולת עם עבודת צוות לתפארת.
גם השילוב של טיפול מרחוק והתחברות של המטופלים לטכנולוגיה, לצד עליית המודעות לסוגיות כמו איכות הרפואה ושמירה על בריאות המטופלים, הינם הישגים חשובים לא היו מתרחשים אחרת.
"מחכים שמסע הקורונה ייגמר"
ד"ר איתמר ברנשטיין, מומחה ברפואת משפחה ומטפל בריכוזים חרדיים בירושלים, מאוחדת
התורים הפכו ברובם לתורים מרחוק, בטלפון או בווידיאו, אבל במקביל אנשים עדיין ממשיכים להגיע למרפאה עם תור, או בלעדיו. יש בקשות שמגיעות מהמשרד, אנשים שפנו טלפונית ועוד. העומס שונה מאוד מהימים של לפני הקורונה.
יש מסה גדולה של אנשים שבימים רגילים הם בריאים ופתאום צורכים שירותי רפואה. הפניות לבדיקת קורונה, בירור תשובות, שאלות לגבי הנחיות. צצות גם הרבה שאלות שבתחום האפור בין רפואה רגילה לרפואת קורונה. לילד יש שלשולים – האם להתייחס לכך כקורונה? צעיר שמשתעל בכל חילופי עונות וגם עכשיו החל לסבול משיעול – זו קורונה?
מהצד השני, יש הרבה בעיות בריאות שמתחבאות עכשיו, אנשים מתחבאים בבית. מה עם האיזון של חולי הסוכרת? מתי אוכל לאזן את לחץ הדם של חולים? צריך למדוד מדידה עדכנית, לשנות טיפול תרופתי לפי התוצאות, להסביר על הטיפול החדש. כשהם לא מגיעים האיזון שלהם נפגע. אני לא פוגש אותם, הם מפחדים להגיע, ובהחלט אפשר להבין אותם.
חלק משגרת היום קיבל אופי הרבה יותר מנהלתי, פקידותי. האם מטופל מסוים עונה לקריטריונים לביצוע בדיקת קורונה או לא? האם כבר נקלט בתיק אישור השחרור מבידוד? עד לאחרונה עוד התבקשנו להוציא בדיקות קורונה לטסים לחו"ל ולהקליד את מספר הטיסה. התחלתי להרגיש קצת כמו סוכן נסיעות.
הנהלים שמשרד הבריאות מפרסם משתנים פעמים רבות ולא תמיד הם מובנים באופן מלא למטופלים. לפעמים גם הרופאים מתקשים להבין אותם במלואם. קיימים גם מקרים רבים שלא הוגדרו בהנחיות.
העומס הוא גדול. עוד ועוד שיחות טלפון, שיחות שנכנסות ושיחות שאני צריך להוציא. המזכירות רואות בינתיים שאין אנשים בחדר ההמתנה. מטופל שיתקשר למשרד וישאל אם אפשר להגיע יקבל תשובה של "כן, לא עמוס כרגע", כשבפועל בעצם עמוס מאוד.
אני לא מפחד. אני מקפיד להתמגן ולחטא ידיים, המסכה תמיד עליי. אני שומר על אורח חיים בריא ועל כל ההנחיות של משרד הבריאות, וכך אני מרגיש בטוח. ואולי זו תחושת השליחות. אתה יודע שצריכים אותך, שאתה חלק מהלוחמים שעומדים בחזית הזו, החזית שנמצאת בעורף.
מתי זה יסתיים? איש לא יודע. בינתיים זה מרגיש כמו מסעות האלונקה שעשיתי בשירותי הצבאי. אני ממשיך עם שאר צוותי הרפואה, הסיעוד והמשרד להחזיק את האלונקה הזאת שנקראת מערכת הבריאות בקורונה. מחכים בקוצר רוח שמסע הקורונה הזה ייגמר.
"הטיפול הפך להיות 24 שעות ביממה"
ד"ר אסי סיקורל, מומחה לרפואת משפחה ורופא כפר, כללית
בתחילת הגל הראשון המטופלים חששו להגיע למרפאה, ואנחנו, עם מעט ציוד מיגון, חששנו להביא את המחלה למשפחותינו. באי ודאות אדיר עברנו לטפל בהם בטלפון, לפעמים בווידיאו, כך יכולנו לספק מענה מסוים לחלק מהבעיות.
היתרון היה שכרופא משפחה אני מכיר את המטופל שנים ארוכות ויש לנו היסטוריה משותפת ורמת אמון גבוהה. אבל הטיפול מרחוק לא סיפק צורך אנושי פשוט ובסיסי – לנשום ביחד. לנשום ביחד באותו החדר, לדבר, לגעת, להניח יד. כל התמיכה הנפשית שרופא יכול לספק.
באחד הימים הגעתי למטופלת על ערש דווי. היא הייתה מוקפת במשפחה אוהבת, התיישבה והושיטה את היד. "תודה על כל השנים", היא אמרה, ואני הבנתי שזו לחיצת היד הראשונה שלי זה חודשים. תנועה פשוטה כל כך ויומיומית נעלמה, חסרה.
הקורונה יצרה מצב חדש. המטופלים הבריאים שמחו על התורים הטלפוניים המרוחקים, אבל לנו כרופאים הטיפול הפך להיות 24 שעות. כבר טיפלתי באנשים במהלך הקניות בסופר, בשיעור ספינינג ובשירותים. המשמעות של ייעוץ רפואי כפגישת עבודה, כייעוץ, טובעת באשליה שמדובר בעוד שיחת טלפון עם נותן שירות.
איך אפשר להדריך להעלות בהדרגה את התרופה נוגדת הדיכאון במשך שבועיים ולהסביר על תופעות הלוואי, כשהמטופלת מסיעה את הילדים ברכב, רותמת אותם לכיסאות הבטיחות ונקטעת באזור בלי קליטה?
במהלך היום נכנסות הבשורות. מטופל נחשף לחולה מאומתת ומתקשר לשאול מה עליו לעשות, אחרת מקבלת תשובה חיובית וצריך להכניס את בני הבית לבידוד, לבצע תשאול ראשוני ולהחליט אם היא יכולה להישאר בביתה, צריכה אשפוז או מלונית.
להיות רופא כפר זה להיות רופא של קהילות שלמות. המשמעות בקורונה היא מעורבות בהמון החלטות קהילתיות עם היישובים והרשות המקומית. האם אפשר לארגן הסעות לבית הספר? ומה עם חוגים פרטניים למוזיקה? ולמחול? ומה עם הבריכה?
חלק מהמטופלים המבוגרים שלי מתדרדרים מחודשים של בידוד וסגר. במשך חצי שנה אני רואה את הירידה התפקודית, את הבדידות המצמיתה, את השקט שבו חלקם נמוגים לאיטם. מהליכה על רגליים עוברים למקל, ממקל להליכון, מהליכון לכיסא, ואז אל המיטה. סדר היום הוא עוגן לקשישים, סדר שבועי הוא חבל שקושר אותם למציאות. כשמנתקים את העוגנים והחבלים האלה יום ולילה מתערבבים.
6 צפייה בגלריה
ד"ר סיקורל. "כשמתנקים את העוגנים והחבלים - יום ולילה מתערבבים"
(צילום: איגוד רופאי המשפחה)
חצי שנה שאנחנו, אנשי הצוותים בקהילה, עובדים עם הנחיות שמשתנות משעה לשעה, במתח גבוה וחשש לבריאותנו. עם איסור קולקטיבי לצאת מהארץ, בלי חופשים, בלי הפסקות – ועוד לא החורף. כמה זמן נוכל להמשיך כך? ברקע נמצאת גם השגרה. ביקורת התפתחותית של פעוט שלא עולה במשקל, חיסוני שפעת ומעבר על בדיקות דם והפנייה לבדיקות מתוכננות. הצוות המסור שעובד לצדי מקפיד על כל משימה, לא מוותר, מתעקש. אחיות לרפואה.
כשמדברים על סכנה לקריסת בתי החולים, שוכחים שכל אחד כזה מקבל מטופלים של מאות ולפעמים אלפי רופאות ורופאי משפחה כמוני. אם אני וחבריי מפנים לחדר המיון מטופל אחד על כל מאה שאנחנו רואים, המיון ובית החולים על הרגליים.
אנחנו מתוחים, עוד לא פקענו, אבל הטיפול בעשרות אלפי חולי קורונה בכל זמן נתון גובה מחירים וגוזל תשומת לב מכל שאר הבעיות. בינתיים, בנסיעה בין המרפאות, בבוקר צלול או אל מול השקיעה במדבר, סוף סוף בלי מסכה ברכב, אפשר לנשום. כל כך הרבה השתנה, ועוד יותר נשאר אותו דבר.
