שוטרים לפני בית הכנסת בכפר דרוםשוטרים לפני בית הכנסת בכפר דרום
בית הכנסת בכפר דרום במהלך הפינוי
(צילום: Getty Images)
סביר שלרבים לא יהיה נעים לקרוא את מה שאכתוב פה, ואם מישהו ממכריי ייפגע - אני מתנצל מראש. זו לא כוונתי, חלילה. אני כותב את הדברים מדם לבי, כמי שנולד, גדל והתבגר בגוש קטיף עד יום הפינוי שבו הייתי בן 17.
ראשית אני רוצה להפריד בין המחדל הנוראי של המדינה בטיפול במפוני ההתנתקות לבין עצם העקירה. מדובר במחדל בירוקרטי מחפיר שלו שותפה גם הנהגת הגוש, שברובה סירבה במשך שנה וחצי לנהל משא ומתן חשאי מינימלי ולדאוג לתושבים, לילדים ולמשפחות שנזרקו קרוב לשנה בבתי מלון שונים ברחבי הארץ. במו עיניי ראיתי משפחות שהתפרקו וחברים שהידרדרו לסמים ופשע בגלל החיים במלונות האלה. ההנהגה שעתה לקולות הזויים של רבני שקר ופוליטיקאים שבסופו של יום חזרו לבית בנוי ומיטה חמה, אחרי שהבטיחו נסים, "היה לא תהיה", התערבות אלוהית או טבעית שתבטל את רוע הגזירה ברגע האחרון או לפניו.
אז ככה: כאמור נולדתי, גדלתי והתבגרתי בגוש קטיף, ובכל זאת שנים שאלתי את עצמי את השאלה שלאחרים יש תשובה חד-משמעית עליה: האם ההתנתקות הייתה צעד נכון למדינת ישראל?
אף אחד לא יודע אם חמאס היה עולה לשלטון לולא ההתנתקות. אני יודע שהירי לדרום התחיל לפני כן ולא בטוח שהיה נמנע אילו נווה דקלים נשאר על המפה. גם לא בטוח שהוא לא היה מתגבר עד מרכז הארץ. באוויר נשארת השאלה אם השהייה שם הייתה שווה את המחיר הכבד של עשרות חיילים ותושבים שנרצחו בגוש מדי שנה – כשברקע המערך הכלכלי והצבאי הכבד. אני גם לא יודע מה היינו עושים בעתיד עם שני מיליון הפלסטינים שישבו על 80% אחוז משטח הרצועה.
הילדים שנולדו אחרי ההתנתקות מדברים
(צילום: אורי דוידוביץ')

מתניה אליקיםמתניה אליקים
מתניה אליקים
אין לי תשובה חותכת לשאלות הללו, ואולי לא אדע לעולם אם מדינת ישראל הפסידה או הרוויחה מהפינוי הזה. ובכל זאת, אני יודע דבר אחד: עם כל הכאב והדמעות, ההתנתקות הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לאנשי גוש קטיף ואני בתוכם.
מול הדמעות והצער, התפרקות המשפחות, ההזנחה של המדינה והפרנסה שנפגעה - מול כל זה עומדים עשרות אם לא מאות חיי אדם שנחסכו, חיי תושבים שהולכים היום בין החיים, מה שלא היה קורה לו נשארנו שם. עשרות אם לא מאות שבוכים, מתייפחים ומתגעגעים - אבל חיים. אלה יכולים להיות ההורים שלך, הילדים שלך, החברים שלך, אני או אתה או את בעצמך.
היום אנחנו זוכרים את גן העדן אבל שוכחים את הגיהנום ואלה השתלבו זה בזה בערבוביה. השכול, הדם וחיי האדם שנחסכו לאנשי הגוש שווים הרבה יותר מכל הצער, הנוסטלגיה, ואפילו הפרנסה של החקלאים שאיבדו את מפעל חייהם (שוב, זה שייך לעניין המחדל הממשלתי בטיפול בתושבים ביום שאחרי).
בנוסף לכך צריך לזכור את העובדה שבחמש השנים האחרונות לפני ההתנתקות (2005-2000) שכלנו יותר קורבנות מב-15 השנים לאחריה, כולל המבצעים, הרקטות ומה לא. אז מי שחושב קודם כל על חיי משפחתו וקרוביו, אלה הן העובדות.
אז עם כל זה, מה זה גוש קטיף עבורי? זה בית, עבר, נוסטלגיה, המקום שהיה חלק מעיצוב האישיות שלי. זה פרק שהיה ונגמר בהיסטוריה המודרנית, פרק ישראלי כל כך, פוליטי מאוד, טעון עד כאב ועם סוף טראגי. פרק מרתק שהסתיים וטוב שכך. פרק שבסופו אפשר לכתוב כל כך הרבה תובנות בעלות משמעות פוליטיות, מדיניות, חברתיות ואמוניות. זה כבר לפעם אחרת.
  • מתניה אליקים הוא ממפוני גוש קטיף, כיום מורה ומחנך בתיכון אורט רבין גן יבנה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com