בתלמוד הבבלי במסכת תענית מצויה אגדה ידועה אודות חוני המעגל: "יום אחד הלך בדרך. ראה אדם אחד שנוטע חרוב. אמר לו: עץ זה, תוך כמה שנים נותן פירות? אמר לו: בעוד שבעים שנה. אמר לו: מנין לך שתחיה שבעים שנה כדי ליהנות מהפירות? אמר לו הנוטע: אני מצאתי עולם מלא חרובים, כפי ששתלו אבותיי לי, כך אני נוטע לבניי." (תרגום חופשי מארמית).
שחקני הנבחרת מאוכזביםשחקני הנבחרת מאוכזבים
עץ חרוב
(צילום: shutterstock)

במקור, מצויה האגדה בהקשר של דיון בשיבת ציון ובגלות בבל, שנמשכה שבעים שנה, ובשאלת משמעות המספר שבעים. אולם בהתייחס למשבר האקלים ואיכות הסביבה ניתן לקרוא אותה בהקשר של אחריות והדדיות בין-דורית. שכן בין היתר, אגדה זו מראה כיצד כולנו תלויים בטבע, אך גם זה בזה, ומדגישה את החשיבות של שמירה על כדור הארץ, למעננו ולמען הדורות הבאים. לא רק סיפורו של הנוטע, אגדות חקלאיות נוספות בגמרא עוסקות במארג העדין שבין האדם לסביבה, וכולן יכולות לשמש כאלגוריה אוניברסלית שהיא רלוונטית גם למשבר האקלים הנוכחי הפוקד אותנו, ולאחריות הבין-דורית של כל אחת ואחד מאיתנו להוביל את המאבק במשבר האקלים.
אגב, פרט שולי לכאורה בסיפור הוא העובדה הבוטנית שעץ חרובים נקבי נותן פירות לאחר כשש שנים בלבד. והרי התנאים, שחיו בחברה חקלאית מדורי דורות, למדו את הסיפור והעלו אותו על הכתב, ידעו שהסיפור אינו מדייק. אך עובדה זו דווקא מדגישה את החשיבות לקרוא את הסיפור כאלגוריה ולהתאים אותו לימינו.
לקראת סוף המאה העשרים, וביתר שאת במאה ה-21, סומנו "שינויי האקלים" ו"ההתחממות הגלובלית" כאיום הסביבתי הגדול על כדור הארץ ועל האנושות, והם תפסו את מרכז הבמה במאבקים הסביבתיים. העלייה המתמדת של הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ במאה השנים האחרונות, הובילה גם לשינויים משמעותיים באקלים בעולם כולו. מדובר בשינויים קיצוניים במזג האוויר שגורמים לאסונות טבע כמו גשמים עזים, מפולות בוץ, שריפות או בצורות. שינויי האקלים גם אחראים להמסת קרחונים בקטבים ולעלייה במפלס פני הים שעלולה לגרום להצפות בערי החוף. בנוסף, העלייה בטמפרטורה הממוצעת והפחתת כמות הגשמים הממוצעת מגבירה את תופעת המידבור בעולם, שגורמת למדבר להתפשט ולאדמה להתייבש ולאבד את יכולתה לשמש כקרקע חקלאית. ההתחממות הגלובלית גם פוגעת במגוון המינים בטבע וגורמת להכחדה של מינים מסוימים לצד שגשוג של מינים פולשים אחרים. כל התופעות הללו מובילות לרעב, למחסור במים ולמאבקים מקומיים וגלובליים על משאבים, שמאלצים אוכלוסיות גדולות לנדוד בחיפוש אחר מקורות מחיה.
בדו"ח של האומות המאוחדות, "עתידנו המשותף", שהוצג על ידי ועדת ברונטלנד בשנת 1987, מצוין כי עלינו לענות על צרכי ההווה מבלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים לספק את צרכיהם בעתיד. גם המסמך "אג'נדה 21", שהוצג במסגרת "פסגת כדור הארץ" בריו דה ז'נרו בשנת 1992, במטרה לקבוע סדר יום חדש במאה ה-21, מבוסס על העיקרון של צדק בין-דורי. שני מסמכים מכוננים אלה, בנוסף לאין ספור דיוניים בינלאומיים, פסגות אקלים והסכמות גלובליות, מדגישים גם את הצורך בפעולה משותפת ומיידית להצלת כדור הארץ והאנושות.

עץ חרובעץ חרוב
עץ חרוב
(צילום: shutterstock)
אחריות בין דורית היא גם מושג מפתח בתפיסת הקיימות. קיימות מוגדרת כיכולת של הטבע לשאת תהליכים ושל התהליכים להתקיים ביציבות לאורך זמן תוך שקלול היבטים סביבתיים, חברתיים וכלכליים. המשמעות היא שצריך להתקיים שיווי משקל בין היכולת של הטבע להמשיך ולקיים את המערכות הטבעיות (מחזורי חיים, שרשראות מזון וכדומה) ולתמוך בחיים על פני כדור הארץ לאורך זמן, לבין ההתפתחות והצרכים של אוכלוסייה מסוימת (אנושית או אחרת) שתלויה בתהליכים אלה. במילים פשוטות, איך צריך לחיות היום כך שגם הדורות הבאים אחרינו יוכלו לחיות לפחות באותם התנאים כמו אלה שיש לנו.
האגדה התלמודית על אודות חוני ונוטע עץ החרובים מציגה את יחסי הגומלין בין האדם לטבע בכמה רבדים. היא מדגימה את הרגישות שמגלה התרבות היהודית כבר בספרות חז"ל להדדיות הקיימת בין האדם לבין הטבע, אך גם מתייחסת לאחריות האקטיבית של כל דור לדורות הבאים – כולל לצאצאינו המרוחקים יותר, אלה שלא נזכה להכיר. היא מדגישה שהחיים על הכדור הזה הם תוצאה של ערבות הדדית בין בני אדם באשר הם, ערבות אשר החלה אי שם בערש האנושות ואמורה להימשך לעד. כל הרבדים הללו מתנקזים בסופו של דבר לדבריו של הנוטע: "אני מצאתי עולם מלא חרובים, כפי ששתלו אבותיי לי, כך אני נוטע לבניי".
האגדה על עץ החרובים ממחישה את הנס הגדול של הטבע ואת היות האדם חלק מן הנס הזה, לא רק בעתיד - כמו באגדת הנוטע - אלא בהווה ממש. שמירה על עץ החרובים ואחריות בין-דורית הם עקרונות יהודיים עתיקי יומין, אך המחויבות אליהם חשובה היום יותר מתמיד. מפתיע לגלות שחז"ל הבינו את עיקרון הקיימות, ופעלו למענו, גם אם לא קראו לו בשם.
ד"ר ורד טוהר, חוקרת ספרות עברית ותרבות יהודית, המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר-אילן.
פרופ' עדי וולפסון, חוקר במרכז לתהליכים ירוקים, המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון SCE ופעיל סביבה בישראל.