קורבן הלינץ' הבטום זרהוםקורבן הלינץ' הבטום זרהום
קורבן הלינץ' הבטום זרהום
השופט אהרון משניות, שזיכה השבוע שניים מהנאשמים בגרימת חבלה חמורה בכוונה בהבטום זרהום המנוח, טרח להדגיש את הנסיבות הטרגיות שבמסגרתן קופחו חייו של הנתין האריתריאי. בהכרעת הדין המפורטת והמנומקת הוא הקפיד לציין שזרהום, שנקלע לזירת הפיגוע הרצחני בתחנה המרכזית בבאר שבע ומת לאחר שנורה והוכה על ידי אנשים שהיו במקום, היה "אדם תמים, חף מפשע". "דמו זועק מן האדמה", כתב השופט.
אבל גם עתה, כמעט חמש שנים אחרי הלינץ', הזעקה הזאת לא ממש מהדהדת ברחבי הארץ. כצפוי, הדרמה בבית המשפט המחוזי נבלעה בתוך הרעש הבלתי פוסק של אחת התקופות המוזרות והכאוטיות בתולדות המדינה.
ואולי צריך לכתוב את האמת: גם ביום קיץ רגיל ושקט, נטול מגפות בריאותיות, קטסטרופות כלכליות ואווירה קשה ומדכדכת, ההתפתחות הזאת לא הייתה מרעידה את שערי הקשב ודורשת מהם להיפתח. ממילא הסיפור, המטריד והחמור כל כך, כבר התערבב בזרם, נספג ואז נשטף לתוך הים האינסופי של אירועים שקשה להאמין שקרו באמת. לפעמים עושים עליהם סרט דוקו עטור שבחים ופרסים, או מכינים כתבה שמדברים עליה שעתיים שלמות. לא הרבה מעבר.
ועכשיו, אלא אם הפרקליטות תערער, תם הטיפול של מערכת אכיפת החוק בפרשת הלינץ'. מתוך ארבעה מהמעורבים שהוגש נגדם כתב אישום, שני אזרחים הורשעו בעסקת טיעון ושני לובשי מדים (באותה עת) זוכו. האם אכן העוסקים במלאכה יכולים להגיד שנעשה צדק עבור זרהום? מהו המסר המועבר למי שיבעט בגופו של אדם ואף ישליך לעברו ספסל, למרות שהקורבן שכב פצוע, רק בגלל שנחשד "מסיבה לא ברורה" (לפי השופט) בהיותו מחבל? האם מישהו יכול להגיד, באמת ובתמים, שהוא לא מסוגל לנחש מהי אותה "סיבה לא ברורה"? האם התקווה של השופט, ש"האירוע הטרגי ותוצאותיו ישמשו תמרור אזהרה למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד" נתמכת בהחלטתו?
למעשה, מתבקש להרהר במידת האירוניה הטמונה בצמד המילים הללו, "מחמת הספק", שהן עילת הזיכוי. שני הנאשמים ובני משפחותיהם ודאי שמעו אותן בפתיחת הקראת פסק הדין, כנהוג, ומיד התמלאו בתחושת הקלה ענקית. אחרי כל המתח הזה, מה יותר עוצמתי מאשר לדעת ששוועתך נקלטה ואתה יוצא מהאולם כשידיך אוחזות בחוזקה בחירות, שמעולם לא הייתה יקרה כל כך.
דווקא בגלל זה, חשוב לזכור: לימינו של זרהום לא עמדה "חמת הספק" באותו יום נוראי. במרחב שכולו פאניקה, חרדה ובלבול, לא הייתה לו את הפריבילגיה לשכנע את ההמון שהוא לא מסכן את ביטחונם. נשימותיו האחרונות היו מלאות בייסורים ובכאב, כי אפילו ה"נטרול" שלו לא הספיק כדי להפיג את החשש השגוי מפניו.
בניגוד אליו, לשני הנאשמים היה שופט. הוא שמע עדויות, בחן מסמכים, ראה צילומים ובחר אילו גרסאות לקבל ואילו לדחות. זאת השיטה, גם אם יש מחלוקת וביקורת לגיטימית על התוצאות שלה. אבל זה לא משנה את המסקנה העצובה: את זרהום, עושה רושם, לא שמעו אז, ונראה שגם לא היום.
  • עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com