סוד נוסף של החקלאות הביזנטית בנגב מלפני 1,500 שנים נחשף: תושבי הנגב הביזנטי השתמשו בגללים של צאן, תוך ניהול נכון של האשפה שלהם, בכדי לדשן את השדות המוריקים. עם המעבר לתקופה האיסלאמית ותחילת קריסתן של ערי הנגב, גללי הצאן כבר לא שימשו לדישון והם נערמו בכמויות כה רבות עד שיש צורך לשרוף אותם. כך עולה ממחקר חדש שבוצע באוניברסיטת חיפה יחד עם חוקרים מרשות העתיקות ופורסם בכתב העת PLOS ONE. המחקר חושף עדויות נוספות, מיקרוסקופיות, מהן מתבררת תופעת הפריחה והשקיעה של ערי הנגב בתקופה הביזנטית.
אשפה בניצנהאשפה בניצנה
אשפה בניצנה
(צילום: יותם טפר)
חלוצה, שבטה, ניצנה ועבדת היו חלק מערי הנגב שפרחו החל מהמאה הרביעית בתקופה הביזנטית, תוך שהן מסתמכות על חקלאות ירוקה ומשגשגת בנגב החם והיבש. אולם עם המעבר לתקופה האיסלאמית, במאה השביעית, יישובים אלה החלו לשקוע וננטשו סופית במאה העשירית. שקיעתם של יישובי הנגב הביזנטיים מעסיקה רבות את החוקרים לאורך השנים. הסברות השונות מתייחסות לשינוי הפוליטי של מעבר משליטה ביזנטית לשליטה איסלאמית, לשינויים אקלימיים ולשינויים כלכליים שיכולים להסביר את השקיעה. בשנים האחרונות מוביל פרופ' גיא בר עוז ממכון זינמן באוניברסיטת חיפה סדרה של מחקרים, שמנסים להתחקות אחר התהליכים והסיבות, כאשר במוקד המחקר גישה כללית חדשה: בחינת ערימות אשפה שנמצאות בשולי היישובים, ולא חפירה מסורתית בתוך אותם יישובים.
במחקרים הקודמים התמקדו החוקרים בממצאים מיקרוסקופיים – כלומר כאלה שניתן לראות בעין – כגון עצמות בעלי-חיים ושרידי צומח שהיוו את הבסיס הכלכלי של תושבי הנגב. שרידי הצומח תיעדו את היקפי הפעילות החקלאית שהגיעה לשיאה בתקופה הביזנטית עם התבססותו של ענף ייצור היין ודעיכתו בתקופה האיסלאמית הקדומה. ממצאים אלה ואחרים העידו על פעילות חקלאית אינטנסיבית בתקופה הביזנטית אל מול חקלאות מצומצמת בתקופה האיסלאמית.

שכבות האפר באשפות ניצנה וצילום מיקרוסקופי של הרכב האפר המכיל חלקי צמח בגללי הצאןשכבות האפר באשפות ניצנה וצילום מיקרוסקופי של הרכב האפר המכיל חלקי צמח בגללי הצאן
שכבות האפר באשפות ניצנה וצילום מיקרוסקופי של הרכב האפר המכיל חלקי צמח בגללי הצאן
(צילום: דון באטלר)
אשפות ניצנה (הגבעה הכהה הקרובה) ושרידי היישוב ניצנה מעליהאשפות ניצנה (הגבעה הכהה הקרובה) ושרידי היישוב ניצנה מעליה
אשפות ניצנה (הגבעה הכהה הקרובה) ושרידי היישוב ניצנה מעליה
(צילום: גיא בר עוז)
להפתעתם, מצאו החוקרים באשפה שישנו הבדל משמעותי בחומרים מהם מורכב העפר באשפות בין התקופה הביזנטית לאיסלאמית הקדומה. בתקופה הראשונה הושלכה בעיקר פסולת של חומרי בנייה כמו טיט ואבנים ושאריות הקשורות בחיי יום-יום כמו אפר מתנורי בישול ואפייה, עצמות בעלי חיים, כלי חרס, ועוד. בתקופה השנייה נמצא כי העפר מורכב בעיקר מגללי חיות משק, שעברו תהליכי בלייה, כך שצורתם האופיינית אבדה וכעת הם נראים כעפר. "ככל הנראה, בתקופה הביזנטית היו הגללים מצרך חשוב ששימש לדישון השדות החקלאיים בעוד שבתקופה האיסלאמית הקדומה מקור הדשן הזה היה בשימוש הולך ופוחת ולכן היה צורך להשליך עודפים שלו לערימות האשפה", אמרה פרופ' רות שחק-גרוס מהחוג לציוויליזציות ימיות ובית הספר למדעי הים באוניברסיטת חיפה, ממובילות המחקר.
"יש לנו מספר שיטות מעבדה בעזרתן אנו יכולים לזהות שרידי גללים שהתפרקו עם הזמן, ובראשן זיהוי כדוריות מיקרוסקופיות שנוצרות במעיים של בעלי חיים, בעיקר אצל כבשים ועיזים, וכיוון שהן מורכבות מחומר אי-אורגני הן משתמרות באתרים ארכיאולוגים גם כאשר כל החומר האורגני מתכלה", הסבירה פרופ' שחק-גרוס.
חורבות ניצנהחורבות ניצנה
חורבות ניצנה
(צילום: דון באטלר)
בנוסף, החוקרים זיהו עדויות לשריפה באתר האשפה מהתקופה האיסלאמית הקדומה בבדיקה באמצעות שיטת ספקטרוסקופיית אינפרא אדום. "למיטב ידיעתנו זו הפעם הראשונה שבה אנו מזהים ניהול של אתר אשפה עתיק. להבנתנו, הצטברו עודפים כל כך גדולים של גללים בתקופה האיסלאמית הקדומה, מפאת ירידת הפעילות החקלאית בשדות ועליית פעילות המרעה, עד שהיה צורך לטפל בעודפי האשפה, וזאת נעשה על ידי שריפתה. אנו עדים לשינוי תפיסתי עצום לגבי גללים בשתי התקופות, ממצרך יקר כמקור דשן חשוב לחקלאות למטרד חסר תועלת שמושלך לאשפה ונשרף שם", הוסיפה פרופ' שחק-גרוס.
"התמונה המצטיירת היא כי בשתי התקופות יש תכנון וניהול של משאבים באופן בר קיימא, כך שבעוד שבתקופה הביזנטית האוכלוסייה התבססה על התאמה כלכלית שעיקרה חקלאות בשילוב עדרים, בתקופה האיסלאמית הקדומה האוכלוסייה עברה תהליך של התאמה לכלכלה מבוססת עדרים, שהביטוי שלו הוא עודפי גללים בערימות האשפה מהתקופה האחרונה", סיכם פרופ' גיא בר עוז.