הימין המשכיל נקלע במוצ"ש לסחרור תגובות וציוצים מביך. מעבר להכתרת המפגינים כ"אשכנזים מהבראסרי" ‑ שלא ראויה לשום דיון ‑ דווקא ציוצים רבים שנטפלו לכמות המפגינים הנמוכה יחסית ("300 אנשים גג בתל אביב, 1,000 בירושלים", כפי שצייץ מישהו) כאינדיקציה לעובדה שלא מדובר בשום מחאה לאומית או "מדינה במחאה" ‑ כפי שזה הוגדר תקשורתית ‑ בהחלט שווים התייחסות.
אז כן; צריך לומר שהמספרים ‑ גם אם הספיקו כדי לייצר פריימים גדושים ומרשימים טלוויזיונית ‑ אכן נעו באזור האלפים הבודדים. זה לא היה ליל ה-300 אלף גרונות ניחרים של שיא מחאת 2011.
ועדיין, המחאה הזו, לא יעזור, היא לאומית. והיא גם, לא יעזור, נגד ראש הממשלה המכהן וממשלתו המנותקת במופגן. זה פחות עניין של שמאל-ימין; זה עניין של עד-כאן-ביבי. כן, מוקי, אמרתי ביבי.
אז למה, למרות המספרים המצומצמים, עדיין ראוי וגם מדויק לקרוא לזה "מדינה במחאה"? משום שהסנטימנט הלאומי – שלא, אין שום מכשיר מדידה מדויק עבורו, אבל השאלה היא עד כמה בתוך עמך אתה יושב – הפך כרגע אופוזיציוני לחלוטין.
ברור לכל שהממשלה נכשלה כישלון מחפיר במניעת הגל השני ומתבחבשת בהתמודדות איתו; ברור שהמצוקה הכלכלית המיידית מתרחבת במעגלי הדבקה מהירים בהרבה מזו של הקורונה; וברור לחלוטין שהפתרונות הממשלתיים הם קמצניים, חפוזים והיסטריים במקרה הטוב.
בנוסף, ההתנהלות הממשלתית שכולה, מה שנקרא, מהמקפצה – כולל החזרי המס ההם, כולל ציוצי הג'וניור, כולל שלושת הכ"פים של מיקי זוהר, כולל סליחה-נשתדל-יותר מבית מירי רגב – כולם השיאו תרומה ישירה להשטחת עקומת המנדטים של הליכוד בסקרים האחרונים. וזה עוד בתנאים אופטימליים של חוסר כוח כבידה – כלומר בהיעדר כמעט מוחלט של תחרות משמעותית. ועדיין – צלילה.
אבל עזבו; מספיק לצאת לרחוב – כל רחוב, בכל מקום בישראל – ולהקשיב לקולות. אתם לא צריכים להתאמץ בכלל כדי לחוש את כיוון הרוח. זה שם בחוץ. וכן, זו מחאה – או מורת רוח גדולה וחד-משמעית, אם תעדיפו – והיא מופנית כולה כלפי הממשלה והעומד בראשה. אין טעם לנסות לגמד.
אז למה מספרי המפגינים לא גדולים בהרבה? די ברור: מדד הפחד הפך משמעותי בשנים שחלפו מאז 2011; ישראלים רבים חוששים להיות מסומנים או מתויגים כ"שמאל" – בטח בשוק עבודה לא יציב ומאיים – ורבים עוד יותר חוששים מהקורונה ומהידבקות אפשרית בתנאי צפיפות, וגם מההתלקחות האפשרית מול המשטרה של חלק מההפגנות. הסיכון – הבריאותי, החברתי, התעסוקתי – פשוט גדול מדי, ובמילה אחת: פחד. עוד משהו שיירשם, לבסוף, תחת מורשת נתניהו.
אבל אל תטעו בהפגנות, שהתרחבו בסוף השבוע לרוב חלקי הארץ; הן מייצגות ציבור עצום שהיה, בחלקו, סבלני, מכיל ואפילו אוהד לשלטון נתניהו לאורך שנים, ושתחת מחדלי הקורונה נחשף למנגנון והבין עד כמה אקראי, אנוכי, מנותק, יהיר ובעיקר לא מקצועי הפך השלטון הזה להיות. רוב הציבור לא ייצא להפגין; הוא מפחד. חלקו נע לגשרים, רובו מפגין מהבית, מול הטלוויזיה. כל ניסיון לטעון אחרת רק מצרף אתכם למי שעומדים על המקפצה ומפשילים מכנסיים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
