הקורונה מסכנת חיים, אבל עבור אלפי בני נוער בסיכון הסגר הפך לסכנת נפשות: דו"ח חדש של עמותת "עלם" חושף את ההשלכות המטרידות של משבר הקורונה על הצעירים והצעירות שסובלים מחרדות, דיכאונות, התעללות בבית, הפרעות אכילה ועוד. בשלושת החודשים האחרונים מצבם של רבים מהם מידרדר והם מתמכרים לאלכוהול ולסמים: "זאת תחושה של בדידות מטורפת. אין שגרה, אין תעסוקה. איבדנו את עצמנו בלי עזרה".
אופק בן ה16אופק בן ה16
אופק. "כשאמרו שנכנסים לסגר שני הרגשתי שעומדת ליפול עליי פצצה"
(צילום: אפי שריר )
אופק, בן 16, נולד במרכז הארץ וגדל עם אב חורג שהיה מעורב בפלילים. כל חייו עבר בין פנימיות, נפלט ממסגרות והסתבך בגניבות. "היינו כמה חברים שברחנו מהבית. גנבתי טרקטורים, גנבתי מנופים, לא כיבדתי אנשים עם סמכות - מנהלים, מדריכים", הוא אומר. "והכול החמיר בתקופת הקורונה, בסגר הראשון. זה היה נורא להיות נעול בבית".
- איך זה השפיע עליך? "התחלתי להשתמש בסמים. ממצב שבו אתה רגיל להיות חופשי ולהסתובב, פתאום אומרים לך לא לצאת מהבית. אתה נכנס לדיכאון. חיפשתי ריגוש, משהו שישבור שגרה, אז קניתי סמים והתחלנו לעשן, אני וחבר. הייתי מעשן כל יום, נופל ומידרדר עוד יותר, בהדרגה מעלה את המינון כי מה שעישנת אתמול לא מספיק, עד שאיבדתי את עצמי".
בעמותת עלם, המסייעת לנוער במצוקה, מכירים את אופק וחבריו, והם דאגו להתקשר מדי כמה ימים לבדוק לשלומו. אופק הגיע למרכז עלם "הפוך על הפוך" לפני שנה. בהתחלה כדי לאכול, אחר כך כדי לקבל עזרה. "במקום הזה למדתי שאני יכול לתת אמון", הוא מספר. "שיש עם מי לדבר. הבנתי שאוהבים אותי, שמתים עליי! שיש מענה לכל בעיה".
- והמרכז לא עבד בסגר הראשון? "לא. הוא נפתח אחרי שיצאנו מהסגר הראשון. כשאמרו שנכנסים לסגר שני, הרגשתי כאילו מחר עומדת ליפול עליי פצצה. למזלי בסגר הזה המרכז פתוח, וזה יותר קל. אפשר לרדת אליהם ולדבר והם עוזרים לך".

אין לאן לברוח

אופק הוא אחד מתוך אלפי בני נוער בסיכון שמשבר הקורונה החמיר את מצבם. דו"ח עמותת עלם, שמתפרסם הבוקר (יום שלישי), מציג את ההשלכות הדרמטיות של הסגר בתקופת הקיץ על בני הנוער, צעירים וצעירות, בסיכון. מנתוני הדו"ח ניכרת עלייה משמעותית של פי שלושה בדיווח על דיכאון וחרדה, עלייה של פי שניים בתחושות הבדידות, עלייה משמעותית של פי 1.5 בפגיעות העצמיות ופי שניים בהפרעות האכילה, לעומת השנה שעברה, ולצד עלייה ניכרת מהגל הקודם.
בנוסף נצפתה עלייה של פי שניים בשימוש באלכוהול ובסמים, ועלייה במספר מקרי האלימות כלפי בני נוער בבית וברחוב. גם במקרי האלימות המינית נצפתה עלייה של פי שניים לעומת השנה שעברה, ופי 2.5 לעומת הרבעון הקודם. כמו כן, לפי הדו"ח, יש גם עלייה של פי 1.7 במספר בני הנוער והצעירים חסרי הבית לעומת השנה שעברה.
"לא מתחשק לאף אחד לנסוע עכשיו למיון פסיכיאטרי ולא בא לי שידחפו לי כדורים. בא לי שיקשיבו לי"
עליה במספר הפניות של בני נוער למוקדי סיועעליה במספר הפניות של בני נוער למוקדי סיוע
שרון, היום בת 25, סובלת תקופה ארוכה מדיכאון. הסגר הראשון והסגר השני החמירו את מצבה. "אבי נפטר לפני שבע שנים, וזה עשה לי בלגן בפנים", היא אומרת. "זה היה מוות מפתיע. הוא אובחן עם סרטן בכבד ותוך שלושה ימים נפטר. עברתי בעבר גם הטרדות מיניות וניסיון אונס, והכל הודחק והתפוצץ עם המשבר הגדול של האובדן הפתאומי. אמא שלי אמורה להיות ההורה האחראי, אבל אצלנו זה הפוך. אני מטפלת בה והיא מוציאה עליי את כל התסכול, הזעם והעצבים שלה. בסוף את שואלת את עצמך - איזה מקום יש לי בעולם הזה?"
כששרון הגיעה לעלם היא הרגישה בפעם הראשונה שיש לה עם מי לדבר. "אנשים מתאבדים כי הם חושבים שלא מקשיבים להם. אני מבינה את הפחד בלדבר; לא מתחשק לאף אחד לנסוע עכשיו למיון פסיכיאטרי ולא בא לי שידחפו לי כדורים. בא לי שיקשיבו לי. הניידת של עלם עזרה לי גם עכשיו בתקופת הקורונה. נפגשתי עם הרכזת בזום, הרגשתי פחות לבד".
- איך הקורונה החמירה את המצב? "חסר המגע האישי. להיות סגורה עם אמא בבית, להיות חשופה לביקורת שלה, זה קשה מאוד. רציתי לקפוץ מהחלון, לא יכולתי יותר. זאת הרגשה של בדידות מטורפת והמחשבות האובדניות עולות. מסתכלים על אובדניים בעין לא יפה, כאילו בחרתי להיות אובדנית. אני מנסה אחרת, תאמינו לי. אבל כשמביאים אותך לקצה כמעט כל יום ומתעללים בך בלי סוף מהרגע שנולדת, אתה פשוט לא יודע אחרת. כי כשאתה במצב הישרדות, אין מה לעשות, אתה חוזר לדפוסים ישנים".
דבורה חייתה ברחוב בגיל 12. במשך שנה שלמה חיפשה את עצמה ולא מצאה כיוון או תמיכה. "חצי שנה אחרי בת המצווה החלטתי לברוח מהבית ולעבור לעיר אחרת", היא מספרת. "הייתה לי חולצה אחת, שני מכנסיים וזהו".
- מה עשית ברחוב? "ישנתי בעיקר בבקרים, הייתי מוצאת ספסל בגן העצמאות, מתיישבת ונרדמת. בלילות מסוכן מדי להירדם, אז הייתי מסתובבת. בשכונה שבה גדלתי עברתי התעללות מינית מגיל ארבע עד שהחלטתי לעזוב. לא ידעתי איך לעצור את הפגיעה ופשוט ברחתי. הייתי נטושה, לבד, פחדתי לחזור הביתה ולספר. לא היה לי כסף לכלום, לא היה לי טלפון נייד, אפילו לא כסף לאוטובוס".
היום דבורה כבר בת 25, פעילה בקבוצת האקטיביסטיות של עלם ירושלים, "עלמות משנות עולמות" — קבוצה של צעירות הפועלות לשינוי חברתי. ניסיון החיים הקשה שלה לימד אותה שאחד הדברים החשובים ביותר לנער או נערה ברחוב הוא טלפון נייד. "עכשיו התחלנו מיזם של איסוף טלפונים ניידים וחלוקה לנוער במצבי סיכון", היא אומרת. "מהחוויה האישית שלי, להיות בלי טלפון ברחוב, זה להיות חשופה להמון ניצול. בלי שום יכולת לבקש עזרה או להתקשר למשטרה או לאדם משמעותי אחר. את חשופה לניצול של אנשים שנותנים לך להתקשר בתמורה לניצול מיני. זאת אחת הדרכים להיקלע למעגל של זנות".
- איך הסגר משפיע על בני נוער כמוך שחיו ברחוב? "מהניסיון שלי, ברחוב היה זוועה. אבל הרחוב הציל אותי, כי בשכונה שבה גדלתי מאחורי דלתות סגורות נפגעתי יותר. כשאומרים לאנשים כמונו שיש סגר ואסור לצאת החוצה - זה מפחיד ולא בטוח, נערים ונערות שעוברים תקיפות מיניות בבית, בשכונה ואצל משפחה, החדר והבית שלהם הופך ממקום מוגן למקום מסוכן ומפחיד, והם לא יכולים להישאר שם. בסגר הם יכולים להיות כלואים במקומות הכי טראומטיים עבורם".
באחד השירים שכתבה דבורה היא מתארת מה זה להיות נוער בסיכון: "אנחנו, אנשים בדיכאון, אנשים בחרדה. אנחנו, אנשים שרוצים לשים קץ לחייהם מרוב פחד. מרוב שהכול חנוק מדי, אנחנו, אנשים שנפגעו בבתים שלהם או בבתים של אחרים. אנשים שאף פעם לא מרגישים בטוחים. הקורונה לא תהרוג אותנו. הסגר אולי כן".
"למות מקורונה זה מסוכן ומפחיד, אבל אנשים כמונו יכולים למות מלהישאר בבית", אומרת דבורה. "אנחנו בקבוצת סיכון לאובדנות, לפגיעה עצמית, להידרדרות במצב הנפשי. חשוב שנצא לסיבוב ולהתאוורר בחוץ ונשמור על עצמנו - הסגר מביא אנשים למצבים קשים, וחשוב שלא נראה עוד אנשים שמתים מהסגר ולא מקורונה".
טראומה פוסט טראומה דיכאון חרדה לחץטראומה פוסט טראומה דיכאון חרדה לחץ
"הסגר מביא אנשים למצבים קשים"
(ShutterStock)
אנטוני, בן 18, נולד בישראל להורים מלבנון. אביו היה לוחם צד"ל 17 שנים, והפך ללוחם בצה"ל מרגע שמשפחתו נכנסה לישראל. הוא נפצע בשירות ומאז סובל מנכות מלאה ומפוסט־טראומה. המצב השפיע על אנטוני, והוא מצא עצמו מסתובב הרבה ברחובות. משבר הקורונה החמיר את המצב, ואנטוני הסתגר וסבל מדיכאונות וחרדות.
"בתחילת הקורונה הסתובבתי הרבה עם חברים ועשינו שטויות", הוא מספר. "כשהמצב החמיר הסתובבתי פחות. עכשיו אני יותר יושב על המחשב. זה נורא להיות סגור בבית, יש דיכאונות וחרדות. אני מרגיש חנוק, כאילו בכלא".
- מה עזר לך בתקופה הזאת? "בכל תקופת הסגר, עינב מעלם, שאחראית עליי, התקשרה הרבה לבדוק מה איתי. זה עזר הרבה. ובגלל שאני עצמי נער מתנדב, הנערים הצעירים התקשרו אליי המון עם החרדות שלהם, אז אני עצמי עזרתי להם. הם כל כך חכמים".

"נורה אדומה לכולנו"

זה הדו"ח השני שעלם מוציאה מאז פרוץ המשבר. הנתונים מתייחסים להשלכות ההרסניות של הקורונה וניכר שהמצב הולך ומחמיר. גם לאחר תום הסגר הראשון לא חזרה השגרה לחיי בני הנוער. היעדר המסגרות בחופש הגדול גרם לבני נוער רבים לשוטט ימים ולילות ברחובות וברשתות החברתיות. עם הכניסה לסגר נוסף חלה הקצנה בתופעות המסוכנות שנצפו בגל הראשון וקיים חשש שהן יתקבעו כנורמה.
חרדה חברתיתחרדה חברתית
"בני נוער מרגישים לבד, חסרי מסגרת וחסרי תכלית"
(צילום: Shutterstock)
"הגל השני של משבר הקורונה הביא להחרפת המצוקות של בני הנוער, צעירים וצעירות, שאפיינו את הגל הראשון", מסבירה נאוה ברק, נשיאת עמותת עלם. "במהלך הקיץ, בהיעדר מסגרות בחופש הגדול בצל הקורונה, נחשפנו לעלייה בתופעות של שוטטות ברחובות, בריחה מהבית, אלימות, אלימות מינית, בדידות ודיכאון. בהלימה לעלייה בדיכאון, בחרדה ובבדידות, ראינו ברבעון זה שיותר בני נוער ניסו לפגוע בעצמם — פי 1.5 לעומת 2019 ופי 1.5 מהרבעון הקודם. בני נוער רבים מרגישים שהם לבד, חסרי מסגרת וחסרי תכלית, והעלייה בפגיעות העצמיות היא נורה אדומה לכולנו. שנת 2021 תעמיד בפנינו אתגרים קשים אף יותר, ותגביר את הצורך בהגדלת התקציבים הממשלתיים ובהתגייסות המגזר העסקי והציבור הרחב למען אוכלוסיות חלשות בחברה, ובתוכם בני הנוער וצעירים וצעירות אלו".
גם ענבל דור קרבל, מנכ"לית עלם, מודאגת מן המצב ויוצאת בקריאה לעזור לבני נוער בסיכון. "היציאה מהסגר הראשון הביאה איתה תקווה לשיפור, אך החופש הגדול בצל הקורונה רק החריף את המצב", היא אומרת. "הסגר השני, שהולך ומתהדק בימים אלה, מלווה בהיעדר תקווה ובקושי גדול והמחיר שמשלמים בני הנוער, הצעירים והצעירות, הוא עצום. בזמן שהצוותים שלנו ממשיכים לאתר ולסייע לבני הנוער, אנו כבר רואים החמרה בתנאים הבסיסיים ובצרכים החיוניים של הנערים והנערות, וצופים שהמצב רק יחריף".
הדו"ח מציף בין היתר תופעות חדשות ומדאיגות שככל הנראה יחריפו בחודשים הקרובים עקב הסגר. אחד מכל 11 נערים ונערות דיווח שהקורונה פגעה בתפקוד המשפחה והבית, והביאה למצוקות כגון רעב ועוני, אבטלה, דיכאון ואף לניסיונות אובדניים של אחד ההורים או של שניהם. אחד מכל 20 היה מעורב בפשיעות ובחיכוכים עם המשטרה, עלייה של 85 אחוזים מהרבעון הקודם, כתוצאה מהיעדר המסגרות, המצב הכלכלי הירוד והרצון לפרוק כל עול. עלייה של פי 1.6 במקרים של הריונות לא רצויים בהשוואה לרבעון הקודם, ועלייה בפניות לסיוע של אימהות חד-הוריות צעירות בסיכון גבוה, פי שלושה מבשנה שעברה.
יעל לוי, מנכ"לית עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת), מסרה כי בחודש ספטמבר חלה עלייה בפניות לעמותה. בחודש זה התקבלו 2,486 פניות לעומת 2,282 שנרשמו באוגוסט.
"הסגר הוא בהחלט זרז להצפתן של מצוקות נפשיות ומשפחתיות", אמרה לוי, "אנחנו מעריכים שככל שהוא יתארך, כך נהיה עדים לעלייה מתמדת בפניות אלינו. בעת הזאת אנחנו זקוקים לתקציבים נוספים כדי שנוכל לתגבר את מערך הסיוע הנפשי באנשי מקצוע ובשעות מענה. בסגר הקודם היינו עדים לעלייה דרמטית בפניות על רקע אלימות במשפחה ומצוקות אובדניות, ויש צורך בהרחבת המענה משמעותית כדי לעמוד בכל הפניות".