היו לנו עשרה ימים להתכונן למבצע במקום שבו הוא יתבצע. עשרה ימים זה לא מעט, אבל גם לא הרבה, יחסית למבצע כזה, והימים ההם היו דחוסי פעילות. אנשי מבצעים אמורים להכיר את העיר שבה הם פועלים. הם באים לרגע, אבל חייבים להכיר את העיר כאילו נולדו בה. מבין אנשי צוות הלכידה, אהרוני, ששהה בבואנוס איירס חודשיים, היה היחיד שהכיר את העיר. אנחנו, כל האחרים, היינו צריכים ללמוד אותה.
עטיפת הספר איש הסודעטיפת הספר איש הסוד
עטיפת הספר
בואנוס איירס היא עיר ענקית. בעת שפעלנו בה, מספר תושביה (כולל הפרברים) היה כ-6 מיליון. היום (2018) המספר יותר מכפול - 13.1 מיליון. לצורך המבצע היו לנו דירות ובתי מבטחים שפזורים על פני העיר, כולל הפרברים. ישבנו על המפות, מסמנים מוקדים, מסיירים במגמה להכיר כל סמטה, כל שביל שמוביל אל בתי המבטחים שלנו. לא רק זה: עלינו לדעת מה טיבה של כל סמטה, מה רוחבה, כמה כלי רכב יכולים לעבור דרכה, מהו עומס התנועה באילו שעות, איפה נוצרים פקקים, מה הן הדרכים העוקפות אם נתקלים בפקקים, איזו סמטה סגורה לרגל שיפוצים. סימנו על המפות את המוקדים וסביבם מעגלים. מעגל הרחובות הראשון, השני, השלישי, הרביעי וכך הלאה. אחר כך יצאנו לשטח, כדי לוודא התאמה בין השרטוטים לבין המציאות.
צוות החלוץ, בראשותו של אברום, יצא לסביבת ביתו של "קלמנט" ברחוב גריבלדי.
בימים שקדמו ללכידה המשיכו צבי אהרוני ואברום שלום בתצפיות על הבית ברחוב גריבלדי שבפרבר סאן פרננדו, כשהם שוכבים על סוללת מסילת הרכבת הסמוכה, הצופה על הבית. פעמים אחדות השתתפתי גם אני בתצפיות אלה, שמטרתן הייתה לוודא את נוהגיו של "ריקרדו קלמנט".
באחת התצפיות האלה, כשראינו את "קלמנט" בדרכו מתחנת האוטובוס לכיוון ביתו, אברום נתן לי את המשקפת שהחזיק, ולראשונה ראיתי את האיש בצורה ברורה. האם התרגשתי? כלל וכלל לא. במבצע מסוג זה אין אצלי מקום לרגש. המוח כולו מרותק למטרה, מתבונן באובייקט, כלומר באיש עצמו, כפריט בתוכנית המבצעית, בלי להותיר מקום לרגש, לא כל שכן לרגשנות. כל שמץ של התרגשות או סנטימנטליות כאילו נדחק החוצה.
אדולף אייכמןאדולף אייכמן
אדולף אייכמן
(צילום: AP)
ל"קלמנט" היה נתיב הליכה קבוע, דמוי האות ר', בבוקר מביתו לתחנת האוטובוס מס' 203 הקרובה ובערב מהתחנה הביתה, 150 מטר בערך. ליד תחנת האוטובוס היה קיוסק קטן, וממנו היה "קלמנט" צועד דרך שדה עד שהיה מגיע לביתו. בכל הימים שבהם ערכנו תצפיות על הבית הוא חזר הביתה ממקום עבודתו בשעה 7:30 בערב בדיוק. גרמני. בסופי השבוע הוא נשאר בבית. אפילו פעם אחת לא ראינו אותו יוצא מן הבית בערבים.
הבית ברחוב גריבלדי היה קטן למדי, הכיל שניים, לכל היותר שלושה חדרים ונראה עלוב למדי. בניגוד לנאצים אחרים, שהצליחו להבריח את הכסף וחפצי הערך ששדדו בארצות הכבושות, אייכמן כנראה נמלט לארגנטינה כשהוא חסר כל. לא מצאנו סימן לחיבור הבית אל רשת החשמל, אם כי בשכונה כבר הייתה תשתית לרשת זו. חצר הבית הייתה מגודרת, ובאחת מפינותיה היה גן ירק קטן.
לא פעם - לא רק במקרה של לכידת אייכמן - נשאלתי, וגם שאלתי את עצמי, איך אני מצליח לנטרל את עצמי מרגשות, כאשר אני במבצע, ולא מצאתי תשובה. הגם שידעתי מה תעשה הלכידה להיסטוריה של מדינת ישראל ושל העם היהודי, והייתי ער למשמעותה המוסרית, עובדה היא שלא התרגשתי כאשר לראשונה בחיי הסתכלתי במשקפת באייכמן האיש. לא ראיתי אותו כרוצח המונים, אלא כאובייקט למבצע שאני תיכננתי ואני אחראי לביצועו המוצלח.
חצי יום סיירתי ברגל בסביבה, בחרתי את מקום המארב, ובנסיעה במכונית בדקתי דרכי מילוט אלטרנטיביות בכביש 198 ובכביש הראשי 202.
צביקה מלחין וצבי אהרוני התווכחו ללא הרף בשאלת המיקום האופטימלי של התצפית. קיבלתי את ויכוחיהם כחלק ממה שקורה במבצעים מסוג זה, וידעתי שמה שמניע אותם הוא הרצון להבטיח את הצלחת המבצע. אך מה שבאותם הימים הכעיס אותי הייתה ההתרשמות שעוד טרם הלכידה, איסר הראל כבר הכין את עצמו למעמד הגיבור הראשי של הסיפור. צבי אהרוני היה שותף להתרשמותי זו, ואכן לימים ניתן ביטוי מובהק למגמה זו במהדורה הראשונה של ספרו "הבית ברחוב גריבלדי", שבה איסר כמעט העלים את חלקנו במבצע. רק במהדורות הבאות הוא עשה מאמץ מסוים לתיקון העוול.
הבית של אייכמן בארגנטינההבית של אייכמן בארגנטינה
הבית של אייכמן בארגנטינה
(צילום: gettyimages)
על פי לוח הזמנים החדש של "אל על", הלכידה הייתה אמורה להתבצע ב-10 במאי, אולם ברגע האחרון החלטתי לדחות את הביצוע ביום, ל-11 במאי, וזאת משלוש סיבות. ראשית, ב-9 במאי נסענו לתצפית העשירית על הבית, שהייתה אמורה להיות האחרונה לפני המבצע. בגשר על הכביש בדרך לסאן פרננדו עצר אותנו שוטר, הצביע על רוכב אופנוע ששכב פצוע, וביקש שנסיע את הפצוע ואותו (הוא היה ללא רכב) לבית חולים. מובן מאליו שנענינו לבקשה זו. בינתיים חלפה השעה שבה "קלמנט" חוזר לביתו, התצפית בוטלה, וממילא הייתי חייב להחליף את המכונית, מחשש שהשוטר יזהה אותה.
שנית, אנשי כוח המשימה היו סחוטים ועייפים בשל הלחץ והמאמץ שנדרשו מהם בימים האחרונים, וחשבתי שכדאי לדאוג שהם ייהנו מכמה שעות של שינה ומנוחה לפני המבצע. ושלישית, רציתי לשוב ולסייר בשטח פעם אחרונה, כדי לקַבֵּעַ במוחי את המהלך המתוכנן של הלכידה ו"לגהץ" את כל פרטי התוכנית עד הסוף. הודעתי לאיסר על הדחייה, והוא קיבל את דעתי. גם איש מאנשי כוח המשימה לא ערער על החלטתי.
באותו יום אחרון שלפני הביצוע התקיימה התייעצות של צוות הלכידה. האיש הדומיננטי ב"גיהוץ" הסופי היה צביקה מלחין, ורוב רעיונותיו והמלצותיו התקבלו.

מחכים לאוטובוס

לפנות ערב, ב-11 במאי, יצאנו לסאן פרננדו בשתי מכוניות. אברום נהג ב"שברולט", אהרוני ב"ביואיק". באוטו של אברום ישבו יעקב גת והרופא המרדים, ד"ר אליאן. לפי התוכנית, לא הייתה כוונה להרדים את אייכמן בעת הלכידה או מיד לאחריה, אך הוא יֵשב במכונית למקרה שאייכמן ישתולל ונצטרך "להשכיב אותו לישון". במכונית השנייה ישבו מקדימה אהרוני, הנהג, ולידו משה תבור, ומאחור מלחין ואני.
ב-6:50 בערב הגענו למקום המבצע. שתי המכוניות חונות במרחק של כמאה מטר אחת מהשנייה, משני צידי הדרך. הרכב שעל כביש 202, הקרוב יותר לתחנת האוטובוס, הוא ה"שברולט" של אברום. הפנסים דלוקים, אור גבוה מסנוור, מאיר את הדרך שלפניו, מקשה על הראייה של מי שהולך לכיוונו. ה"ביואיק" שלנו חונה על רחוב גריבלדי, כמה מטרים משער הבית של משפחת "קלמנט". זה הרכב שאליו יוכנס אייכמן.
צביקה מלחין עומד מחוץ ל"ביואיק", בצד של הנהג, מכסה המנוע מורם. צביקה נובר במנוע, כביכול מתמודד עם תקלה כלשהי. זה מה שאייכמן אמור לראות החל מהרגע שהוא עובר על פני ה"שברולט" שאורותיו סינוורו אותו, וזה גם מה שאמור לראות כל עובר אורח שנקלע למקום.
אף אחד מאיתנו אינו דובר ספרדית (את יהודית נסיהו החלטתי להשאיר בבית), אך יש בינינו דוברי גרמנית. אין לנו מכשירי קשר ואיננו נושאים נשק. לא באנו לדבר, וגם לא באנו להרוג. באנו ללכוד אדם, כדי להביאו למשפט.
7:30 בערב. האוטובוס מס' 203 עוצר בתחנה. אנחנו נדרכים, אבל אף אחד לא יורד ממנו. לפתע - תקלה. רוכב אופניים נעצר ליד מלחין, העומד ליד מכסה המנוע ומפשפש בקרביו. האיש רוצה לעזור, ופונה למלחין בספרדית... צביקה מנסה להיפטר ממנו, מסביר לו בתנועות ידיים שאינו זקוק לעזרה. רק כעבור דקה או שתיים משתכנע רוכב האופניים ועוזב אותנו לנפשנו. אנחנו נושמים לרווחה. במחשבה שלאחר מעשה - הייתה זו טעות שלא היה בינינו אף דובר ספרדית אחד. למזלנו, טעות זו לא הכשילה את המבצע.
עוד אוטובוס מס' 203 עובר, וגם ממנו אייכמן לא יורד. השעה כבר שמונה בערב.
"רפי, זה לא מסתדר היום", אומר לי אהרוני. "בוא נלך, נחזור ביום אחר".
"אנחנו נשארים", עניתי לו.
בשעה 8:05 הגיע אוטובוס מס' 203. "קלמנט" ירד ממנו, והחל לצעוד לכיוון ביתו.

"הדיבוק בידינו"

לפי התוכנית, צבי מלחין תוכנן לצעוד לקראת אייכמן, לומר לו "מומנטיטו, סניור" (רגע, אדוני), לרדת עליו מלפנים ב"הורדת זקיף", כלומר לתפוס אחת מכתפיו ולמשוך אותה אליו, לדחוף את הכתף השנייה לאחור, ולגרור אותו למכונית. ברגע זה אמור היה משה תבור לצאת מהמכונית שלנו כדי לסגור את מכסה המנוע של צביקה מלחין, ולתפוס את אייכמן בראש, תוך כדי גרירתו למכונית.
הביצוע התנהל בצורה מעט שונה מן התוכנית. בעוד "קלמנט" צועד אל ביתו, הבחין צבי אהרוני - שישב מאחורי ההגה - בכך שאחת מידיו נמצאת בכיסו, מה שאולי מעיד שיש לו אקדח בכיס, והספיק להזהיר את צביקה מלחין מכך. אפשרות זו מנעה מצביקה לבצע הורדת זקיף באופן המקובל, מפני שהיה עליו לשתק קודם כל את ידיו של אייכמן.
צביקה אמר "מומנטיטו, סניור", אייכמן נרתע מעט לאחור, צביקה תפס את שתי ידיו, ושניהם התגלגלו על הארץ ונפלו לתעלה - עומקה לא יותר מ-20 סנטימטרים - בצד הכביש. יצאתי מיד מהמכונית וקראתי למשה תבור לצאת. משה תפס את "קלמנט" ברגליים ואני תפסתי אותו בראש, צביקה עדיין לפת את שתי ידיו, וכך גררנו אותו למכונית שלנו, שעמדה במרחק של 4-5 מטרים. "קלמנט" ניסה להשמיע צעקה בקול חנוק, שנשמע כמו נהמת חיה פצועה. גררנו אותו למושב האחורי, ראשו מונח על ברכי וגופו שרוע על הרצפה, ואני החזקתי יד על פיו. צביקה מלחין ישב מצידו השני, שלושתנו במושב האחורי.
הלכידה לא ארכה יותר מדקה אחת. האיש נשם עכשיו בכבדות. כפי שסוכם מראש, צבי אהרוני אמר לו בגרמנית, "אם תשתוק, לא יאונה לך כל רע".
"JAWOHL", הייתה תשובתו של הלכוד, וכששמעתי אותו נתפזרו כל הספקות. ידעתי שזה האיש. "JAWOHL" אינו סתם "כן" בגרמנית, אלא "כן" שאומרים למפקד, לממונה, למישהו בעל דרגה גבוהה יותר משלך. גם ברגע זה, אייכמן נשאר גרמני צייתן.
בשקט גמור נסענו במסלול המתוכנן. לאחר שעברנו למעלה מקילומטר והגענו לנקודה שנקבעה מראש, למקרה שאחת המכוניות תאבד את האחרת, פקדתי על צבי, הנהג, "Stop, Change" (עצור, החלפה). דיברנו בשלב זה באנגלית בינינו, על מנת שאייכמן לא יזהה אותנו מיד כישראלים. משה תבור יצא והחליף את מספר המכונית, וכך עשה אברום במכונית השנייה, בה ישבו עימו גת וד"ר אליאן.
עתה כיסיתי את עיניו של ה"דיבוק" - כך כינינו את אייכמן לכל אורך המבצע - במשקפי אופנוען אטומים שהכנתי, השכבתי אותו על הרצפה, שמתי עליו שמיכה, אבל החזקתי אותה כל הזמן מעט מעל פניו כדי לאפשר לו לנשום באופן חופשי. רק שלא ימות לנו בידיים, חס וחלילה, כפי שקרה עם הסרן ישראלי...
במצב זה הכנסתי יד מתחת לחולצתו ומיששתי את גופו. ידעתי בדיוק מה אני מחפש: צלקת שנותרה בשיפולי בטנו מניתוח תוספתן שעבר בנערותו. הצלקת הייתה היכן שהייתה צריכה להיות. הסתכלתי על מלחין והושטתי לו יד ללחיצה. הוא הבין את כוונתי: השלב הראשון של המבצע עבר בהצלחה. "הדיבוק בידינו".

אדולף אוטו אייכמן

אחרי החלפת מספרי המכוניות הפך אברום למוביל, והמכונית שלנו נסעה אחרי מכוניתו. עברנו מחסום משטרה, אבל לא נדרשנו לעצור. אחר כך הגענו למחסום רכבת, בדיוק בשעה שרכבת עברה, ונאלצנו להמתין דקות ארוכות בתוך שיירת מכוניות גדולה. הנסיעה אל ה"טירה" ארכה כחמישים דקות, ועברה בלי שום תקלות.
בשעה 8:55 בערב נכנסנו אל "הטירה", שם חיכה לנו "מיו", שפתח לנו את השער. דלת החניון הייתה פתוחה, ושתי המכוניות נכנסו אליו. צביקה מלחין משך את אייכמן ברגליים, אני דחפתי אותו מאחור, וכשהוא נעמד על רגליו, משקפי האופנוען עדיין על עיניו, החזקתי אותו ביד והובלתי אותו במדרגות הפנימיות מן החניון לחדר המעצר שהוכן מבעוד מועד, בחדר ששימש כחדר המשרתים, קומה אחת מעל החניון. צמוד לחדר היו בית שימוש ומקלחת. החלונות כבר היו מכוסים בשמיכות עבות כדי לאטום את המקום מפני צעקות אפשריות. כמו כן כבר הורדו כל נורות החשמל, חוץ מאחת שהייתה תקועה בתקרה, ושנייה בבית השימוש. לא היה שום ריהוט בחדר לבד ממיטת ברזל ועליה מזרן, סדינים ושמיכות. גם אזיקים וחבל הוכנו בחדר כדי לקשור את אייכמן למיטה.
אברום ואני הפשטנו אותו עירום כביום היוולדו, בדקנו את סימני ההיכר - הצלקות בגופו וסוג הדם שלו, המקועקע מתחת לבית השחי כנהוג אצל כל אנשי ה אס.אס.: סימון זה היה מטושטש אצלו, מאחר שניסה להעלימו עוד כששהה במחנה שבויים אמריקני למחרת המלחמה. למרות שלא היה לי ספק בזהותו, התעקשתי למדוד באמצעות סרט מדידה את גובהו ואת היקף הראש שלו - 56 ס"מ, ככתוב בתיק ה-אס.אס. שלו. כל הסימנים אימתו את זהותו כאדולף אייכמן.
אט אט נכנסו כל שותפי הלכידה לחדר, אך עדיין לא החלפנו בינינו מילה. רק על פי סיכום מוסכם שלי, שפירושו היה "האיש לרשותך", פתח צבי אהרוני בחקירה הראשונית של אייכמן, שעדיין היה עירום ועמד על רגליו. השאלה הראשונה שהוצגה לו הייתה "מה שמך". על כך הוא השיב תחילה, "אוטו הנינגר", אחד משני השמות הבדויים שבהם השתמש לאחר המלחמה, כאשר ברח ממחנה שבויים אמריקני. צבי דרש, "שמך האמיתי", והוא השיב, "ריקרדו קלמנט", שמו בארגנטינה. לבסוף, לדרישת צבי, אמר את שמו האמיתי - אדולף אוטו אייכמן, וגם מסר את מספר ה-אס.אס. שלו.
מיד לאחר מכן הוא ביקש כוס יין אדום. לא היה בידינו בקבוק יין, כך שלא יכולנו לספק את מבוקשו. יותר מאוחר שאלתי את עצמי אם היינו צריכים להיענות לבקשה, אילו היה בידינו בקבוק. לא הייתה לי תשובה חד משמעית, ובכל מקרה זו הייתה שאלה היפותטית, שלא נדרשתי להתמודד איתה במישור המעשי.
עכשיו ביקשתי מהרופא לבדוק אותו. החשש העיקרי שלנו היה שהוא ינסה להתאבד באמצעות גלולת רעל - ציאניד או סטריכנין - המוחבאת בפיו, כפי שעשה היינריך הימלר כאשר נתפס ימים ספורים לאחר תום מלחמת העולם השנייה על ידי יחידה צבאית בריטית (שבין קציניה היה חיים הרצוג, לימים נשיאה השישי של ישראל), או כפי שעשה הרמן גרינג יום לפני שהיה אמור להיתלות יחד עם פושעי נירנברג. ד"ר אליאן נבר בפיו, לא מצא מאומה, ובהמשך קבע שמצבו הבריאותי טוב. בתום הבדיקה הרשינו לאייכמן ללבוש את בגדיו, וסימנתי לצבי אהרוני להמשיך בחקירה.
חקירתו הראשונית של אייכמן נמשכה כשעה. הדבר העיקרי שרצינו לדעת בשלב זה הוא אם יש לו קשרים עם ארגונים נאציים בדרום אמריקה שעלולים לחפש אותו, אם יתגלה היעדרו. ניסינו לגשש גם מה יהיו להערכתו התגובות של בני משפחתו על כך שהבעל והאב לא חזר הביתה מהעבודה.
רק בשלב זה נודע לנו מפיו מקום העבודה שלו: סוכנות "מרצדס בנץ" בבואנוס איירס, שהעסיקה אותו כמחסנאי של חלקי חילוף. אלה היו חייו של אחד האחראים הראשיים להשמדת שישה מיליון יהודים: קם מוקדם בבוקר, נוסע לעבודה באוטובוס, מסדר תיבות קרטון על מדפים, מוציא חלקים לפי הוראות, חוזר בערב באוטובוס, לבית שאין בו תאורת חשמל.
הצגנו לו שאלות על ד"ר יוזף מנגלה - שהתובע ד"ר פריץ באואר מסר לנו שהוא בארגנטינה - ודרשנו ממנו לגלות לנו את כתובתו בבואנוס איירס. לאיסר היו "עיניים גדולות" - הוא קיווה ללכוד גם את מנגלה ולהביאו ארצה באותה טיסה יחד עם אייכמן. תחילה טען אייכמן שאין לו מושג מי הוא מנגלה, אחר כך הודה שהשם "נשמע מוכר", אבל המשיך לטעון בעקשנות שאין לו מושג על מקום הימצאו של הרופא השטני מאושוויץ.
בימים הבאים התפתחו לא מעט ויכוחים ביני לבין איסר בעניין זה: איסר ביקש להשקיע את מרב המאמצים בלכידתו של מנגלה. אני טענתי שעלינו להשקיע את כל המשאבים בשמירה על אייכמן ובהכנות להברחתו ארצה, ושהפניית משאבים ללכידת מנגלה עלולה לגרום לכישלון המבצע כולו.
בכל זמן החקירה היה אייכמן מתוח מאוד, אבל בצייתנות אופיינית מילא כל הוראה שניתנה לו.
קבעתי תורנות שמירה עליו בכל שעות הלילה, וכן סידורי שמירה קפדניים בחצר הבית. אמנם, ההנחה שלנו הייתה שבני משפחתו לא יזעיקו את המשטרה, משום שפנייה למשטרה תחייב אותם לגלות לשלטונות ארגנטינה את זהותו האמיתית של "מר קלמנט". אבל אף שהערכנו שהסבירות לסיכון זה קטנה, לא יכולנו לסמוך על כך בוודאות. גם שכני ה"טירה" לא היו מוכרים לנו, וכמו בכל מבצע צריך היה לקחת בחשבון שעובר אורח תמים יראה משהו שיֵירָאֶה לו חשוד ויזעיק את המשטרה. לכן שמרנו בפנים ופקחנו עיניים כלפי חוץ.

חיפושים אחרי מנגלה בבירת ארגנטינה

בינתיים ישב איסר בבית קפה במרכז העיר וחיכה לעידכונים. סיכמתי איתו מראש, שאם הלכידה תעבור בשלום, אנחנו נחקור תחילה את אייכמן, ורק לאחר סיום החקירה הראשונית אשלח מישהו להודיע לו. לעומת זאת, אם תהיה הסתבכות, אדאג להודיע לו מיד. יותר מאוחר, כשהיינו כבר בארץ, סיפר לי איסר שעברו עליו שעתיים מתוחות ביותר, ורק אחרי שעברו השעתיים הראשונות, הוא החל לנשום לרווחה.
רק בחצות, כעבור כארבע שעות מרגע הלכידה, שלחתי לאיסר את אברום ואהרוני, שהודיעו לו על הצלחת השלב הראשון. אני לא ראיתי צורך לצאת, גם משום שחשבתי שחובתי, כמפקד המבצע, להישאר במקום הכי חשוב - "בטירה", עם אייכמן. לא אסתיר שגם הייתה לי רתיעה מפני פגישה עם איסר, לא רק בגלל הוויכוחים שהיו לי איתו בימים האחרונים לפני הלכידה על ה"מודוס אופרנדי" של המבצע, אלא משום שבזמן זה כבר התגלע העימות בינינו בקשר למנגלה.
מנגלה. איסר הראל רצה להביא שני פושעים נאצים לדיןמנגלה. איסר הראל רצה להביא שני פושעים נאצים לדין
מנגלה. איסר הראל רצה להביא שני פושעים נאצים לדין
(צילום: AP)
מיד עם בואו לבואנוס איירס פנה איסר למשטרת ארגנטינה בתירוץ כלשהו וביקש לדעת אם יש להם מידע על אחד יוזף מנגלה. להפתעתו ולהפתעת כולנו, מהמשטרה מסרו לו כתובת: התברר שמנגלה התגורר בבירת ארגנטינה מבלי שהסתיר את זהותו. איסר לא התמהמה ושלח את דוד, נציג המוסד בארגנטינה, לרחרח במקום, אבל דוד מצא שאמנם עד לאחרונה מנגלה התגורר בכתובת זו, אך לא מכבר עזב אותה. על סמך מידע זה רצה איסר להטיל על צבי אהרוני לגשש אצל השכנים במקום, בתקווה לחלץ מהם את מקום הימצאו הנוכחי של מנגלה. לכך התנגדתי בכל תוקף, כי דעתי הנחרצת הייתה שאסור לעָרב מבצע במבצע, משום שזה יסכן את המבצע העיקרי - לכידת אייכמן והבאתו חי לישראל.
"חַפֵּש את מנגלה אם אתה רוצה", אמרתי לו, "אבל אל תשבש את המבצע העיקרי שאנחנו מתקדמים בו בצורה הכי טובה. כל אחד מאנשי כוח המשימה חשוב ויש לו תפקיד. רק אחרי הבאת אייכמן לישראל יהיה אולי טעם לחשוב על לכידת מנגלה". עוד טענתי, שמבחינה מוסרית והיסטורית די לישראל בהעמדתו לדין של אייכמן בלבד. אם לאחר מכן נמצא את מנגלה ותהיה אפשרות להביאו לישראל - מה טוב, ואם לא - אפשר יהיה פשוט לחסל אותו. אבל להביא את אייכמן למשפט בישראל - זו המשימה שלנו, ואסור לעשות שום דבר שעלול לשבש אותה.
כדרכו בקודש, איסר שתק לרגע, ומיד עבר לנושא אחר. בשביל מי שהכיר אותו כמוני זה היה סימן שאין לטעות בו, שהוא הניח כי בבוא הזמן "רפי כבר יגיע לחצר של איסר", כפי שנהג להתבטא במקרים דומים של מחלוקות. לכן לא מיהרתי לפגוש אותו כי חששתי שעתה, לאור הצלחת הלכידה, הוא יחדש את הוויכוח על מנגלה. ואכן איסר התעקש והטיל על צבי אהרוני לבדוק דרכים לאיתור מנגלה. זה מאוד לא מצא חן בעינַי, כי אהרוני היה החוקר הראשי של אייכמן, במשך שעות כל יום, אבל לא הייתה לי ברירה והסכמתי לשחרר את אהרוני - ואותו בלבד למשימה זו. צבי בדק, סייר, ניסה להציל משהו מפי השכנים. כידוע, מאמציו לא הניבו את התוצאה המיוחלת.

"שמע ישראל" מפי אחד האחראים לרצח מיליוני יהודים

תשעה ימים היינו סגורים ומסוגרים ב"טירה". ביום השני הצטרפה אלינו יהודית נסיהו, שנחתה בבואנוס איירס בליל הלכידה. איסר צירף אותה אלינו בציפייה שהיא תשמור על הנקיון, תבשל ותתפקד כמֵעֵין אם הבית. הוא כנראה הניח שכל אישה, מעצם היותה אישה, תדע למלא משימות אלה. אבל לא רק שיהודית לא הצטיינה בבישול, בלשון המעטה, אלא שכל אחד מאיתנו היה טוב ממנה במטבח. תפקיד הכנת האוכל עבר אלינו, הגברים. על פי הוראת הרופא המרדים, לאייכמן הוכן אוכל דיאטטי מיוחד, במטרה להבטיח שלא יקרה לו מאומה אם יהיה צורך להרדימו.
רק שני אנשים, צביקה מלחין ואני, ישבו עם אייכמן רוב שעות היממה. כל הימים והלילות האלה ישנתי מעט מאוד. ללא הרף בדקתי את משמרות השמירה. אייכמן היה קשור למיטה, אבל נהנה מחופש תנועה יחסי - בתוך המיטה. אמרנו לו להודיע לנו כל אימת שנזקק לבית השימוש, שדלתו נשארה פתוחה כשצביקה או אני משגיחים עליו.
בשלושת הימים הראשונים לאחר הלכידה סבל אייכמן מעצירות קשה. ייתכן שהדבר נבע מהמתח הרב שבו היה שרוי. צביקה או אני, שליווינו אותו בכל ביקור שלו בבית השימוש, נאלצנו להיות עדי ראייה או שמיעה למאמציו הנואשים לעשות את צרכיו. לבסוף נפתרה הבעיה ע"י סם משלשל שנתן לו הרופא. לאחר מכן ציווה ד"ר אליאן לתת לו ארוחות קלות בלבד: דייסות, ירקות ומרק עוף, שגם יבטיחו שבמקרה הצורך אפשר יהיה להרדימו מבלי לסכן את חייו. למקרה חירום - הופעת משטרה ב"טירה" - הכנתי תוכנית, שכללה את הרדמתו של אייכמן והסתרתו, בהשגחת הרופא, ב"סליק" שהותקן במיוחד לשם כך.
לימים נפוצה מעשייה שבאותם ימים רשם צביקה מלחין רישומי דיוקן של אייכמן. להד"ם. לצביקה תמיד הייתה יד טובה, אבל באותו זמן הוא לא ידע ואף לא חלם שיום אחד יהפוך לצייר שיש ביקוש לציוריו. את רישומי הדיוקן של אייכמן הוא רשם שנים רבות לאחר מכן. צביקה גם לא ניהל מגע של ממש עם אייכמן. הוא החליף כמה מילים עם אייכמן בשפה שאולי הוא חשב שדמתה לגרמנית, אבל למעשה הייתה יידיש. בדרך כלל, אייכמן הבין אותו. אבל חקירתו הרצינית של אייכמן נעשתה אך ורק על ידי צבי אהרוני, ובנוכחותי.
אייכמן לא התקשה לנחש את זהות לוכדיו, וכבר במהלך החקירה הראשונה השמיע באוזנינו את המילים "שמע ישראל". לדבריו, הוא למד מילים אלה לצורך תפקידו ב-אס.אס. בשיעורי עברית ויהדות שקיבל בברלין אצל הרב ליאו בק, מנהיג יהודי גרמניה. שמיעת המילים "שמע ישראל" מפיו של אחד האחראים הראשיים לרצח מיליוני יהודים עוררה אצלנו חלחלה עמוקה, אבל די מהר התברר לנו שמלבד מילים אחדות, עברית הוא לא ידע. לעומת זאת, הוא גילה התמצאות בהווי ובמנהגים יהודיים.
לפני נסיעתנו הכין היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, ראשי פרקים למסמך, שאותו ביקש כי ננסה לשכנע את אייכמן לחתום עליו. במסמך זה היה אייכמן צריך להצהיר שהוא מוכן לבוא לישראל, מרצונו החופשי ובלי כפייה כלשהי, ולעמוד לדין לאחר שיועמד לרשותו סנגור ותתאפשר לו נגישות לכל המסמכים והחומרים הרלבנטיים הדרושים להגנתו. כהן הסביר לנו שמסמך זה עשוי לסייע לנו, אם ניתפס בארגנטינה כשאייכמן בידינו. צבי אהרוני ישב עם אייכמן וביחד הם ניסחו את התצהיר. אייכמן ביקש שהות של 24 שעות, ולמחרת חתם, בלי שום כפייה מצידנו. (לצערי, צביקה מלחין לא עמד בפיתוי, טען בשיחה עם איסר כי הוא זה ששיכנע את אייכמן לחתום על התצהיר, ולימים אף כתב זאת בספר. האמת היא שאהרוני, והוא בלבד, היה אחראי להישג זה).
אייכמן, באותם ימים, נראה ממש מוקסם מאהרוני, עד כדי כך שבעת החתימה על התצהיר הוא אמר לו שהוא מוכן לבוא לישראל בעצמו, לא צריך לשמור עליו, לא צריך להוביל אותו. "תגידו לי מתי להגיע, תנו לי משהו ללבוש, קצת כסף וכרטיס טיסה ואני מתייצב בישראל", הוא אמר. האמנתי לו, אם כי מובן מאליו שלא עלה בדעתי להיענות להצעה זו. הוא שש לבצע כל מה שאהרוני ביקש. אייכמן ידע לרצות את אדוניו, ועכשיו אהרוני היה אדוניו. כאשר המשכנו לדבר איתו בעניין זה, התברר לנו שהוא חושש שבכוונתנו להטיסו ארצה במטוס קטן, שלא יצליח לעבור את האוקיינוס האטלנטי. לא עלה על דעתו שהוא יגיע לישראל בטיסה של חברת תעופה סדירה, במטוס שהוא מהדגמים המשוכללים ביותר של מטוסי נוסעים הקיימים בעולם...

הוויכוחים עם איסר הראל

ב-15 במאי, ארבעה ימים לאחר הלכידה, בא איסר לביקור ב"טירה", והתפתח בינינו ויכוח חריף בשני נושאים. ראשית, כפי שכבר סיפרתי, התקוממתי נגד החלטתו לקחת ממני את צבי אהרוני כדי שיפעל לאיתורו של מנגלה, ועתה התנגדתי בתוקף לדרישתו לשחרר עבור משימה זו אנשים נוספים. הסברתי שעצם היציאה מן "הטירה" עלולה לסכן את המבצע כולו. לא זו בלבד: הרחרוח סביב מנגלה עלול למשוך תשומת לב שתפיל אותנו.
אבל איסר לא השתכנע. אחד משכניו של מנגלה אמר לאהרוני שהדוקטור יצא לחופש, ועתיד לחזור בימים הקרובים. (יותר מאוחר התברר שאותו שכן טעה, או שהיטעה את אהרוני: מנגלה לא חזר עוד לאותה כתובת בבואנוס איירס. כיום ידוע שכבר ב-1959 הוא עזב את ארגנטינה, עבר לפרגוואי, וכעבור זמן קצר השתקע בברזיל, שם חי עד מותו ב-1979) איסר ניסה לשכנע אותי שלא כדאי להחמיץ את ההזדמנות לתפוס עוד פושע נאצי בכיר ולהביאו ארצה.
כדי להוריד את איסר מהרעיון אמרתי לו: "אתה יודע מה? אתה תיקח את אייכמן לארץ במטוס 'אל על', ויחד איתכם יחזרו רוב אנשי הצוות. אני אשאר כאן עם צביקה מלחין ואברום, ונמתין עד שמנגלה יחזור מחופשתו. נלכוד אותו, נעלה אותו על אונייה ונביא אותו ארצה. כמובן שלשם כך עלינו לשמור בסוד את העובדה שאייכמן בידינו: שהרי אם מנגלה ישמע שהוא בידינו, הוא יברח".
הבן של אייכמן בארגנטינההבן של אייכמן בארגנטינה
אחד מילדיו של אייכמן. "איך נדאג למשפחה?"
(צילום: AP)
איסר נראה סקפטי, אך לא אמר דבר. ואז אמרתי משהו שהצית שוב את הוויכוח בינינו. "תגיד, איסר, איך נטפל במשפחה?"
איסר הופתע. "איזו משפחה?" הוא שאל.
"המשפחה של אייכמן", אמרתי. "בייחוד הילד הקטן (ריקרדו בן ה-6, שנולד בארגנטינה). שלושת הבנים האחרים גדולים ויכולים לדאוג לעצמם. אבל לאשה ולילד הקטן אנחנו צריכים לדאוג, להסדיר להם תמיכה כספית, מפני שלקחנו מהם את האב שמפרנס אותם. זה גם יראה לעולם את אמות המידה המוסריות שלנו, כמה אנחנו שונים מהנאצים".
עלי להודות שבמידה מסוימת החלטתי להעלות נושא זה כדי להתנגח עם איסר, שהכעיס אותי לא מעט במהלך המבצע. איסר, כפי שידעתי מראש, השיב בשלילה, הציג נימוקים נגדיים, והתפתח בינינו ויכוח מוסרי פילוסופי. אבל לזכותו אציין שבספרו על מבצע לכידתו של אייכמן, "הבית ברחוב גריבלדי", הוא שיבח אותי על עמדתי והביע התפעלות מ"הצבר הזה, רפי איתן, שחשף את הפן המוסרי ערכי שלו".
מה שהתרחש ביני לבין איסר בבואנוס איירס היה אופייני והעיד על היחס שלי כלפיו. הגיתי כלפיו הערכה גדולה מראשית שירותי תחת פיקודו ועד לסיום שירותו כממונה על שירותי המודיעין והביטחון. מעולם לא הפרתי פקודה שלו, מעולם לא התכחשתי לסמכותו ותמיד היכרתי במרותו, אך מעולם לא הייתי בנוי לקבלה עיוורת של מרות עיוורת, וּודאי שלא להערצת מנהיגים וממונים. כאז כן היום אינני חסיד של פולחן אישיות.
במבט לאחור, כחלוף קרוב ל-60 שנה מאז, אני נוטה להניח שיחס אמביוולנטי זה כלפי איסר בא לידי ביטוי, אולי בוטה במידת מה, בעימותים שהיו לנו בבואנוס איירס, ואשר עתידים היו לחזור על עצמם במבצעים שאספר עליהם בהמשך. אין ספק שהמתח הרב שבו היינו שרויים הוסיף לחריפות העימות.

"ההובלה" במטוס אל על

אחרי שהסתיימו שני הוויכוחים, בנושא מנגלה ובנושא משפחת אייכמן, עברנו לדון בנושא מבצעי ראשון במעלה - ה"הובלה", כלומר הבאתו של אייכמן לישראל, שכאמור איסר לקח על עצמו את האחריות עליה. בדיון זה נכחו איסר, צבי אהרוני, צביקה מלחין ואני.
עוד בארץ העלה איש "אל על" יהודה שמעוני את האפשרות להכניס את המטוס לאזור של תחזוקת המטוסים בנמל התעופה של בואנוס איירס, כדי למנוע את העלאת אייכמן דרך מסוף הנוסעים, מה שהיה מחייב בדיקת דרכונים שיגרתית של משטרת הגבולות. בכל נמלי התעופה בעולם, הטייסים והטכנאים נכנסים ויוצאים דרך שער אזור התחזוקה, אמנם מצוידים באישורים, אבל מבלי לעבור בדיקת דרכונים. על יסוד זה הוחלט בדיון שלקראת ההמראה חזרה, המתוכננת ב-20 במאי, אנשי "אל על" יעשו סידורים מתאימים להכנסת מטוסם לאזור התחזוקה.
איסר אמר שאחד הבחורים שלו, מאיר, שבינתיים הובא מהארץ, ואשר היה לו דמיון מסוים לאייכמן, כבר הוכנס כחולה - מדומה, כמובן - לבית חולים בבואנוס איירס, כדי שבשעת הצורך אפשר יהיה להשתמש בתעודה הרפואית שלו המאשרת שהוא זקוק לטיפול רפואי בארץ, ואייכמן יועלה למטוס תחת זהותו. אך זאת הייתה רק אלטרנטיבה לתוכנית המקורית, שבסופו של דבר יושמה בהצלחה. בהתאם לכך, לאייכמן היו שני דרכונים שהוכנו עבורו, שניהם ישראלים: הראשון (שבו נעשה שימוש בפועל) - על שמו של אחד הטכנאים של "אל על", והשני על שמו של אותו מאיר.
הדרכון המזויף שהוכן לאייכמן במסגרת חטיפתו לישראלהדרכון המזויף שהוכן לאייכמן במסגרת חטיפתו לישראל
הדרכון המזויף שהוכן לאייכמן
(צילום: AP)
ערב ה"הובלה" לנמל התעופה יצאתי עם צביקה מלחין לרכוש בעיר עניבות שהיו נחוצות לנו לצורך הופעה מכובדת. נכנסנו לחנות בגדים ובאנגלית שאלנו על עניבות. אחד המוכרים אמר לחברו ביידיש, "במדף העליון יש לנו אפארקאקטע בינדער [עניבות מחורבנות)"... השליטה שלי ביידיש היא לא משהו, אבל את פירוש המילה "אפארקאקטע" היכרתי. אצל צביקה מלחין, לעומת זאת, היידיש היא שפת אם. הוא לחש לי באנגלית, "לענות לו?" ואני השבתי בחיוב. לתדהמת שני המוכרים - יהודים, למותר לציין - הם שמעו את "התייר" דובר האנגלית עונה להם ביידיש לתפארת, "אפארקאקטע בינדער אתם יכולים לדחוף לעצמכם בתוחעס"...
אחרי שסוכמו כל פרטי "ההובלה", עלה שוב נושא מנגלה, ואיסר החליט לקבל את הרעיון שלי. הוסכם שאני עם עוד שני אנשים לא נחזור במטוס "אל על", אלא נישאר בדרום אמריקה וננסה לאתר את מנגלה. בחרתי בצביקה מלחין ובאברום, שעליהם סמכתי לחלוטין. אמרתי לאיסר שכל עוד אנחנו בדרום אמריקה, יש לשמור בסוד את העובדה שאייכמן בארץ, כדי שמנגלה ואולי פושעים נאצים אחרים החיים בדרום אמריקה לא ייבהלו ויברחו. מהבעת פניו של איסר ידעתי שזה לא מוצא חן בעיניו, אך הוא לא הביע התנגדות.
ה"הובלה" עצמה הייתה פשוטה באופן יחסי. אייכמן התרחץ והתגלח, ואז לבש מדים של טייס "אל על". ד"ר אליאן הזריק לו זריקת טשטוש, שלא הרדימה אותו, אבל עירפלה את חושיו והיקשתה עליו ללכת בצורה יציבה. הכנסנו את אייכמן לאמצע המושב האחורי של המכונית. אברום נהג, לצידו ישב צבי אהרוני, לבוש מדי טייס "אל על". במושב האחורי ישב הרופא לשמאלו של אייכמן, ואני לימינו.
הנסיעה לנמל התעופה ארכה כ-40 דקות ועברה בלי שום תקלות. בשער אזור התחזוקה המתין לנו איש "אל על", מצויד באישורי כניסה עבורנו. השומרים פתחו לפנינו את השער בלי לבדוק אותנו כלל. תוך שניות ספורות כבר חנתה המכונית ליד כבש המטוס. מאחורינו נסע מיניבוס עם אנשי הצוות האמיתיים של המטוס. בהתאם למוסכם מראש, איש "אל על" שהיה שותף סוד הצליח להרחיק מעט את השוטר המקומי שעמד ליד מדרגות הכבש, ואנו העלינו את אייכמן למטוס. ארבעתנו תמכנו בו, גררנו אותו במעלה המדרגות, והושבנו אותו באחד המושבים במחלקה הראשונה, שהיה הכי סמוך לבית השימוש שבשעת הצורך יכול היה לשמש כ"סליק". כעבור כמה דקות הוסע המטוס לעבר טרמינל הנוסעים.
השעה הייתה 23:15 כאשר עזבנו את המטוס. תם ונשלם החלק שלנו במבצע הבאתו של אדולף אייכמן לעמוד לדין בישראל.
איסר חיכה לנו בקפטריה של הטרמינל. "אולי בכל זאת תטוסו איתנו ארצה", הוא אמר לי ולאברום. ללא שהות עניתי, "לא. אנחנו נלך לפי התוכנית. אם לא נצליח, לפחות ניהנה מטיול בדרום אמריקה". עוד אמרתי שעלינו להישאר כדי לנקות את בתי המבטחים ולסלק מהם את עקבותינו, להחזיר את המכוניות השכורות ולהשלים סידורים טכניים אחרים. כן חזרתי על הצורך להסתיר את אייכמן בארץ לפחות חודש, כדי לתת לנו זמן לאתר את מנגלה מבלי שהוא יחוש בסכנה. איסר השיב כי הוא מסופק אם אפשר יהיה להעלים את אייכמן למשך חודש ימים, אבל בסופו של דבר השלים באי נחת עם החלטתי.
מצוידים בדרכונים ישראליים יצאנו מן הטרמינל. אחרינו עלו למטוס "עמה" טלמור, יהודה שמעוני, עדי פלג, שלום וייס, משה תבור, יעקב גת ועוד כמה אנשי שירות שבינתיים הובאו על ידי איסר לארגנטינה, כדי לשמור על אייכמן בזמן הטיסה לארץ. איסר היה האחרון שעלה על המטוס לפני המראתו.

ממשיכים בחיפושים אחר מנגלה

אברום, צביקה מלחין ואני המתנו זמן מה מחוץ לטרמינל, עד שראינו את המטוס ממריא. אחר כך נסענו ל"טירה", ובעזרת מיו ויהודית חיסלנו כל דבר שהיה עלול לגלות מה עשינו שם. לימים נודע לי שהיהודי שהשכיר לנו את ה"טירה" זיהה את ריח שרידי הכלורופורם שהטבענו באסלת בית השימוש, וכאשר פורסם ברבים דבר חטיפת אייכמן והבאתו לישראל, הוא הבין לאיזו מטרה נשכר ביתו.
ואילו יהודית, שכעבור ימים אחדים טסה לארץ מריו דה ז'נרו, הקשיבה לשיחה בין חברי המשלחת של אבא אבן שחזרו באותו המטוס (הם סיימו את ביקורם בארגנטינה וטסו משם לברזיל). באותו זמן בדיוק פורסם שאייכמן הובא ארצה. חברי המשלחת, ביניהם "זרו", האלוף מאיר זורע, דיברו בהתרגשות על לכידת אייכמן. מובן שהם לא העלו על דעתם שהאשה היושבת לידם השתתפה במבצע.
צביקה, אברום ואני הצטיידנו בדרכונים הזרים שעימם נכנסנו לארגנטינה, ועלינו על רכבת לסנטיאגו דה צ'ילה, בירת המדינה השכנה, נסיעה בת כ-20 שעות. למה דווקא לצ'ילה? משום שלא היה לנו שום מושג, שום בדל של מידע, היכן לחפש את מנגלה. ידענו רק דבר אחד - שהוא נעלם, אולי ברח, מבואנוס איירס.
אם ברח, סביר להניח שברח למדינה אחרת. אם ברח בדרך היבשה, המדינה הזאת יכולה להיות ברזיל, אורוגוואי, פרגוואי, בוליביה או צ'ילה. שמענו שבצ'ילה יש נופים יפים, ושזו מדינה מפותחת, יחסית לפרגוואי או לבוליביה. בנוסף לכך, בצ'ילה התגוררה בחורה שהיכרתי, אריאנה גולדמן, ששירתה בפלמ"ח ואחרי מלחמת העצמאות חזרה לצ'ילה. אם כך - נוסעים לצ'ילה.
ברכבת חצינו את הרי האנדים שהיו מכוסים שלג, והגענו לצ'ילה בתקופה של רעידות אדמה. בסנטיאגו פתחתי ספר טלפונים, מצאתי את מספרה של אריאנה גולדמן, והתקשרתי אליה. היא התלוותה אלינו לסיור בעיר ואלפריזו, נסיעה בת שעתיים מסנטיאגו. באחת מהתחנות של האוטובוס היא ירדה וקנתה עיתון. הכותרת, שהייתה מרוחה לכל רוחב העמוד, הייתה "אדולף אייכמן נחטף בארגנטינה ונמצא בישראל".
"זה אתם?" שאלה אריאנה.
שלושתנו חייכנו והכחשנו כל קשר. "הרי אנחנו כאן, איתך, ואייכמן בישראל..." אמרתי לאריאנה. אינני יודע אם השתכנעה.
אדולף אייכמן בכלאאדולף אייכמן בכלא
אייכמן בכלא הישראלי
(צילום: לע"מ)
היה ברור שאחד מהשניים - איסר או בן גוריון - החליט לא להיענות להצעה שלי, לחכות עד שנמצה את הניסיון ללכוד את מנגלה. אינני יודע מה הייתה הסיבה לכך. מכל מקום, מיד אחרי שאריאנה נפרדה מאיתנו טילפנתי ללשכה של עמוס מנור. שעתיים עברו עד שהצלחנו לקבל קשר. למחרת הורה לנו עמוס לחזור ארצה, זה היה צפוי - ברור היה שאחרי פרסום לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל, כל פושע נאצי שהסתתר בדרום אמריקה ירד למחתרת ולא קל יהיה לגלות את עקבותיו, שלא לדבר על לכידתו והבאתו לישראל.
אבל חרף הוראתו של עמוס, אנחנו המשכנו לטייל בצ'ילה, ולא זו בלבד אלא שהחלטנו לא להחמיץ את ההזדמנות, ונסענו משם לברזיל. על מנת להיכנס לברזיל היינו זקוקים לאשרות כניסה, ולשם כך צריך היה להמציא אישור בריאות, חתום על ידי רופא. בחרנו רופא בעל שם יהודי. הוא הביט בנו, בתעודות שהצגנו לו, ומבט חשדני ניצנץ מעיניו. אין לי ספק שהוא חשד שהתעודות שלנו מזויפות, אבל הוא בדק אותנו וחתם על האישורים הדרושים. ביקרנו בריו, ומשם טסנו ארצה. כל הטיול בצ'ילה ובברזיל נמשך כעשרה ימים.
ממה שידוע היום, נראה שמנגלה יצא מבואנוס איירס עוד זמן רב (כמעט שנה) לפני שאנחנו הגענו לבירת ארגנטינה. ב-1959 החל בפרייבורג שבגרמניה משפט של אנשי אס.אס. שבין השאר שירתו באושוויץ. שמו של מנגלה הוזכר שם, וממשלת גרמניה פנתה לממשלת ארגנטינה, וביקשה לקבל מידע האם מנגלה נמצא בשטחה. הדבר נודע לפושע, והוא לא הפסיד זמן וברח מיד מארגנטינה. תחילה שהה בפרגוואי, שנשיאה דאז, הגנרל אלפרדו סטרוסנר, שאביו היה גרמני, סיפק ברצון מקלט לפושעים נאצים שנמלטו לדרום אמריקה בתום מלחמת העולם השנייה.
אחרי כשנה בפרגוואי עבר לברזיל, ושם מת ב-1979. חבל שלא לכדנו אותו, וחבל שהוא מת מסיבות טבעיות, אבל עוד לפני שידעתי שמנגלה כבר לא היה בבואנוס איירס כשאנו הגענו לשם, אף לרגע לא התחרטתי על כך שהתנגדתי לדרישתו של איסר להוציא אנשים מכוח המשימה שלי כדי לאתר את מנגלה בבואנוס איירס, אחרי שאייכמן נלכד. איתור כזה היה עלול לעורר תשומת לב, להוביל אלינו את המשטרה - או אנשים המשתפים פעולה עם מנגלה - ואז נאבד גם את מנגלה וגם את אייכמן. טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ.
מיד עם שובנו התייצבתי אצל איסר. לבקשתו חיברתי דו"ח בכתב ידי, בו תיארתי בפירוט את כל הפעולות במהלך המבצע. כעבור ימים אחדים אסף איסר את כל חבורת כוח המשימה באולם הישיבות בבניין השירות ברחוב בוסטרוס 2, וכל אחד מאיתנו, לפי התור, גולל את חלקו ואת חוויותיו במהלך המבצע, והדברים הוקלטו למען ההיסטוריה.
גם בבית הורַי ביקרתי, כמובן. עוד לפני בואי הם ניחשו היכן הייתי ומה עשיתי. באפיקים, קיבוצה של מרים שעדיין לא הייתה אשתי, היא והוריה קיבלו אותי כמו גיבור.
פרק מתוך הספר "איש הסוד" שכתב רפי איתן ויצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים"