1 צפייה בגלריה
דוד בן גוריון
דוד בן גוריון
דוד בן גוריון
(צילום: מאוסף דידי גולדשטיין, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

צחי הנגבי לא התבלבל. הוא רק הזיז קצת את השמיכה כדי שנראה מה קורה מתחתיה. אלה הפנים האמיתיות של ישראל. מדינה של קפיטליזם קיצוני, כל אחד לנפשו, כל אחד בדרכו. הנגבי רק אמר את זה.
בואו נגלגל רגע את הסרט הזה לאחור. ישראל שלפני הקמת המדינה ואחריה הייתה מדינה עם אוריינטציה סוציאליסטית ועם כלכלה ריכוזית. היו לה סיבות טובות: מדינה חדשה, עלייה גדולה, מחסור, צנע. אי אפשר היה לבנות את המדינה אלמלא ננקטו האמצעים הדרקוניים האלה.
אבל הכלכלה נפתחה והלכה מאז, ואחרי המהפך של הליכוד ב-1977 החלו ממשלות ישראל בקדחת הפרטה ותהליך מואץ של מכירת משאבי המדינה למרבה במחיר. בהתחלה זה היה נפלא, הרי המגזר הפרטי לכאורה יודע לעשות הכול יותר טוב. לא? נכון, הוא יודע לעשות כסף לעצמו, אבל אינו יודע לטפל באנשים. הם בעיניו משאב. עוד משאב. וגם אותו, אם אפשר, מנצלים.
הייתה לנו דוגמא נהדרת באמריקה. הוויכוח הזה בא בעיתוי נפלא, אחרי כשבסופ"ש חגגה ארה"ב את יום העצמאות שלה. זיקוקי דינור נהדרים האירו את שמיה אבל על הקרקע נחשפה אומה מפולגת עם פערים בלתי נתפסים בין עשירים ועניים ועם משבר חברתי על רקע גזעי.
ארה"ב היא המודל של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא גדל שם, שירת שם ומכיר אותה היטב. משם נגזרה השקפתו הכלכלית שהייתה למדיניות הכלכלית של ישראל, ואחרי כל כך הרבה שנים גם של ממשלתו, של מפלגתו ושל רבים מאיתנו.



תרבות היחידים, האינדיבידואליזם האמריקני, נראו פעם קורצים ומושכים, אבל עכשיו, כשהר הגעש החברתי מתפרץ, הם דורשים עיון מחודש. מהניסיון האמריקני אפשר ללמוד דברים נהדרים כמו חלוציות, יוזמה חופשית, תחרותיות, וגם חירות וחופש, אבל אמריקה החדשה מגלה עכשיו את צדדיה המכוערים.
ה"ניו יורק טיימס" הביא השבוע את הנתונים הבאים, שחור על גבי לבן. מתוך כל 10,000 אמריקנים, 38 חלו בקורונה. אבל מבין 10,000 לבנים חלו רק 23. מבין 10,000 שחורים 62, ומבין הלטינים 78 מכל 10,000. זה הסיפור כולו.
ישראל לא יכולה לאפשר פערים כאלה. לא במדינה שמתמודדת מול איומים חיצוניים, לא במדינה שהקרבה והקשרים האנושיים הם סוד ההצלחה שלה. בישראל צמחה מצוקה אנושית כבדה עוד לפני הקורונה. חמישית מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני, שליש מהילדים ורבע מהאזרחים הוותיקים. הקורונה החריפה זאת, וכן, יש מי שעושה חישובים בבוקר מה יאכל בצהריים ובערב.
זהו אובדן ערכי יסוד של החברה הישראלית ובראשם הסולידריות החברתית. בלעדיה, וללא מאמץ משותף כתף לכתף, לא היינו מסוגלים להתגבר אפילו על אתגר אחד בדרכנו הארוכה.
האם התחליף הוא לחזור לכלכלה ריכוזית סוציאליסטית? בוודאי שלא. מי שרוצה ללמוד מה עושים מחוץ לישראל, שילך לאירופה, שילך לסקנדינביות או לגרמניה ויתרשם איך ניהלו את המשבר, איך בנו את האסטרטגיה מבלי לפגוע בפרט. כן, התברר שאפשר לשמור הן על הבריאות והן על ביטחון כלכלי.
זאת הסוציאל-דמוקרטיה שאותה צריכה ישראל לאמץ. כלכלה שפועלת בכוחותיה שלה עד שנוצר כשל שוק שעליו משלם הציבור. כאן ורק כאן חייבת להיכנס הממשלה, להתערב ולהגן על האזרחים. בארצות האלה מתקיימת סולידריות חברתית, מרצון, מתוך הכרה. אזרחים מבינים התלות ההדדית שלהם ונוצרת תרבות של הבנה וחלוקה משותפת בנטל.
ישראל עוד לא החליטה איפה היא. האם היא תלך בעקבות החלום האמריקני ותוקפו המתפוגג, או שתבין שהכלכלה שלה לא תרפא את עצמה לבד? היא זקוקה לכוח של המדינה ולכיס שלה. ככה זה עובד.
  • ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה מטעם המכון ללימודי ישראל. בעבר היה ח"כ ודובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com