חלק מהיהודים מקימים בחג סוכות מבנים ארעיים ומכוסי ענפים: סוכות. שומרי המצוות המהדרין אמורים לגור בסוכה במשך כל שבעת ימי החג, וחלקם אף נוהגים להזמין לסוכתם שבעה אוּשפיזין (אורחים) מיתולוגיים, כשבכל יום מגיע אורח אחר. הזמנת אורחים לסעוד בסוכה, במיוחד כאשר מדובר באורחים לא מיתולוגיים אלא בשר ודם, היא מנהג יפה המקרב בין אנשים ומפיג את בדידותם.
אולם, גם אם אין אפשרות להזמין אף אחד, למשל בעקבות דאגה לבריאות האורחים ורצון להימנע מהפצת מחלת הקורונה, תמיד יש מי שיתארח – גם אם לא נרצה. אנחנו אף פעם לא לבד: הגוף שלנו מלא ומכוסה בחיידקים, בנגיפים, בפטריות ואפילו בבעלי חיים אחרים. חלקם מועילים, חלקם לא, וחלקם טפילים מזיקים. הנה כמה מהאושפיזין הלא קרואים האלו, שחלקם עלולים להוביל לאשפוז.

אושפיזה ראשונה: דמודקס

על הפנים שלנו, ושל כמעט כל האנשים האחרים שסביבנו, חיות, זוחלות, אוכלות, מזדווגת ומתות חיות זעירות. צורתן מזכירה באופן שטחי תולעת, אך הן אקריות - קרובות משפחה של העכבישים, העקרבים ושאר העכבישנים. הן זעירות, אורכן כ-0.3 מילימטר, והן חיות על פני העור בבלוטות חֵלֶב או סמוך להן. הבלוטות האלו מפרישות חֵלֶב (sebum), חומר שומני המגן על העור והשיער, ומכאן השם שהעניק לאקריות הביולוג הבריטי המפורסם סר ריצ'רד אוון (Owen) ב-1843: דמודקס (Demodex), ה"תולעת" שמתחפרת בשומן.

(צילום: shutterstock)
אפשר למצוא מינים שונים של דמודקס אצל כל היונקים, למעט יונקים מטילי ביצים. על בני אדם חיים שני מינים ביולוגיים שונים של דמודקס.
דמודקס לא מפרישות צואה – אין להן פי טבעת והן צוברות את כל הצואה בגופן. אך אין סיבה לדאוג להן: תוחלת החיים שלהן היא כמה שבועות בלבד, וכשהן מתות הן מתפוררות וכל הצואה משתחררת לחופשי. אחרי שהזכר והנקבה מזדווגים, הנקבה מתחפרת לתוך זקיק שיער או בלוטת חלב, וכעבור 12 שעות מטילה כעשרים ביצים שיבקעו תוך קצת יותר מיומיים. האקריות הצעירות יגדלו ויגיעו לבגרות מינית תוך שבוע, ולאחר עוד שבוע וקצת ימותו.
דמודקס נחשבות לחלק מהפלורה (למעשה פאונה) הטבעית של העור ונפוצות בעיקר באנשים בוגרים, כנראה כי ילדים מפרישים פחות חֵלֶב. ברוב המקרים מוצאים אוכלוסייה גדולה יותר שלהן בגברים מאשר בנשים. נראה שהן אוהבות במיוחד זקיקי שיער על הפנים - בעפעפיים, באף, בלחיים ועוד - אך הן לא מגבילות את עצמן רק לשם ואפשר למצוא אותן בכל מקום, כולל באזור אברי המין והישבן. הן שונאות אור ונודדות על הגוף בזמן החשיכה, בקצב זחילה של כ-16 מילימטרים בשעה.
במרבית המקרים דמודקס לא נחשבות לטפילות באדם, שכן הן חיות עלינו וניזונות מחלב ומתאים מתים בלי לגרום לנזק. אולם אצל אנשים רגישים עלולות להתפתח תופעות שונות, ביניהן מחלת העור רוזציאה או דלקת בעפעפיים (בְּלֶפָרִיטִיס), שנגרמות ככל הנראה בתגובה להתפוצצות אוכלוסין של האקריות על גופם.
הדמודקס מגיעות אלינו מאנשים אחרים, אבל לא מכל אחד: אנחנו נדבקים בהן כמעט אך ורק מההורים שלנו, ולכן הן חולקות היסטוריה אבולוציונית משותפת איתנו. מסיבה זו אפשר להשתמש בהן למחקר אבולוציוני של האדם ושל נדידת עמים: במחקר שבו מיפו DNA של דמודקס שנאספו מ-70 אנשים שונים, גילו החוקרים שבאנשים ממוצא אסייתי (אפילו כאלו שחיים כבר דורות בארצות הברית) נפוצות בעיקר דמודקס משושלות המכונות B ו-D, לעומת זאת באנשים ממוצא אירופי השושלת הנפוצה ביותר היא D. באנשים ממוצא אפריקאי גילו את כל השושלות מ-A ועד D. ממצא זה צפוי, מאחר שמוצא האנושות באפריקה ולכן המגוון הגנטי של בני האדם שם, ובעקבותיהם גם של הדמודקס שלהם, הוא הגדול ביותר. דמודקס מיבשות אחרות מייצגות רק חלק ממגוון זה.
המחקר הראה גם שדמודקס מלוות אותנו משחר האנושות: מקור ארבע השושלות מלפני יותר מ-200,000 שנים.

אושפיז שני: אכינוקוקוס

השַׁרְשׁוּר (תולעת סרט) מהסוג אכינוקוקוס (Echinococcus) הוא תולעת שטוחה טפילית באורך מילימטרים ספורים שחיה בכלבים, אך עלולה להדביק גם בני אדם. אם מינים מסוימים שלה חודרים לגופו של אדם הם יוצרים בו ציסטות הגדלות לאיטן עד שלבסוף, לפעמים שנים רבות לאחר ההדבקה, הן גורמות לכאב ולנזק. ביולי נותח בישראל ילד מאזור הנגב להסרת ציסטה כזו, שגדלה במוחו וגרמה לו לכאבי ראש וחולשה בפלג גופו השמאלי. ככל הנראה הוא נדבק מצואה של כלב נגוע.
מחזור החיים הטבעי של אכינוקוקוס כולל מעבר בין בעלי חיים שונים. הטפיל יכול להגיע לבגרות ולהתרבות ברבייה זוויגית רק בפונדקאים הסופיים שלו, טורפים ובעיקר כאלו ממשפחת הכלביים. בדרכו לפונדקאים הסופיים האלה הוא עובר בגופם של אוכלי עשב, כגון כבשים, סוסים בקר או גמלים, המשמשים כפונדקאי ביניים.
גורי כלביםגורי כלבים
(צילום: shutterstock)
אכינוקוקוס בוגרים חיים במעי של חיות הטרף ומטילים שם ביצים מופרות. הביצים האלו נפלטות בצואה וממתינות בסביבה עד שכבש, או פונדקאי ביניים אחר, בולע אותן. הביצים בוקעות במערכת העיכול של אוכל העשב ומתוכן יוצאת פגית (זחל, לרווה) שחודרת דרך המעי למערכת הדם ומשם נודדת ומתיישבת באיברים שונים, בעיקר הכבד או הריאות. הפגית יוצרת באיברים האלו ציסטות שגדלות לאיטן. כאשר חיית טרף טורפת את האיברים מלאי הציסטות הפגיות מגיחות מתוכן, נצמדות לדפנות המעי שלה ומתפתחות שם לשרשורים בוגרים. וכך המחזור מתחיל מהתחלה.
לפעמים במקום חיה אוכלת עשב, בולע את הביצים אדם שאוכל ירקות או פירות שזוהמו בצואה, או שבולע את הצואה הנגועה ישירות. אכינוקוקוס שאתרע מזלו ונבלע על ידי בן אדם כבר לא ישלים את מחזור חייו: אדם הוא לא פונדקאי ביניים טבעי של השרשור ולא סביר שיטרף על ידי כלב או זאב. עם זאת, הביצים כן בוקעות באדם שבלע אותן והטפיל שבוקע מהן נודד ויוצר ציסטות באיברים שונים. הציסטות נוצרות לרוב בכבד ובריאות, אך לעתים הן מופיעות באיברים אחרים, כולל המוח – כמו במקרה של הילד.
כלבים מבויתים לרוב נדבקים בטפיל לאחר שנותנים להם לאכול חלקי פנים לא מבושלים של צאן או בקר נגועים. לאחר מכן לא קשה לדמיין איך משהו שנמצא בצואת הכלב הגיע לגוף של הילד. כדי להימנע ממקרים כאלו מומלץ לא לתת לכלבים לאכול איברים פנימיים נאים. כמו כן, רצוי לא לאכול צואה.

אושפיזה שלישית: אניסאקיס

אושפיזה נוספת שעלולה לגרום למארחיה האנושיים להתאשפז היא נמטודה (תולעת נימית או תולעת עגולה) מהסוג אניסאקיס (Anisakis). בנמטודה אפשר להידבק דרך אכילת בשר נא של דיונונים או דגים, כמו סשימי, סביצ'ה או הרינג (מליח) כבוש. אם כמה שעות לאחר אכילת מטיאס חטפתם כאב בטן חד, יתכן שנדבקתם בתולעת. לרוב ההדבקה באניסאקיס חולפת מעצמה, מאחר שבני אדם אינם הפונדקאי הסופי הנכון שלה והיא אינה מסוגלת לשרוד בהם.
הפונדקאים הנכונים מבחינת אניסאקיס הם יונקים ימיים, והדרך של התולעת אליהם פתלתלה. היא מתחילה בביצים, המופרשות למי הים המלוחים בצואה של יונק ימי כלשהו. במים מתפתחות בביצים פגיות קטנות, שמתנשלות ובוקעות כפגיות מדרגה שנייה ששוחות בחופשיות במים. הפגיות האלו נבלעות על ידי סרטני קריל קטנים ומתפתחות בהם לפגיות מדרגה שלישית, שיכולות להדביק דגים ודיונונים. ברגע שסרטן נגוע כזה נטרף על ידי אחת מחיות אלו, פגיות התולעת נודדות ממנו לתוך רקמת השריר של הדג או הדיונון וממתינות שפונדקאי סופי שלהן, כגון לווייתן, יטרוף אותה. כשזה קורה הפגיות משלימות את התפתחותן לתולעים בוגרות באורך של שניים-שלושה סנטימטרים. הן מגיעות לבגרות מינית, מזדווגות ומטילות ביצים רבות, שיוצאות בצואה של היונק הימי ומתחילות את מחזור החיים המורכב מחדש.


(צילום: shutterstock)

אם אדם, ולא לווייתן, אוכל את הדג או הדיונון שפגיות מדרגה שלישית ממתינות בגופו, זה סופן של התולעים. הן לא יכולות להשלים את התפתחותן ולהתבגר בגופנו, ומתות תוך כמה ימים או שבועות. עם זאת, הן יכולות לגרום לנזקים לפני מותן. לאחר שנבלעו התולעים מתחפרות בדפנות הוושט, הקיבה או המעי, ועלולות לגרום לכאבים, לבחילות, להקאות, לשלשול או לחום. התגובה החיסונית לתולעים עלולה לגרום לתסמינים הדומים לאלו של מחלת המעי הדלקתית קְרוֹהן, לחסימת מעי או לניקוב (פרפורציה) שלו. בנוסף, נוכחות התולעים עלולה לגרום לתגובה אלרגית הנעה מפריחה או גירוד ועד לשוק אנפילקטי – תגובה אלרגית קשה ומהירה שיכולה להוביל למוות.
אנשים מסוימים, לא ברור אם חסרי מזל או בני מזל, חשים עקצוץ במהלך אכילת בשר נגוע, בגלל התולעים שנעות בגרונם. אם הם מצליחים לשלוף את התולעים, להשתעל אותן החוצה או להקיא אותן בגועל זה מונע מהם להידבק. דרך אחרת למנוע הדבקה, שדורשת מהסועדים להיות מעורבים פחות בסילוק התולעים, היא לא לאכול בשר דגים או דיונונים נא, או שלא בושל דיו. בישול ב- 60 מעלות צלזיוס ומעלה, או הקפאה ב-20 מעלות צלזיוס מתחת לאפס למשך שבעה ימים, יהרגו את הפגיות, אך אכילת הבשר בכל זאת עלולה לעורר תגובה אלרגית ברגישים.

אושפיזה רביעית: תולעת קרס

מקום המחייה הטבעי של האורחת הרביעית הוא אנחנו. תולעי קרס (תולעי וו) הן נמטודות החיות במעי של בעלי חיים שונים, ומתוכן שלושה מינים ביולוגיים – Ancylostoma duodenale, Ancylostoma ceylanicum ו-Necator americanus – הם טפילים של בני אדם. הן נפוצות מאוד ובכל העולם מודבקים בתולעי קרס כ-700 מיליון אנשים.
ביצי התולעים יוצאות עם הצואה של האדם המודבק בהן, ואם אותו אדם עשה את צרכיו בחוץ, או אם השתמשו בצואה שלו כדשן, הן מוצאות את דרכן לאדמה. הביצים מפונקות וחייבות אדמה אוורירית, כמו חול או חמרה, כמו גם תנאים של לחות, חום וצל, כדי לשרוד. מסיבה זו אנשים שחיים באזורים עם אקלים חם ולח, ועם תנאי תברואה ירודים, נמצאים בסיכון מוגבר להידבק בתולעים. במקרה שהביצים מצאו את עצמן בתנאים המתאימים, בוקעות מהן פגיות תוך יום-יומיים. הפגיות חיות באדמה בחופשיות ולאחר שתי התנשלויות ובין חמישה לעשרה ימים הן מתפתחות לצורה המדביקה של התולעת, פגית מדרגה שלישית שיכולה לשרוד עד ארבעה שבועות בחוץ, ומסוגלת לחדור לבני אדם.

(צילום: shutterstock)



התולעים הצעירות מתאספות באדמה או על עשבים נמוכים וממתינות למגע עם עור אדם חשוף, כגון כף רגל או ישבן, כדי לחדור דרכו לגוף. לאחר החדירה הן נודדות לכלי הדם, מגיעות דרכם ללב וממנו לריאות. הפגיות פולשות לנאדיות הריאה, מטפסות במעלה קנה הנשימה עד הלוע, ושם האדם המודבק בולע אותן – כך הן מגיעות למעי הדק. אז הפגיות נצמדות לדפנות המעי, ניזונות מדם וגדלות לאורך של כמה מילימטרים. לאחר זמן מה, והתנשלויות נוספות, הן מגיעות לבגרות מינית. התולעים הבוגרות מזדווגות במעי והנקבות מטילות לפחות עשרות אלפי ביצים ביום, שיוצאות בצואה וממשיכות את מעגל ההדבקה. תולעי קרס, תלוי במין הביולוגי שלהן, יכולות לשרוד בגוף כמה שנים.
כמו טפיל מוצלח התולעים לא הורגות את האדם המודבק, ובמקרים רבים לא גורמות לתסמינים בולטים למרות ההדבקה הארוכה. עם זאת, כשהתולעים חודרות לגוף עלולה להתפתח במקום החדירה פריחה אדומה, בולטת ומגרדת. גם התנועה של הפגיות במעלה הריאות עלולה לגרום לשיעול, לצפצופים בנשימה ולחום. התולעים במעי ניזונות מדם ולכן, בעיקר באנשים שנדבקו בכמות גדולה מהן, הן עלולות לגרום למחסור בברזל ולאנמיה. הבעיה הזו חמורה במיוחד בילדים, בהם היא עלולה לגרום לפגיעה התפתחותית שכלית וגופנית, ובנשים בגיל הפוריות. בנשים הרות האנמיה עלולה להזיק לעובר ואף להוביל למותו.
למרות כל התופעות האלו יש אנשים שנדבקים בתולעי קרס במכוון. בזכות טיפולים יעילים ותנאי תברואה טובים כמעט ואין אנשים הנושאים את התולעים האלו בעולם המערבי, אולם יתכן שיש בכך חיסרון. נראה שבאזורים בהם התולעים הוכחדו יש עלייה במחלות שמקורן בפעילות לא תקינה ומוגברת של מערכת החיסון – אסתמה, אלרגיות, קרוהן צליאק ועוד – בהשוואה למצב במדינות מתפתחות. אחת ההשערות היא שמחסור בתולעים הוא הסיבה לכך. תולעי קרס – וטפילים אחרים – מומחיות בלהתחמק ממערכת החיסון של הפונדקאים שלהן, בין היתר על ידי השפעה על תאי מערכת החיסון ופעילות אנטי-דלקתית. ההשפעה הזו עשויה למתן את התגובה המוגברת והמזיקה של מערכת החיסון שנראית במחלות מסוימות. אכן, כמה מחקרים הראו כי הדבקה בתולעים של אנשים עם קרוהן או צליאק, למשל, יכולה אולי להקל על על התסמינים שלהם. ומאחר שלהדביק מישהו בטפיל שעלול לגרום לאנמיה ובעיות אחרות זה לא רעיון טוב במיוחד, חוקרים מנסים גם לבודד את החומרים שמאפשרים לתולעים להשפיע כך על מערכת החיסון ולפתח מהם תרופה בטוחה – ללא צורך בתולעים עצמן.
בינתיים, אם חזרתם מחופשה מאזורים חמים ולחים ואתם מרגישים גרד מוזר ורואים פריחה, אולי כדאי לכם ללכת לרופאה. ובפעם הבאה לא ללכת שם יחפים.
סרט אילם מ-1920, "Unhooking the Hookworm", שנועד להסביר לתושבי האזורים הכפריים של דרום ארצות הברית על תולעי קרס, כיצד לזהות סימני הדבקה בהן ועל חשיבות קבלת טיפול רפואי:


אושפיז חמישי: ריממתן

האושפיז הבא "יודע" שהוא לא רצוי ושקל להבחין בו בגלל יופיו, גודלו ומשקלו, אז הוא בוחר בטריקים ובחטיפות כדי להגניב את צאצאיו לביקור. האורחים שהוגנבו הם רימות (לרוות) של רִמַּמְתָּן האדם (אסטרית האדם, Dermatobia hominis), זבוב ממשפחת הריממתניים (Oestridae) שחי באמריקה הדרומית והמרכזית. הרימות שלו מתפתחות כטפילים בעורם של בני אדם, פרימטים אחרים ובעלי חיים נוספים. עם זאת, למרות שמו, הזבוב מעדיף חיות גדולות – בני אדם מודבקים במקרה.
מאחר שזבובי ריממתן האדם גדולים ומושכי תשומת לב, קשה לנקבה להטיל ביצים על פונדקאי מתאים בלי שזה ירגיש בכך. לכן, במקום להגיע ישירות ליונק עסיסי שיזין את צאצאיה משתמשת הנקבה בבלדרים, לרוב ביתושות. הנקבה אורבת ליתושה, ולאחר מרדף אווירי היא תופסת אותה ומכריחה אותה לנחות. נקבת הריממתן מטילה את ביציה על בטן היתושה החטופה ואז משחררת אותה לחופשי. כשהיתושה הבלדרית נוחתת על אדם או פרימט אחר, חום גופו של הקורבן גורם לביצי הזבובה לבקוע. הרימות הזעירות נושרות מהן על עור הקורבן ומיד מתחפרות בו דרך הנקב שהותירה עקיצת היתושה או דרך זקיק שערה. הרימה הצעירה, כמו הרימות הבוגרות יותר, מכוסה בזיזים המצביעים כלפי מעלה, לעבר השכבה החיצונית של העור, ומקשים מאוד על שליפתה החוצה. מתחת לעור הפונדקאי הרימות ניזונות מהרקמה באזור ומתוצרי הדלקת הנוצרת סביבן. הן גם מפרישות אנטיביוטיקה שמונעת מהאזור להזדהם בחיידקים שיפגעו ברימה ובפונדקאי שלה. שבעה עד עשרה שבועות לאחר שחדרו לעור הרימות מוכנות להתגלם: הן שולפות את עצמן החוצה, נופלות לקרקע, מתחפרות בה ומתגלמות. כחודש ויותר לאחר ההתגלמות יגיחו מהגלמים זבובי ריממתן האדם בוגרים. גפי הפה של הבוגרים מנוונים ולכן הם אינם אוכלים, רק מתרבים ותוך כמה ימים מתים.
כתלות במקום אליו חדרו הרימות, החוויה של להיות הורה גאה לזבובי ריממתן האדם לרוב לא כואבת ולא מזיקה, אם כי לעתים מוזרה. הרימות לא מעבירות מחלות, ולאחר שהן יוצאות מהגוף הפצע בו גדלו מחלים במהרה ולא מותיר צלקת. זיהומים, שעלולים להיות מסוכנים, נגרמים לרוב כאשר אנשים מנסים לשלוף את הרימות לבד והורגים אותן בטעות: אז הם נותרים עם רימה מתה בגוף, שלא עוזבת לעולם ולא מייצרת אנטיביוטיקה שמרחיקה את החיידקים. לכן, אם רימות הריממתן בחרו בכם כפונדקאים והחלטתם שאינכם מעוניינים בהורות המשונה הזו, לכו לאיש מקצוע שמיומן בשליפת הרימות בשלמותן.


(צילום: shutterstock)

אושפיז שישי: לישמניה

לישמניאזיס עורית, ששמה המוכר והחביב "שושנת יריחו" מעלה במוחנו מחשבות פרחוניות, היא למעשה מחלה לא נעימה כלל, שנגרמת על ידי כמה מינים של טפילים חד תאיים מהסוג לישמניה (Leishmania). גם הם, בדומה לאושפיז הקודם, לא מגיעים לבקר בעצמם אלא עם שליח. הטפילים מועברים מחיות לבני אדם על ידי טפילה אחרת, נקבת זבוב חול, במהלך מציצת דם. טפילי הלישמניה הם חייבים את עזרתה של הזבובה – הם לא יכולים להדביק בלי לעבור דרך גופה.
על פי ההערכות יש בין 700 אלף ל-1.2 מיליון מקרי לישמניאזיס עורית בשנה בעולם. בישראל המחלה נגרמת על ידי שני מינים שונים של לישמניה: לישמניה מייג'ור (L. major), שנפוץ בדרום הארץ ובבקעת בית שאן ושהחיות הנושאות אותו הן מכרסמים מסוימים; ולישמניה טרופיקה (L. tropica), שנפוץ באזור יהודה ושומרון ובגליל ושהפונדקאי הטבעי שלו הוא שפן הסלע.
בעקבות הדבקה בלישמניה מופיעים באזור עקיצות זבוב החול פצע או כמה פצעים על העור. הפצעים אינם מכאיבים, אך הם גדלים לאיטם לכיבים שעלולים להזדהם ולכאוב. בסופו של דבר הכיבים מחלימים מעצמם, אולם ללא טיפול התהליך נמשך עד שנה, במקרה של לישמניה מייג'ור, או עד שנתיים, בפצעים שנגרמו מלישמניה טרופיקה. פעמים רבות נותרת צלקת שקועה ומכוערת באזור שבו היו הכיבים.
בעודם בגוף טפילי הלישמניה חודרים לתאים שונים, כולל למקרופאג'ים, תאי מערכת החיסון שבולעים פולשים ומחסלים אותם. הטפיל מתגבר על המקרופאג'ים ובמקום למות בתוכם הוא מתרבה בהם, עד שהם מתפוצצים ומשחררים את כל הטפילים החדשים לזרם הדם. נקבת זבוב חול שניזונה מדם עם טפילים אלה, או עם תאים הנגועים בהם, נדבקת בלישמניה. הטפילים מתפתחים בגופה לצורה המדבקת שלהם, ומוכנים להדביק את בעל החיים הבא שהיא תעקוץ.

אושפיזה שביעית: קרצייה

אי אפשר לדבר על אושפיזין לא קרואים בלי להזכיר קרציות, קרובות משפחה של הדמודקס ושל עכבישנים אחרים. האורחת האחרונה היא הקרצייה השכיחה בעולם – קרצית הכלב החומה (Rhipicephalus sanguineus). כפי ששמה מרמז היא טפיל בעיקר של כלבים מבויתים וקרוביהם, אך לעתים – במיוחד כשהטמפרטורות עולות – היא גם ניזונה מדמם של בני אדם ובעלי חיים אחרים. קרצית הכלב בין הקרציות הבודדות שהסתגלו היטב לחיים עם בני אדם ומסוגלות להשלים את כל מחזור החיים שלהן בתוך הבית.
מחזור החיים של הקרצייה כולל שלוש דרגות פעילות: מהביצה בוקע זחל (לרווה) בעל שש רגליים, שמתגלגל לנימפה בעלת שמונה רגליים, שבתורה מתפתחת לדרגה האחרונה, הקרצייה הבוגרת. בכל אחת מדרגות אלה קרצית הכלב ניזונה רק פעם אחת מהפונדקאי לפני שהיא נוטשת אותו, מתפתחת לדרגה הבאה, ואז מוצאת פונדקאי חדש או חוזרת לזה שעזבה. כלבים הם הפונדקאים המועדפים על כל אחת מהדרגות.
לאחר שהזחל בוקע מהביצה הוא יוצא לציד כדי למצוא את הקורבן הראשון שלו. הוא חש בנוכחות חומרים שמפרישים פונדקאים פוטנציאליים, כמו פחמן דו-חמצני, ונע לעברם עד שהוא מצליח לתפוס ולטפס על אחד מהם. הקרצייה הצעירה נודדת על עור קורבנה לאזורים האהובים עליה – בעיקר מאחורי האוזניים, בקפלי הרגליים או בין האצבעות – נצמדת אליו, נושכת אותו ושותה את דמו. ארוחת הדם הזו נמשכת עד 15 ימים, ובסופה הזחל מתנתק מהפונדקאי ותוך שבוע-שבועיים מתפתח לנימפה. הנימפה שוב צדה פונדקאי ואוכלת ארוחת דם שנמשכת עד 13 יום, לפני שהיא מתנתקת ממנו. כעבור כשבועיים היא משלימה את הגלגול לקרצייה בוגרת. הקרציות הבוגרות והבוגרים צדים גם הם פונדקאי ונצמדים אליו.
הפעם הנקבה שותה דם במשך כשבוע ובכמות גדולה ביותר, פי כמה מאות ממשקל גופה, ומתנפחת בהתאם. היא זקוקה לדם בשביל הביצים שהיא מייצרת. הזכרים גם כן ניזונים מארוחות דם, הדרושה להשלמת התפתחות תאי הזרע, אך לפרקי זמן קצרים בלבד. לאחר שזכר ונקבה מזדווגים על הפונדקאי הנקבה נוטשת את הפונדקאי פעם אחרונה, ומחפשת חריצים נסתרים בבית או במלונה לעכל בהם את הדם ולהטיל אלפי ביצים. הזכר, לעומת זאת, חוזר לאכול, ולאחר כמה ימים מחפש נקבה חדשה להזדווג איתה – על הפונדקאי הנוכחי או על אחד חדש.
בכל פעם שקרצית הכלב החומה מחליפה פונדקאי היא עלולה להדביק אותו בגורמי מחלה או להידבק ממנו בהם. בין השאר היא מעבירה לבני אדם חיידקי ריקציה שונים, כגון Rickettsia conorii, שגורם לקדחת כתמים ים תיכונית (Mediterranean spotted fever). תסמיני המחלה כוללים פריחה בכפות הידיים והרגליים, כאבי ראש וחום, וללא טיפול היא עלולה להיות קטלנית.

סוכותסוכות
(צילום: shutterstock)

בשמיני עצרתי

בתקופה זו, שבה בעקבות החלטות של פוליטיקאים והתעלמות מגורמים מקצועיים משתוללת בישראל מגפה מסוכנת, שנגרמת בעצמה מטפיל – נגיף SARS-CoV-2, מוטל סגר על האוכלוסייה, ומערכת הבריאות עמוסה ביותר, עדיף לא לפגוש עוד טפילים שעלולים לדרוש טיפול רפואי. אם אתם בסוכה וגם אם לא, שמרו מרחק מאנשים, בדקו היטב שאין עליכם קרציות, השתמשו בחומר דוחה חרקים, בשלו היטב את הבשר, שיטפו את הירקות והפירות והידיים, כדי שלא תאכלו צואה.
חג שמח!

חלק מהטקסט מבוסס על הרשומה "תמונה נדירה: זבוב בא לעולם" בבלוג "תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות".
שימו לב: הכתבה מספקת מידע מדעי כללי בלבד ואין לראות בתוכנה תחליף לייעוץ רפואי אישי אצל אנשי מקצוע