רמיסת הכנסת על ידי הממשלה
(שחר גולדשטיין)
לרגע אחד השבוע נדמה היה שהדמוקרטיה הישראלית מתפקדת כמו שצריך: הממשלה קבעה מגבלות בעקבות התפשטות המגפה, התקנות הובאו לביקורת פרלמנטרית בוועדת הקורונה, התבקשו נתונים, התקיים דיון רציני, וחלק מהתקנות שנגעו לסגירת חדרי כושר ובריכות לא אושרו על ידי נציגי העם בכנסת. אך עד מהרה התעוררנו מהאשליה שבישראל יש כנסת שמתפקדת כרשות מחוקקת אמיתית המפקחת על הממשלה: הליכוד ניסה להדיח את יו"רית הוועדה ח"כ יפעת שאשא ביטון, ולבסוף הוחלט שתקנות מסוג זה לא יובאו יותר לוועדת הקורונה.
הדיון הער על יחסי הכנסת ובג"ץ מטשטש בעיה ממשית במשטר הפרלמנטרי הישראלי: רמיסת הרשות המחוקקת על ידי הרשות המבצעת. בתיאוריה, הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת וחבה לה חובת אמונים, אך בפועל, ברוב המקרים, הח"כים הם חותמת גומי להחלטות שכבר התקבלו בממשלה, ועדת שרים לחקיקה הפכה בפועל לרשות המחוקקת ובה מוכרע גורלה של כל הצעת חוק, ופיקוח פרלמנטרי עצמאי ואפקטיבי על הממשלה הוא חלום רחוק.
איך הגענו למצב שבו רוב חברי הכנסת הם בובה על חוט של הממשלה? הבעיה העיקרית נעוצה בשיטת הבחירות לכנסת שאין דומה לה בעולם המערבי: אזור בחירה אחד של מיליוני מצביעים ופתק הצבעה סגור ללא יכולת של הבוחר להשפיע על זהות חברי הכנסת המייצגים אותו.
שיטת זו יוצרת קשר רופף בין בוחר לנבחר, וכפיפות כמעט מוחלטת של הח"כ לראש המפלגה - שלרוב הוא חבר ממשלה - ולמשמעת קואליציונית קפדנית ששוללת את עצמאותו הפרלמנטרית.
חבר פרלמנט בכל העולם מצוי בצבת משולשת של נאמנויות: נאמנות לציבור בוחרים פרטני (לרוב באזור בחירה מוגדר של עשרות עד כמה מאות אלפי בוחרים), נאמנות לציבור הכללי ונאמנות למפלגה.
כך למשל, חבר פרלמנט בבריטניה נבחר בבחירות אישיות וישירות במחוז שלו על ידי כ-70 אלף איש ומצוי במתח תמידי ובריא בין חובת הנאמנות המשולשת – למחוז, לציבור הכללי ולמפלגה.
בסופו של יום, עתידו הפוליטי של נבחר הציבור תלוי בעיקר בכמה עשרות אלפי בוחרים במחוז הבחירה שלו. מכאן שבכל החלטה פוליטית הוא בוחן את הלך הרוח שלהם, וזאת לצד כיבוד הרצון של ראש המפלגה והאינטרס הציבורי הכללי.
בשיטת הבחירות הישראלית אין מרכיב של נאמנות הח"כ לציבור בוחרים פרטני ומוגדר. במציאות אצלנו הציבור כמעט לא משפיע על עתידו הפוליטי של הח"כ הבודד, והח"כים מוּנָעִים בעיקר מפעולה למען הגורם הפנים-מפלגתי שבו תלוי עתידם הפוליטי.
את המציאות המוזרה הזו, שבמסגרתה יחידי הגוף שמייצג את הריבון כמעט ואינם קשורים לעם, נראה שכולנו מקבלים בהבנה. אף אחד לא קם וזועק את זעקת "הדמוקרטיה" ומגן על הכנסת מפני הממשלה. אז במקום לדבר על אקטיביזם שיפוטי, בואו נתחיל לדבר על אקטיביזם ממשלתי.
- ד"ר מתן גוטמן המומחה המשפטי של אולפן ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
